קפצה מעל הנאצים וחיה עד גיל 103
גרטל ברגמן היהודייה הייתה שיאנית גרמניה בקפיצה לגובה, אבל סולקה מנבחרת האתלטיקה לפני אולימפיאדת ברלין 1936. היא היגרה לארה"ב, שם המשיכה בקריירה המוצלחת והלכה לעולמה בשנה שעברה
מרגרט (גרטל) ברגמן-למברט ז"ל, בתו של איש העסקים אדווין ברגמן ורעייתו פאולה, נולדה בלאופהיים שבדרום גרמניה ובה החלה את הקריירה באתלטיקה. כשהייתה נערה הצטיינה בקפיצה לגובה, ובשנת 1930 הצטרפה למועדון אולמר 1894. כעבור שנה היא זכתה בתואר הראשון שלה, אליפות דרום גרמניה כשניתרה לגובה של 1.51 מ'. כעבור שנה זכתה שוב בתואר ונחשבה להבטחה גדולה, אבל הקריירה שלה לא התפתחה בכיוון הצפוי.
בינואר 1933 עלו הנאצים לשלטון ועד מהרה הודיע המועדון לצעירה בת ה-19 על הרחקתה מכל פעילות בשל היותה יהודייה. גם העובדה שהיא השיגה תוצאה איכותית במושגים של אז (ניתרה ל-1.55) ונחשבה לאחת האתלטיות הטובות במדינה לא עזרה לה. לאחר שסולקה מהמועדון ונתקלה בשלטים על חנויות עליהם נכתב "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה" החליטה ברגמן לעזוב את גרמניה. הוריה שלחו אותה לבריטניה, שם זכתה באליפות הממלכה כשקפצה לגובה של 1.55 מטר.
ממשלת גרמניה קראה לה לשוב מהגלות כדי להצטרף לנבחרת לקראת המשחקים האולימפיים בברלין 1936, במטרה להסוות את המדיניות הגזענית של המשטר ולשרת את התעמולה של היטלר, על רקע האיומים להחרים את המשחקים. אנשי המשטר אף איימו לפגוע בבני משפחתה אם היא לא תשוב. "תמיד אהבתי ספורט ופתאום חייתי תחת האיומים של הנאצים", זה היה שוק בשבילי", סיפרה ב-2015 בראיון ל"ניוזדיי".
בעקבות האיומים החליטה ברגמן ב-1934 לשוב לגרמניה הנאצית והשלטונות איפשרו לה לפתוח בהכנות לאולימפיאדה. היא זכתה שנתיים ברציפות באליפות באליפות מחוז וורטמברג, כשהפעם השנייה הייתה ביוני 1936, חודש לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה בברלין. בתחרות המבחן לקראת האולימפיאדה, שנערכה בשטוטגרט, קפצה ברגמן לגובה של 1.60 מטר והשוותה את השיא הגרמני.
למרות שהתכוננה שנתיים לאולימפיאדה, השיגה את כל התוצאות הדרושות ונחשבה לאחת הקופצות הטובות בעולם, לא הירשו בסופו של דבר הגרמנים לברגמן להתחרות בברלין. שבועיים לפני התחרויות, בעת ששהתה במחנה אימונים באטלינגן, היא קיבלה מכתב משר הספורט הגרמני בו נמסר לה: "לאור ההישגים שלך בתחרויות האחרונות, אינך יכולה לצפות להיכלל בנבחרת. הייל היטלר".
על החרדות באותה תקופה היא סיפרה: "היו לי סיוטים חודשים ארוכים. לא ידעתי איך יתייחסו אליי הספורטאים האחרים בנבחרת. חששתי שישברו לי רגל בכוונה. חשבתי גם מה אעשה אם אנצח, האם באמת אעמוד על הדוכן ואצדיע לאיש הזה? ומה יקרה אם אפסיד? הייתי הטובה ביותר ופתאום לא הייתי קיימת יותר מבחינתם בגלל שהייתי יהודייה".
במקומה שלחו הגרמנים לאולימפיאדה שתי קופצות אחרות: דורה רטיין, שמאוחר יותר התברר כי נולדה כגבר, ואלפרידה קון, שזכתה במדליית הארד. את תוצאותיה של ברגמן מחקו הנאצים מכל הרשימות וראשי הספורט בגרמניה החזירו אותם לספר הרשמי רק ב-2009. מיד לאחר קבלת המכתב היא מיהרה בעצבנות לביתה והחלה לתכנן מעבר לארצות הברית.
בשנת 1937 עזבה גרטמן את גרמניה לצמיתות ועברה להתגורר בניו יורק, שם הכירה את בעלה, ברונו למברט. היא נחתה בארה"ב עם ארבעה דולרים בלבד בכיסה ועבדה כעוזרת בית תמורת 10 דולר לשבוע. ב-1938 היא זכתה באליפות ארצות הברית בקפיצה לגובה ויידוי פטיש. כעבור שנה שמרה ברגמן על התואר בקפיצה לגובה, אך הקריירה שלה הסתיימה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה (בעלה שירת בצבא האמריקני). ב-1942 היא קיבלה אזרחות אמריקנית ושינתה את שמה למרגרט. ב-1980 היא נכנסה להיכל התהילה של הספורט היהודי במכון ווינגייט.
ברגמן הודיעה שלא תחזור לעולם לבקר בגרמניה, אבל עשתה זאת לבסוף אחרי שנים ארוכות, כשהוחלט ב-1999 לקרוא על שמה את האצטדיון בעיר הולדתה לאופהיים. "לא התכוונתי להגיע", סיפרה, "אבל כאשר הודיעו לי שיקראו את האצטדיון על שמי, וצעירים שאלו מי הייתה גרטל ברגמן, החלטתי לבוא לספר את הסיפור שלי ושל אותם זמנים. הרגשתי שחשוב לזכור, אז חזרתי למקום אליו נשבעתי שלא אשוב לעולם. הפסקתי לדבר גרמנית ואפילו לא ניסיתי לעשות את זה כשהגעתי לשם, אז הם סיפקו לי מתורגמן. שנאתי את הגרמנים הרבה זמן, אבל לא עוד".
בשנת 2004, לקראת המשחקים האולימפיים שהתקיימו באותה שנה באתונה, הוקרן הסרט אודותיה שנקרא "בת הערובה של היטלר". ב-2009 הוקרן הסרט "ברלין 36", על ספורטאים שהתכוננו לאולימפיאדה הנאצית והושעו ממנה. ברגמן חמקה כאמור מציפורני הנאצים ולא רק שהמשיכה את הקריירה המוצלחת למרות ההתנכלות לה ולמשפחתה, אלא חיה שנים ארוכות לאחר מכן. היא הלכה לעולמה לא מזמן, ב-25 ביולי 2017, בגיל 103, ארבע שנים לאחר מותו של בעלה.
ברגמן השאירה אחריה שני בנים, שני נכדים ונין אחד. באחד הראיונות שהעניקה היא סיפרה: "כשצפיתי במשחקים האולימפיים באטלנטה 1996 הרגשתי פתאום דמעה על הלחי. הרגשתי כמו הספורטאים האלה ונזכרתי. יכולתי לזכות במדליה, לעזאזל. יכולתי להראות לנאצים מה יהודייה יכולה לעשות".
לפנייה לכתב/ת 
