המזימה שכשלה: כך גירשו הבריטים את ארץ ישראל מגוש השטרלינג
לפני 70 שנה, בפברואר 1948, גירשו הבריטים את ארץ ישראל מ"גוש השטרלינג". מטרתם הייתה להפוך את שטרות הכסף של המדינה העברית שבדרך לחסרי כל ערך. מדור "כשבגרוש היה חור" חוזר עם הפרק הראשון בסיפורו של המטבע הארץ-ישראלי
לפי התוכנית של הבריטים, המכה הכלכלית הראשונה אמורה היתה להיות מונחתת על מדינת ישראל כשלושה חודשים לפני הקמתה. ההחלטה לגרש את המדינה שטרם הוקמה מ"גוש השטרלינג" נועדה לשלול מהלירה הארץ-ישראלית המנדטורית את ערכה הצמוד למטבע הבריטי הקשה. כך, האמינו בלונדון, יהפוך כל שטר כסף חלופי למטבע שתנפיק המדינה העברית העצמאית אחרי תום המנדט, לפיסת נייר חסרת ערך וכוח קנייה.
אף על פי כן, תקוותם של הבריטים למוטט מראש את בסיסה הכלכלי של המדינה החדשה, לא התממשה. זאת, משום שלבנקאים של תל אביב היה מוח יהודי חריף, ומבט עסקי בעל אופק רחב יותר מזה של אשפי הפיננסים האנגלים באוצר הבריטי.
כתבות נוספות במדור כשבגרוש היה חור
הגירוש יצא אל הפועל ב-22 בפברואר 1948. הידיעה על המכה שבדרך פורסמה כבר בדצמבר 1947, פחות מחודש לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ולא עשתה כותרות. לפני 70 שנה לא היו קונים לחדשות כלכליות, ואת צרכני התקשורת הסתפקו בעיתונים דלי עמודים וברדיו מנדטורי ששידר חדשות בעברית פעמיים ביום.
רוב העיתונים היו - ונערכו - כביטאוני מפלגות, ועניינם של הקוראים התמקד בעיקר בסיפורי המלחמה על המדינה שטרם נולדה. הגירוש ההיסטורי הוצנע בשולי החדשות והמאמרים, למרות שהיה ראוי לכותרת ראשית כאחד מצירי הלידה הכואבים של המדינה.
לאדישות הציבורית היה גורם נוסף: ברחוב היהודי לא כולם האמינו שהמנדט הבריטי יסתיים כמובטח, ב-15 במאי. הצבא סייע אז בכל דרך לטרור הפלסטיני, והחרים את מעט הנשק של יחידות ההגנה, שנתפסו במתקפות המגן על התחבורה היהודית בכבישי הארץ ועל השכונות היהודיות בערים המעורבות.
שיבושם של השירותים הציבוריים, כמו הדואר, יצר "תוהו ובוהו" אזרחי. לדאגות והפחדים נוספה גם הידיעה על המהלך האמריקני המפתיע לכונן בארץ "משטר נאמנות", במקום תכנית החלוקה, וכך נוצרה תחושת אי וודאות לגבי סיום המנדט והקמת המדינה.
סיפורה של המטבע הארץ-ישראלית
מכת "גוש השטרלינג" עברה בסופו של דבר ללא נפגעים. בפרספקטיבה היסטורית, הפרשה הזו היא הפרק הראשון בסיפורה של המטבע הייחודית של ארץ ישראל וגלגוליה ב-70 השנים האחרונות, עד לשקל הישראלי החדש בו נעשה שימוש היום.
"גוש השטרלינג" היה הכינוי למדינות ולמושבות תחת חסות הכתר הבריטי, שאימצו את הלירה שטרלינג (הליש"ט) כמטבע חוקי. אם היו למדינות הללו גם מטבעות ייחודיים, הם היו צמודים באופן קבוע לערך הליש"ט.
הגוש, שנולד במאה ה-16, תפקד בעצם כגג כלכלי אחד לכל מדינות האימפריה ברחבי העולם. הקמת הגוש על בסיס מטבע אחיד, שערכו צמוד לזהב במשקל קבוע (7.32 גרם), נועדה לקדם את המסחר הבינלאומי שהתפתח ביניהן.
עד לשנות ה-30 נערכו תחשיבי המאזנים של סחר החוץ הבינלאומי, ונקבעו שערי המטבעות המקומיים במדינות הגוש, על בסיס ערך הזהב של השטרלינג. המודד הזה בוטל בעשור שקדם למלחמת העולם השנייה, בעקבות השפעות אירועי האינפלציות והשפל, במשברים הכלכליים העולמיים של שנות ה-20.
אובדן בסיס הזהב סיכן את יציבות השטרלינג, ועם פרוץ המלחמה נאלצו מדינות הגוש להבטיח בחקיקה את היציבות שלו ואת קביעות יחס ההמרה בינו לבין המטבעות שלהן. הסכם נפרד בין בריטניה לארה"ב שימר ערב המלחמה יחס קבוע בין המטבעות שלהן, שעמד על 2.80 דולר לליש"ט.
