שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אסתר פלד מוציאה את טראומת הדור השני מהארון: "אוסף וידויים נשיים? פאק יו"
    הפחד מפני אובדן השפיות, הצלקות שהותירו בה הורים יוצאי שואה, תחושת הניכור מהספרות הישראלית והקושי לדבר עם אנשים מחוץ לתפקיד "המטפלת". רגע אחרי הזכייה המפתיעה בפרס ספיר, אסתר פלד מוציאה ספר חדש על בנות הדור השני, מתרעמת על ההשוואה לספר המונולוגים הנשיים "ערות" ומסבירה למה אין לה שום עניין להיות נחמדה
    "רושם ראשוני מחריד", אומרת אסתר פלד, "זאת ההתמחות שלי במפגש עם אנשים. אני לא בנאדם נחמד, כפי ששמת לב. זה ממש לא הצד החזק שלי, ואני גם לא מעוניינת בזה". את הנקודה הזאת היא ממחישה באיתותים עדינים יותר או פחות: "השעון נותן לנו עוד עשר דקות", "למה שאני אסמוך עליך?".

     

    "בכלל", היא אומרת, "יש מעט מאוד אנשים בעולם שאני יכולה לדבר איתם באופן ספונטני, לא כמו פסיכולוגית. זה האושר של הכתיבה, היכולת להסיר את מסכת ההגנה". אפשר להאמין לה, אם ככה, שלא מדובר בניסיון לשאת חן או להצטנע כשהיא מדברת על המבוכה שלה סביב ההצלחה הנוכחית. "אני סופרת שוליים במהות. לא פרס ספיר, ובטח לא רשימות רבי המכר. חשבתי ש'פתח גדול מלמטה' מיועד לאלף אנשים בערך, שרובם נשים. לא התכוונתי שאנשים מסוימים שמוזכרים בספר בכלל יידעו על קיומו".

     (צילום: יונתן בלום) (צילום: יונתן בלום)
    (צילום: יונתן בלום)
     

    לא רק מנחה הטקס התבלבל ("והזוכֶה הוא, סליחה, הזוכָה"). פלד לא לגמרי צוחקת כשהיא מקשרת את הזכייה המפתיעה שלה בפרס ספיר, לפני כחודש, להתקף פרנויה. "כן, הייתי במצב גרוע בטקס. אבל אי אפשר לא להגיע. הגשתָ מועמדות ואתה צריך לקחת על זה אחריות. אני יודעת שזה נשמע לא אמין, כל התיאור הזה, אבל רק עכשיו אני מתחילה לחזור ולהתארגן.

     

    "נכון, הייתה לי פנטזיה לכבוש את ההר המסוים שאני מעוניינת בו. אני לא אכחיש. רציתי, ואני עדיין רוצה, להגיע עוד יותר רחוק. אבל חשבתי לעשות את זה בעלייה איטית, כמו שאני אוהבת, עם נעלי הליכה רציניות. הייתי צריכה שייגעו בי בעדינות.

     

    שעות של תרגול מדיטציה בעברה, ידע תיאורטי מקיף בפסיכואנליזה ובהגות בודהיסטית, ובכל זאת, היא אומרת, "גם לשבת מולך עכשיו יכול להיות דבר מעורר אימה".

     

    אימה?

    "כשאני כותבת, אני לא מתעסקת במה שאף אחד יחשוב עליי. אבל להיפגש עם קורא? מה לך ולספרים שלי? לא התכוונתי שתקרא אותם".

     

    "אף פעם לא הצלחתי להיות חמודה כמו שציפו ממני"

    המילה פרנויה חוזרת ברצינות ובהומור כשפלד מתארת את עצמה. גם ביחס לקבוצות שאליהן היא השתייכה או משתייכת. לפחות על הנייר. "פיל בחנות שמנת", למשל, היא מכנה את עצמה כסטודנטית לפסיכולוגיה קלינית בחיפה, העיר שבה גדלה, ביחס לשאר הסטודנטים. "לא הייתה שם אף עוזרת בית חוץ ממני. כולם היו עם הורים מפרנסים. כשאתה צועד לתוך שמנת, ואתה בהחלט לא איזה תות מתוק, איך תרגיש? וזאת התחושה שלי לאורך כל החיים. שאני צריכה להעמיד פנים שאני שמנת, אבל שאין לי סיכוי לעבור. אז אני הולכת על האופציה השנייה, להסתכל על הדברים מבחוץ. וזה נהיה הכלי ההתפתחותי שלי: להטיל ספק, להיות האאוטסיידרית".

