רג'י מילר - כל העולם ואחותו

קבוצות: אינדיאנה (2005-1987)

סטטיסטיקה: 18.2 נק', 3 ריב', 3 אס', 39.5% משלוש, 47.1% מהשדה

סטטיסטיקה בפלייאוף: 20.6 נק', 2.9 ריב', 2.5 אס', 39% משלוש, 44.9% מהשדה

הישגים: שלוש פעמים בחמישיית העונה השלישית (1995, 1996, 1998), חמש פעמים אולסטאר, מדליית זהב אולימפית (1996), חבר היכל התהילה

תדהים אותי: אוהדי אינדיאנה שרקו בוז כאשר נבחר במקום ה-11 בדראפט 1987. הם רצו את סטיב אפלורד, יליד אינדיאנה וכוכב המכללה שלה

אם היינו מנסים לייצר תעודת זהות פסיכולוגית של רג'י מילר המתבגר, ספק אם היינו מגיעים למסקנה שמשם יצמח ויגדל "רג'י מילר" שאנחנו מכירים. השחקן, השחצן, הרברבן, הדברן, ה-Machine gun, הרב אומן.

רב אומן. מילר(איור: אלעד שגריר)

כי תחשבו על ילד בסוף שנות השבעים באמריקה שאחותו הגדולה, שריל, לא מפסיקה להקניט אותו ויורדת עליו. לוקחת אותו למגרש הכדורסל בחצר האחורית ומשפילה אותו, קורעת אותו לגזרים – מילולית ומקצועית. יש סיכוי לא רע שתהפוך לגבר מבויש, קצת מפוחד, חסר ביטחון. לך תדע, אולי אפילו יהיה לך קצת קשה עם בנות המין השני, אולי בכלל תעדיף עבודה משרדית שקטה.

מצד שני, ארבע שנות פסיכולוגיה לא למדתי, לתואר לא הוסמכתי ("הוסמכת סרג'יו, הוסמכת") ואת כתביו של פרויד לא קראתי. אפילו לא כתב אחד. לכן אין פלא שרג'י מילר יצא בדיוק ההפך מכל זה. וזה לא קרה למרות אחותו – אלא בזכותה.

"התגוררתי בחדר כשבצד האחר של המסדרון נמצאת שחקנית הכדורסל הגדולה ביותר בכל הזמנים", אמר מילר בנאום הקבלה שלו להיכל התהילה, "לא הייתי כאן על הבמה הזו אם לא את, אם לא היינו ברמה כזו גבוהה כמשפחה. רכבנו על הכתפיים שלך כל הדרך לכאן". הוא חתם בבכי חונק וחיבק את זו שמיררה את חייו בחצר האחורית.

רג'י ואחותו שריל אחרי נאום הקבלה שלו להיכל התהילה(צילום: getty images)

העניין שהוא שבדפוס הפסיכולוגי ההוא לא רק אני טעיתי, אלא כמעט כולם במהלך השנים. במיוחד אוהדי ניו יורק ניקס.

הם צעקו בקולי קולות "שררריילללל, שררריילללל" כדי להציק לו, אז הוא קלע להם על הראש 25 נקודות ברבע האחרון של משחק מספר 5 בגמר המזרח של 1994. ספייק לי החל איתו בטראש טוק, אז הוא ניצח ושלח לו את תנועת החניקה המפורסמת. בכל זאת, ניו יורק באמת השתנקה באותו רגע. ג'ון סטארקס ניסה להקניט אותו שוב ושוב, אז הוא קלע 8 נקודות ב-8.9 שניות במשחק הראשון של חצי גמר המזרח, והדהים את העולם. אם מישהו ישאל אתכם מדוע מדיסון סקוור גארדן הוא היכל הספורט "הקדוש" ביותר, תגידו לו שזה בגלל וויליס ריד, בגלל מייקל ג'ורדן, בגלל פטריק יואינג – אבל גם בגלל רג'י.

בספרו המופלא של ביל סימונס, "The Book Of Basketball" - אשר במידה רבה מהווה השראה לספר זה - טוען סימונס כי רג'י הוא האוברייטד הגדול ביותר של שנות התשעים. ובכן, יש מצב שהוא צודק. הביטו ברשימת ההישגים הדלה שלו למעלה, זכרו

שהיה רק בסדרת גמר אחת (2000) ושמלבד לקלוע הוא לא עשה הרבה.

אבל בעולם שלנו, זה לא באמת משנה. מעטים סיפקו בידור מוצלח יותר לקהל, בודדים בענף הזה רשומים על כמות רגעים בלתי נשכחים כה גדולה ואפית. ספורים האנשים שהיו מעזים להתחיל בטראש-טוק עם מייקל ג'ורדן, להמשיך איתו בקרב אגרופים ופעם אחת אפילו לדחוף אותו הצדה בטבעיות ולקלוע לו סל ניצחון על הראש.

האיש שאמור היה להתרסק בגלל אחותו, נכנס להיכל התהילה. האיש שאוהדי אינדיאנה בכלל לא רצו אותו בהתחלה, הפך לסמל הכי גדול שלה. האיש שכולם ניסו להביס פסיכולוגית, הפך לאחת הדמויות האהובות בעולם הכדורסל. כי למרות הכל ואחרי הכל, מדובר באחד השחקנים הגדולים בדור האחרון. אבל רק השחקן השני בטיבו בבית משפחת מילר.

הטקסט הינו מתוך "נבחרת החלומות" – ספר NBA חדש ומקורי בעברית של שרון דוידוביץ' ואלעד זאבי, אשר יצא בימים אלה לאור וסוקר את 50 השחקנים הגדולים ביותר בדור האחרון.