ארץ ישראל הצטרפה לגוש בשנת 1927, כ-10 שנים לאחר כיבוש ירושלים וכ-5 שנים לאחר שבריטניה קיבלה מחבר הלאומים (האו"ם של פעם) את המנדט להקמת הבית היהודי. עד אז היתה הלירה המצרית (לי"מ) המטבע החוקי, ששרד מימי השלטון העותמאני. כינון הממשל המנדטורי ב-1922 הפך את הארץ מפרובינציה טורקית למושבת הכתר הבריטי (פלשתינה).
המעבר חייב גם הנפקה של מטבע מקומי, שווה ערך לליש"ט. במושבות האימפריה התפקיד הזה היה בסמכותה של מועצת המטבע המקומית, במינוי של שר המושבות. אבל מינוי חברי מועצת המטבע הפלשתינאית – לפי שמה הרשמי המיועד – התמהמה.
המיל נשכח, הגרוש הונצח
הלחצים שהופעלו על לשכת השר להחיש את המינוי, לא עזרו. הדפוס המלכותי בלונדון מוסמך להדפיס רק שטרי כסף של מדינות, ומושבות הכתר יכלו להדפיס שם כסף מקומי רק בהזמנת מועצות המטבע שלהן.
הלחצים להמרת הלירה המצרית בשטרלינג החלו מיד לאחר הכיבוש הבריטי, אבל לאף אחד הנושא לא בער כמו לבעלי העניין הראשי בצמרת בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק). הם היו הבנקאים הלא רשמיים של מוסדות המדינה שבדרך, וניהלו את ההון של ההסתרות הציונית המופקד בלונדון. בסופו של דבר מינה השר את חברי מועצת המטבע, והנפקת שטרות הלירה הארץ-ישראלית החלה בנובמבר 1927.
השטרות החדשים הודפסו לפי מתכונת הליש"ט, כחלק מהתחייבות המועצה בשם הכתר הבריטי, לשלם בשטרלינגים כל סכום הנקוב בלירה הארץ-ישראלית (לא"י). הכיסוי העניק אמינות למטבע הארץ-ישראלי, אך לא ניתן בחינם. הוא חייב את המועצה להפקיד בלונדון את יתרות הליש"ט שלה, בהיקף מקביל לסכומי הלירות המנדטוריות שהוכנסו למחזור.
השטרות היו צבעוניים ומעוטרים בנופי הארץ. השימושיים ביותר שהחליפו ידיים היו חצי הלא"י הסגול, הלירה האחת בירוק, ו-5 לא"י באדום. השטרות הנדירים, של 10 ו-100 לא"י, נראו יותר בקופות הבנקים ובארנקיהם של סוחרים, בעלי בתים וקומץ תעשיינים מתעשרים.
ברמת החיים הצנועה של אותם ימים, שטר של לירה אחת נחשב לכסף גדול. בתקופה זו רוב העובדים השכירים הצטופפו בחדר מגורים אחד למשפחה תמורת שתי לא"י לחודש, והעשירים הסתפקו בדירות שלושה חדרים בשכירות. הכסף הקטן היו מטבעות המיל (1,000 ללירה), ואפילו במיל אחד או שניים (מחיר כוס גזוז בקיוסק) לא נהוג היה לזלזל, קל וחומר במטבעות של 50 או 100 מיל (מחיר כרטיס קולנוע).
למטבעות של 10 ו-5 מיל קראו "גרוש" ו-"חצי גרוש", בגלל החור שבמטבעות שהזכיר את הגרוש המצרי. ה"מיל" נשכח, ה"גרוש" הונצח, ועד היום בעידן השקל החדש יש עדיין הזוכרים לטובה את הימים בהם "בגרוש היה חור".
התפוררות גוש השטרלינג
יציבות המחירים בימים ההם נבעה לא מעט מהיציבות בשערי החליפין, כתוצאה מהמדיניות הריכוזית של גוש השטרלינג שהתבססה על הצמדת המטבעות של מדינות הגוש לליש"ט. מדיניות זו העניקה לבריטניה יתרונות כלכליים, שהיקפן האמיתי התברר בתקופת מלחמת העולם.
גם כלכלת ארץ ישראל יצאה נשכרת מהגוש, כשנהפכה במלחמה לצומת אסטרטגית של ייצור ומעבר אספקה לצרכי צבאות חבר העמים הבריטי. הארץ נהנתה מתנופת פיתוח הודות להשקעות נדיבות שזרמו כתוצאה מהקלות שבהעברות האשראי, ממסחר חוץ חופשי ומכניסת הון זר בשער חליפין מאוזן וקבוע.
זוהר התקופה הועם לאחר כניעת גרמניה, כשהחלה ההתחשבנות הבינלאומית לכיסוי הוצאות המלחמה ובריטניה ירדה מנכסיה. במהלך המלחמה נאלצה בריטניה לשעבד לארה"ב את היתרות שהפקידה בבנקים האמריקניים, בהיקף מצטבר של מיליארדי ליש"ט, כערובה למימון מבצע "החכר והשאל".