     

    אין שום קליקה שנוח לך בחברתה?

    "לא חברתית ולא מקצועית. אני מעדיפה להיות לבד בבית. הייתה תקופה קצרה, כשהיה לי בן זוג יחסית סוציאלי, שהייתי הולכת ביום שישי בצהריים לים עם החבר'ה שלו. מהר מאוד זה נגמר. אני לא יכולה לעמוד בזה לאורך זמן. אף פעם לא הצלחתי להיות חמודה כמו שציפו ממני – לא בבית, לא בלימודים, לא בקליניקה. התמחיתי בחיפוש קרעים באריג של אנשים וקבוצות, עד שזה הפך לעניין עקרוני. ויותר מזה, לסימפטום שיש לי רווחים ממנו. אני כותבת בעזרתו ספרים, ואפילו מקבלת פרס ספיר בסוף. אבל קבוצות עדיין מאיימות עליי. אתה עכשיו, למשל, חלק מקבוצה של אותם אנשים בעיתון".

     

    גם את חלק מקבוצה. קבוצת המטפלים, קבוצת הסופרים.

    "המטפלים זאת באמת קבוצה חונקת. לקבוצת הסופרים חתרתי בחשאי".

     

    מה חשבת, אגב, על הספרים האחרים שהיו מועמדים איתך לפרס ספיר?

    "נלחצתי כשגיליתי שקראתי רק ספר אחד מהרשימה, אז עשיתי מאמץ לקרוא את רובם. אפשר לומר בנימוס שזאת קנאת סופרים, ואפשר לומר שיש לי נטייה לספרות אחרת".

     

    הטראומה זורמת בדם

    ההכשרה שלה כפסיכולוגית, אומרת פלד, התחילה בגיל תשע. המטופלת הראשונה הייתה אימא שלה. לוקח כמה דקות להבין שכשפלד משתמשת במילה "טיפול", היא מתכוונת לשעות שבילתה בהקשבה לאמה, בין היתר לסיפורים על חמש השנים שעברה במחנה הריכוז טרזינשטט. "אי אפשר להגיד שהיא הייתה אישה לא מתפקדת. אבל היא חייתה בתחושה של געגוע נורא ואובדן, ולא הצליחה באמת לבנות את עצמה מחדש. גם כשהיא הייתה בסביבה, היא לא באמת הייתה נוכחת. והדרך שלי להשיג אהבה ממנה הייתה להיות בשבילה מין מכל שסופג ומשמר את הכאב. לשמוע את מה שהיא עברה, לדמיין, להיות שם ממש".

     

    את העובדה שהיא שייכת לאותו "דור שני" למדה מאוחר הרבה יותר. "הייתי רואה בקליניקה שלי אנשים שמספרים את הסיפורים של הוריהם כאילו הם חיים במחנות עצמם, ומצד שני, לא קושרים את הסיפורים האלה להתקפי החרדה שלהם. עד שהתחלתי לשאול את עצמי: איפה את בכל הסיפור הזה?"

     

    בספרה החדש, "הבנות של אלה משם" (הוצאת בבל), פלד ריכזה וערכה חמישה טקסטים שכתבו בנותיהם של הורים ניצולי שואה, נציגות דור "שהטראומה היא בדם שלו". רצף הסיפורים מתאר התבגרות מול הורים שנשארים מסורים למתים ולזכרם, אבל מגלים אדישות, ריחוק או עוינות כלפי ילדיהם החיים. הוא מדגים בין היתר את היפוך התפקידים בין הורים לילדים, שמתפרץ מחדש כשההורים מגיעים לזקנה. ובעיקר, הספר מצייר את התפקיד הכפול והבלתי אפשרי שהוטל על כל המעורבים: להשתקם ולשתוק, להיות הורים לדוגמה, להיות ילדים למופת, לקבור את המתים ולהמשיך לשאת אותם בגוף ובזיכרון.

