אהוד כן ולא

האמת, קשה להיות מופתע מהזיג-זג האחרון של אהוד ברק בעניין השתתפותו בממשלת האחדות. מי שהקשיב היטב לנאום העאלק-התפטרות שלו בליל הבחירות יכול היה לשמוע שהוא לא ממש מודיע שלא יכהן בממשלת שרון. ומי שמכיר את מפלגת העבודה היה יכול לנחש שהיא תיתן לברק להוריד אותה לשפל עוד יותר גדול מזה שהיתה בו בלילה ה-6 בפברואר.
ברק איננו ביבי נתניהו, וזו מחמאה לביבי. בניגוד לנתניהו, שאמר תמיד שאחרי הפוליטיקה יעשה דברים אחרים, ברק לא מעוניין לעשות כסף או עסקים, או ללמוד משהו אחר על העולם שהוא חי בו. ברק הצעיר נשאר בצבא כי חשב שזה המקום בו יתקבלו החלטות גורליות; ברק בן ה-59 לא השתנה במובן הזה.
הוא גם לא השתנה ביכולתו להגיד ולעשות דבר והיפוכו, ולהצדיק אותם בנימוקים שלכאורה אין עליהם ערעור. האיש שכל צעד שלו היה הפוך מקודמו, אבל לא רק מוצדק אלא גם חלק מתכנית כוללת שאנחנו בני התמותה לא יכולים להבין אבל אצל אהוד היא נקבעה כבר לפני עשר שנים, אין לו שום בעייה לומר ש"בשל המצב" הוא צריך להיות שר בטחון. איש גם לא ישאל, בוודאי לא בעבודה, מהי בדיוק התאמתו של ברק לתפקיד, או מה עשה בו בשנה וחצי האחרונות.
והמפלגה? היא הרי כבר רגילה. כבר יותר מעשרים שנים נשאר שמעון פרס בראשה בנימוק זה ממש – הזמן, המצב, פניות החברים. ביבי הלך מהליכוד בין השאר משום שידע שאם לא יילך, תסתער עליו המפלגה לחסלו. הליכוד היה תמיד אורגניזם פוליטי חי, הקורא היטב את המפה – ראו איך הסתדרו כל ראשיו מאחורי שרון ברגע שנודע שנתניהו לא יתמודד. בעבודה, שאיננה מאורת סכינאים אלא גוב ירחמיאלים, יודעים שכשראש המפלגה המובס אומר "לא" הוא מתכוון ל"כן" או "אולי", אבל אף פעם לא ל"עכשיו".