הנפילה החלה כשהגיעה עת פירעון החוב. המשבר ערער את יציבות הליש"ט ואת שערי המטבעות הצמודים. הוא החריף כשהחלו פיחותים גם כתוצאה מהתייקרות הזהב והדפסת כספים ללא כיסוי, אפילו בארה"ב. הגוש התרוקן מתוכנו, עד שהתפורר הלכה למעשה אחרי נשירת רוב החברות, כשנותרו בו מלבד בריטניה רק קומץ מושבות ננסיות.
ערב היציאה מהגוש טען פרשן כלכלי אנונימי באחד העיתונים כי "לונדון זרקה לנו 'גט' כלכלי, אבל אין מה להיבהל ממנו. בהודעת הגירוש מגוש השטרלינג יש הרבה בלוף, וכוונתה לגרום לעצבנות, כאשר למעשה לא חל במצב שינוי יסודי. הלירה שלנו תמשיך להיות שווה בערכה לליש"ט, הבנקים ימשיכו לפעול כמו קודם, ומי שהיו לו 100 לא"י במזומן, ישאר עם 100 לירות.
"ערך הכסף והשימוש בו לא השתנו. מה נשתנה בכל זאת? היתרות שלנו בלונדון הוקפאו, אך למעשה גם קודם לא היה לנו חופש פעולה בלתי מוגבל. העברת כספים מחוץ לגוש תמיד היתה נתונה לפיקוח והגבלות. גם השימוש בכספנו ליבוא סחורות מארץ כלשהי היה תלוי בקבלת רישיון יבוא של הממשלה, וגם זה בתנאי שהיבוא כולו לא יעלה על היצוא שלנו לאותה ארץ. ועל כל זה עוד דרשו מס של שבעה מיליון לירות.
"כך, ויותר מדי, ניצלה הממשלה הבריטית את הכלכלה שלנו. היא ידעה כל הזמן שבסופו של דבר נעזוב את גוש השטרלינג, ולכן ה'גט' הזה הוא בלתי נמנע בדיוק כמו כל 'גט'. אבל במקום שאנחנו נזרוק לה את ה'גט' או נסכים אתה על התנאים, היא הזדרזה לזרוק אותו לנו – בתנאים הנוחים לה.
"הממשלה האנגלית החליטה כנראה שבמקום לקבל עוד סטירת לחי – כמו שקבלה כבר מארצות שנטשו את גוש השטרלינג – מוטב לתת לנו 'סטירת לחי'. בצעדה האחרון היא רוצה לגרום לקשיים בדרכו של היישוב לעצמאות כלכלית. היא רוצה לבלבל את התכניות שנערכו לגבי העתיד.
"אולי היא גם חשבה שעצם הידיעה תטיל עצבנות ביישוב, מבלי שהיישוב ייתן לעצמו דין וחשבון על הנעשה. אבל היא טעתה גם לגבי ראשי הכלכלה וגם לגבי הציבור הרחב. ראשי הכלכלה כבר הודיעו כעת שהם ידעו על הדבר למפרע, והציבור כבר מבין שאין כל מקום לבהלה, מפני שלא חל כל שינוי במצב".
הקרב על ערך המטבע
הפרשן הכלכלי לא טעה - ראשי הכלכלה בארץ ישראל אכן ידעו מראש על תכנית הגירוש מגוש השטרלינג. הוא לא ידע או לא יכול היה לגלות במי מדובר, אך היו אלו אותם ראשי בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק) הציוני, שלחצו קודם לכן על המעבר לשטרלינג, וכעת פעלו בלונדון לסיכול הגזירה.
הם גייסו והפקידו רזרבה של מאות מיליוני ליש"ט, כערובה שתבטיח את הכיסוי לאמינות הלירות הארץ-ישראליות שבשוק המקומי לאחר הניתוק מגוש השטרלינג, הכרוך בהקפאת יתרות הליש"ט של מועצת המטבע בארץ ובבנקים בלונדון. כך סוכלה המזימה להשאיר את כלכלת הארץ עם שוקת שבורה, בכדי שתתרסק לפני הקמת המדינה.
ראשי הבנק הציוני נחלצו להגן על ערך הלירה המנדטורית בשעה שהם עצמם כבר הקימו בבנק יחידה חשאית שתכין את הנפקת המטבע של המדינה, סמוך ככל האפשר להכרזת העצמאות. באין מדינה ומטבע עם שמות רשמיים, התנדב הבנק להדפיס את השטרות תחת שמו, כהתחייבות לכבד אותם כאמצעי תשלום.
הערכים היו של הלירה המנדטורית הארץ-ישראלית, במהדורה העברית. השטרות הגיעו לארץ בחשאי ב-17 באוגוסט 1948, ולמחרת כבר הופצו בשוק כמטבע חוקי ורשמי. לימים התגלגלה הלירה של אפ"ק והפכה ללירה הישראלית של בנק לאומי, עד אשר הוקם בנק ישראל - והשאר היסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