     

     (צילום: יונתן בלום) (צילום: יונתן בלום)
    (צילום: יונתן בלום)
     

    "אלה סיפורי חיים שמיועדים למי שבילה שנים בשאלה, למה עשו אותי בכלל?" אומרת פלד, "למי שחווה ילדות בודדה כי ההורים שלו פשוט לא יכלו לבצע חלקים מהתפקיד שלהם כהורים. הדבר המשותף לכל הכותבות הוא ניסיון לגעת במשהו כואב, וכמעט בלתי ניתן להסבר, ולא מתוך האשמה. הרי אי אפשר להאשים הורים כאלה. זאת כל הנקודה. הם נושאים את דרגות השואה על הכתפיים שלהם. אפילו האופנה הפסיכולוגית של ימינו, כלומר האשמת ההורה, לא עמדה לרשותנו בתקופה ההיא. תאר לעצמך שאתה מסתובב בעולם בגיל 16-15 כמו מין עב"ם. ותחשוב כמה משחרר להבין שאמנם לא ההורים שלך אשמים בכובד הזה, שהיום היו קוראים לו דיכאון, אבל גם אתה לא אשם".

     

    הספר הזה מתמקד בדימוי של בדידות. מול ההורים, מול העולם. זאת הסיבה שבחרת לכנס כאן חמישה סיפורים במקום להתמקד בסיפור שלך בלבד?

    "אני פוחדת, והייתי צריכה חברות כדי לומר את הדברים האלה. כן, הבדידות הזאת נובעת מהתחושה כילד שהבית שלך הוא לא בית. שהבית הוא מקום בלי הגנה. בין היתר, בגלל התביעה הזאת להיות ילד נורמטיבי, לשחק תפקיד כפול ובלתי אפשרי. לא לבטא חולשה, לא להיות חולה. וכשאתה קטן, אין לך שפה לומר: ככה זה לא צריך להיות..

     

    "אני לא אדם בוכה, ולא הייתי גם בצעירותי. בספר אני מתארת אותי חוזרת הביתה בוכייה, באופן חריג, מפעולה בתנועת נוער. אני זוכרת את ההורים שלי מתבוננים בי, באווירה על גבול הסדיסטית, ואומרים לי: מגיע לך. למה? כי לא השתלבתי כראוי. אתה נדרש להיות נורא בסדר, ואתה כושל, כי אף אחד מעולם לא לימד אותך איך. אתה תקוע בתפקיד שלא תצליח למלא, וגם ביחס אליו אתה מתחיל להרגיש חריג. במצב כזה, קל להגיע למסקנה שמשהו מהותי לא בסדר בך".

     

    באופן יוצא דופן, היא מציינת, אמה שלחה אותה לטיפול פסיכולוגי כשהייתה בת 12. "עניין רדיקלי לכל הדעות ביחס לתקופה ההיא, כשהפסיכולוגיה עוד בחיתוליה ומתייחסים אליה בזלזול ובחשדנות. אבל הפסיכולוגית ההיא הייתה מטומטמת. יודע מה, בוא נגיד, מוגבלת ביכולת שלה. היא בעיקר אמרה לי שמה שאני עוברת לא נורא, ורק גרמה לי להתכווץ עוד יותר".

     

    פלד עצמה הייתה רגילה לגמד את הנקודה הזאת בביוגרפיה שלה. "שיחקתי מין משחק כזה שבו אני בתחתית ההיררכיה של השואה, ביחס לילדים של ניצולי אושוויץ, ביחס לחברות עם הורים שמספר מקועקע להם על היד. הייתי אומרת שאני מטרזין, שהיה כידוע 'מחנה לדוגמה'. כמובן שאין כזה דבר מחנה ריכוז לדוגמה, אבל זאת הייתה דרכי להגיד, אני לא באמת משם. דור שני לייט כזה. זאת דיאלקטיקה נפשית מרתקת, שמאפיינת בכלל אנשים טראומטיים מהבית. גם מי שחוו פגיעות מיניות או סדיזם הורי. הילד יודע ולא יודע שהחיים שלו שונים, שיש משהו לא בסדר במצב שלו".

     

    גם אבא שלך, בן למשפחה טריפוליטאית שנמלטה לתוניס, הוא ניצול שואה בעצם.

    "הוא ניצול מכל בחינה – גם מבחינה פורמלית, הוא מקבל עכשיו כסף מהנאצים – אבל לא התייחסתי אליו באופן הזה כשהייתי קטנה. מבחינתי זה היה מפוצל: אימא שלי והמשפחה האשכנזית הם מהשואה, מאושוויץ; ואבא שלי הוא מין ספרדי חמום מוח כביכול, שאין קשר בין ההתנהגות שלו לסיפור של המשפחה שלו".

     

    אפשר להבין את הנטייה למחוק את הקישור הזה, בין הרקע המשפחתי של האדם לחולשות או לפגמים שלו. יש משהו מרתיע בביטוי "דור שני", בסימון גורף של אנשים שמזכיר מחלה.

    "וזאת מחלה. לכאורה, כשאני אומרת 'מחלה' אני משתפת פעולה עם תופעה שאני לא סובלת. עם העובדה שהתרבות שלנו, שרוויה כל כך בדיבור פסיכולוגי ופסיכיאטרי, מרשה לעצמה לקרוא לכל דבר אנושי מחלה. אבל לפעמים להצביע על הבעיה זה צעד משנה חיים ומציל נפשות. הרי לדבר הזה, שאין לו שם, הייתה נוכחות כבירה בילדות שלנו. אני כבר מסומנת בדבר הזה, ועדיף שיזהו אותי באופן הזה ולא באופן אחר, שיש בו משהו מגנה או שיפוטי. עליי הסימון הזה הקל. אני עלולה להיות גורפת מספיק כדי לומר לך, שכל ניסיון אחר הוא התכחשות ואשליה. אבל אפשר לומר את זה באופן פחות יומרני: זאת הדרך שלי להתמודד. לקח לי שנים לקבל את זה ואת מי שאני, ועכשיו, בגיל 57, אני יכולה להצביע על העובדות האלה בנחת יחסית. בנחת קדחתנית, כמו שרואים מהכתיבה שלי בספר".


    את מטפלת כ-30 שנה. לא פגשת בנים ובנות של ניצולים בלי סימנים טראומטיים? אי אפשר לחמוק מההשפעה הזאת?

    "לא פגשתי כאלה, ולדעתי אי אפשר לחמוק. אי אפשר שלא לשאת את הסיפור הזה. השאלה האמיתית היא איך אתה נושא אותו, איך אתה לומד לחיות איתו ובכל זאת להיות חופשי. וכל אחת מהכותבות בספר מנסה לומר משהו על החופש שיש בתוך הסיטואציה הזאת".

     

    את כותבת על הבלוף המתמיד: הצורך להחזיק את עצמך, להצטייר כשפויה, ולדעת בכל רגע שהקרעים ייחשפו. עכשיו, מולך, לא רואים את הניצוץ החריג הזה בעיניים.

    "אני לא נראית מטורפת, נכון. אבל היו לי ספקות כשהייתי קטנה, ועשיתי עבודה רבה כדי להתמודד איתם. ומה שאתה רואה זה התוצר. תקופה מסוימת נהגתי לחשוב שיש לי שתי אופציות: אחת זה להשתגע, והשנייה זה לשמור על שפיות, אבל מוקפדת. מהסיבה הזאת הלכתי ללמוד פסיכולוגיה קלינית, ומהסיבה הזאת הלכתי לדוקטורט. כל החריש האינטלקטואלי והאקדמי הזה – הוא דרך להיכנס לתבנית קשוחה ושפויה מאוד. הספק שלי בעצמי הפך לכלי עקרוני מבחינתי. כל דבר טעון הוכחה. גם התיאוריות הפסיכולוגיות והפסיכואנליטיות הן לא עניין מובן מאליו".

     

    "אוסף וידויים נשיים? פאק יו"

    "הבנות של אלה משם" אמנם קשור לזרם של ספרות ישראלית שמנתחת את דמות האם המהגרת ומתחשבנת איתה – אבל פלד לא קוראת כמעט ספרות מקומית. ודאי שלא ספרות שהשואה עומדת במרכזה. לא פרוזה, לא ספרות פסיכולוגית. "זה לא נוגע בי בשיט. או שיש בספרות הזאת משהו יבש ולא משכנע, או שיש בה משהו לא מספיק נקי וישיר. ספרות בכלל? את דור הדינוזאורים, את עוז ויהושע, עוד חיבבתי, ושם עצרתי. אם כי את 'סיפור על אהבה וחושך' יצא לי לפתוח פעמיים ולהפסיק לקרוא בסביבות עמוד מאה".

     

    אם רוצים לקנטר את פלד, אפשר להזכיר לה שכמו הלהיט הגדול של התקופה האחרונה, קובץ הווידויים המיניים "ערות", גם הספר שלה מאורגן סביב מונולוגים נשיים. "קודם כל, פאק יו. במיוחד אם אתה קורא את הספר שלי כאוסף של וידויים נשיים. הרי אם גברים היו עומדים מאחוריהם, לא היית מתייחס אליהם כאל 'וידוי'. קארבר כתב ספרות בגוף ראשון, וגם אוגוסטינוס, אם אני לא טועה, כתב 'וידויים'. אתה שואל אם קראתי את 'ערות'? 'פתח גדול מלמטה' הרי יצא בדיוק עם הזוועה הזאת. אז ניחמתי את עצמי שלפחות הווידוי הנשי שלי ברמה יותר גבוהה. שהוואגינה שלי, מה שנקרא, יותר אינטלקטואלית, יותר מצחיקה. אם כי יש מי שיגיד, בהקשר הזה, שהספרות נרצחה, עלתה על המוקד".

     

    את מתייחסת לדברים שאמר מנחם פרי בעקבות הזכייה שלך בפרס ספיר.

    "נעזוב את מנחם פרי. יש לי הערכה אליו, הוא עשה הרבה דברים בעולם. לפני השריטה. מעודן, לא מעודן – אני מבינה למה הוא מתבטא באופן כזה, גם אם אני לא יכולה לגמרי להשתתף בצערו. אבל כשקוראים לספר שלי 'ממואר' אני נעלבת. ותן לי רגע להיעלב בבקשה. אבל אם פותחים את הראש, אפשר להשתמש במונחים המלבבים של הרב קלנר, כמו בחורילות ומוטציות – אולי מתפתחת כאן מוטציה ספרותית, שחורגת מספרות רומניסטית אורתודוקסית. אני יודעת ש'פתח גדול מלמטה' כתוב בלשון אני. וגם הוא כביכול מונולוג מהוואגינה. גם הוא מתקשר לענייני#MeToo . אבל ברור שהוא גם ספרות, שהוא מבוסס על שימוש משחקי בשפה. לקרוא לו ממואר מגרה את הפחד שאני לא באמת סופרת, אלא סתם מתחזה".

     

    בספרי הפרוזה של פלד ניכר משחק גלוי בכתיבה אוטוביוגרפית. היא עצמה ניהלה יומן מהיום שבו למדה לכתוב. בזמן הכתיבה הספרותית, היא אומרת, מגן עליה הרעיון שגם אם מדובר בקורים דקים ובבגד שקוף, יש פער בינה כאדם ממשי לבין הדמות שהיא מתארת. הספר החדש מפורר משהו מהכסות הזאת, מהכיסוי הקומי.

     

    חמשת סיפורי החיים שמרכיבים את "הבנות של אלו משם" מתמקדים באמהות של הכותבות – רונית פיינגולד, חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן ופלד עצמה. הסיפור הראשון נפתח במילים, "אימא שלי כמעט קפצה מהגג". האחרון מתאר דמות אם עוינת, תוקפנית. באחרית הדבר של הספר, פלד מקבילה את היחסים בין ילד והורה ניצול שואה לאהבה נכזבת. "פתח גדול מלמטה", לעומת זאת, סובב סביב הרעיון של חיים ללא זוגיות והשלמה איתם.

     

    יש קשר בין הדברים?

    "יש קשר, אבל היום אני לא חושבת עליי ועל אימא שלי במובנים של אהבה נכזבת. אתה מדבר עם אדם שיש לו שאיפה אמיתית לתיקון, גם במובן היהודי. על ערש הדווי של אימא שלי, לפני שש שנים, היה איזה רגע שהיא אמרה לי מפורשות: 'את טובה'. ככה, במין קול כזה, שחולל שינוי מסיבי בחיים שלי. גם אבא שלי, עם כל הכעס שהיה לי כלפיו, פתאום – דווקא כשהוא נכנס לעת זקנה קשה, מתגלה איזה סוג של רוך בינינו. אני מתקשרת אליו, והוא צריך להיזכר מי זאת אסתי בכלל. אבל כשאני שואלת מה שלומו, העריץ הזה שאני זוכרת בתור ילדה, פתאום מחקה במין קול שובב את נימת הקול שלי. מבחינתי, זאת כמעט אתיקה דתית. בכל סיטואציה יש לך אחריות, ויש לך אפשרות לנס, במובן של אהבה. זה בדיוק מה שאני מנסה לעשות גם בקליניקה, עם המטופלים שלי. לא לוותר להם על אקט הבחירה".

     

    פלד עובדת בשתי קליניקות, בתל אביב ובירושלים, "עם מטופלים מתנחלים וחרדים וכל הקונפליקטים הייחודיים להם. ואני אוהבת את זה, את הניסיון לטפל בלי דעות קדומות, ובלי שיפוט מקדים". היא גרה לבד בבית שקנתה במושב מטע, באזור ירושלים ובית שמש. עם גינה בת חצי דונם ויותר, שכוללת 22 עצי פרי, כולל שני עצי דובדבן ("אחד קיבלתי בירושה, את השני גידלתי בעצמי"). עדיין לא הצליחה לכבוש זיתים כמו שצריך, אבל מדי פעם היא מוכרת סחורה לירקנים תל אביבים (קילו לימון אורגני ב-25 שקלים). פעם בחודשיים בערך מגיע גנן לגיזומים מסובכים, אבל את שאר העבודה היא מבצעת בכוחות עצמה.

    היא לא משתגעת על הניסיון לצייר אותה כאישה עצמאית וכל־יכולה; גם אם רוב הכותבות בספר מצביעות על צורות שונות של אופי שרדני, אוטונומי, שהתפתח אצלן כבנות לאם ניצולה, מכונסת או מתנכרת. "קודם כל, אני לא יודעת אם זה עניין של סיבה ותוצאה. ואני נרתעת גם מלדבר על העצמאות שלי כעניין של חוזק, שלא לדבר על הבדידות שנגזרת מהמקום הזה".

     

    הספר ממחיש בעצם את האופן שבו טראומה עוברת בין הדורות. את חושבת שאפשר לדבר על תסמונת דור שלישי?

    "יש לי בת אחת. ילדתי אותה כשהייתי בת 22. זה דבר שאני בקושי יכולה לדבר עליו, אבל אין ספק שהמקום שבו אני גדלתי ליווה אותי בראשית חיי כאם, באופן שאני רחוקה מלהיות גאה בו. הרעיון של העברה בין דורית הוא אמיתי, והוא יכול להתפלק לך שחבל על הזמן".

     

    בספר היא מתארת ביקור לא מתוכנן, בגיל 32, עם אמה ועם בתה בת העשר במחנה טרזין. פלד, במצוות אמה, נכנסת למבנה "המצודה". האם לא נכנסה לשם מעולם, אבל ליד חומות המבנה ראתה את אביה בפעם האחרונה בחייה. תיאור הכניסה למבנה הוא רגע בולט בניסיון לתאר את מה שפלד מכנה לאורך הסיפור "זה", כלומר הטראומה שאינה ניתנת להסבר מילולי פשוט. "שתקנו כל הביקור הזה", היא כותבת, "אולי מילה או שתיים החלפנו. אני חושבת שלא הייתי לגמרי קיימת... הייתי בפנים והפנים הזה רוקן אותי, הפכתי ריקה. רק היה בי מן גחל בוער אחד, שהיה מופנה אל אימא שלי, דרוך אליה. הילדה שלי, אני חושבת, הייתה פחות או יותר באותו מצב".

     

    "הביקור הזה", אומרת פלד, "הוא בפירוש פאדיחה מבחינתי היום. מצד שני, סביב כל הנושא הזה נוצרה קִרבה עמוקה ביני לבין הבת שלי. הדור השלישי מגיב בדרכו. לפעמים התגובה מתבטאת בניסיון להפריד בינך לבין הסיפור הזה, למחות נגד הדיבור על השואה כעניין מכונן, במובן הפרטי והלאומי. הבת שלי היא דור שלישי במובן זה שהיא מסוגלת כבר להכיר בהשפעות ובכוח של כל זה, אבל היא לא משתמשת בהם בשום דרך. הדוקטורט שלה חוקר יחסי יהדות ונצרות אחרי מלחמת העולם השנייה, למשל, אבל היא בחרה לא להתמקד בהיבט האנטישמי".

     

    היא מטפלת בך, כמו שאת טיפלת כילדה באימא שלך?

    "זה דבר שקשה לענות עליו בכנות. כן, המשפחה שלי יודעת איך אני נראית כשאני חרדה, והבת שלי מכירה היטב את אימא שלה. אתה יודע, כשאנחנו מדברים על הרעיון של יחסי דורות וסיפור משפחתי טראומטי – אנחנו שואלים בעצם אם האנושות משתפרת, אם היא יכולה להשתפר. אם לדבר על זה באופן חופשי, ולא פילוסופי, אני חושבת שהילדים שלי – כלומר הבת שלי ושני הילדים שלה - יותר טובים ממני".

     

    הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אסתר פלד מוציאה את טראומת הדור השני מהארון: "אוסף וידויים נשיים? פאק יו""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים