שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ילד נצחי ושמו אבות ישורון: המשורר שכל חייו עשה דווקא
    הוא הקפיד על חולצה ורודה ומכנסי בז' כשכולם לבשו חאקי; קומם מדינה שלמה כשחיבר בין הנכבה הפלסטינית לשואה; לשולחנות של אלתרמן או שלונסקי בקפה כסית הוא לא התקבל, אבל הקפיד לשבת שם בכל יום לבד; ובתו לא בטוחה כמה באמת היה אבא. הדוקו החדש על אבות ישורון מספר על משורר במאבק תמידי, ועל הניגודים הרבים אצל אדם שכל חייו היו שבר
    את השנה האחרונה מעבירה הלית ישורון בסידור הארכיון של אביה. "זה ארכיון ענק שהוא מסר חמש שנים לפני מותו", היא מספרת, "צריך למצוא את כל הנוסחים והטיוטות שהיו לכל שיר. למה יש כל כך הרבה טיוטות? כי הוא לא מחק. במקום לשים קו על מילה, פשוט למחוק, הוא הקיף אותה בעיגול. העיגול אומר שהמילה עפה מהשיר. ואז הוא שוב מעתיק את השיר לנקי. וכך שוב ושוב.

     

    אבות ישורון (מתוך הסרט
    אבות ישורון. "המשורר הכי ביוגרפי בשפה העברית"(מתוך הסרט "ישורון: שישה פרקי אבות")

    "לימים הוא שמע על ההמצאה המופלאה טיפקס. לפעמים מעל הטיפקס הוא היה כותב בדיו אדומה את המילה החדשה. אחרי הטיפקס הוא גילה את הדבק 'יוהו' – ואז היה גוזר ריבוע נייר ומדביק אותו על המילה או על האות שרצה לשנות, וכך על גיליון אחד מתרוצצים כתמים לבנים של טיפקס משולבים עם ריבועי נייר קטנים כתובים בדיו אדומה. כך שהטיוטות שלו הן דבר צבעוני, מלא התרחשות. יש לזה עובי, נפח כמו לאובייקט פלסטי", היא מתארת, "זה כמו שכבות גיאולוגיות".

     

    בין השכבות הגיאולוגיות האלה מסתתרת דמותו של איש שקפא בזמן. אבות ישורון התעקש להשאיר מה שהורחק, לסמן מה שנכרת מהשיר ולהותיר את שנשבר שבור. בין שש תקופות מלאות ניגודים בחייו, סרט התעודה "ישורון: שישה פרקי אבות", שיוקרן בפסטיבל דוקאביב בשבוע הבא, משרטט למשורר דיוקן של סרבן נצחי, עגון באשמה כבדה על מעשה מעברו שאת משמעויותיו הבין מאוחר מדי, כשכבר לא ניתנה לו האפשרות לתקן.

     

    הלית ישורון (מתוך הסרט)
    הלית ישורון. "האוזניים שלו תמיד שמעו את הצליל הדיסהרמוני"(מתוך הסרט)

     

    להביט נגד הכיוון

    יחיאל פרלמוטר נולד ביום הכיפורים 1904. הוא גדל בעיירה הפולנית קרסניסטב ובגיל 19 עלה ארצה. את ספר שיריו הראשון, "על חכמות דרכים", הוא פרסם ב-1942 – השנה בה נולדה בתו הלית, לימים מתרגמת ועורכת, ושבה גם נודע לו על מות המשפחה שהותיר מאחור ונספתה בשואה.

     

    ספרו הראשון הוא מעין מסע בין הכפרים הערבים שמילאו את הארץ, בנוף שריתק אותו בשנותיו הראשונות כאן. באותן שנים הוריו שלחו לו מכתבים רבים, שעליהם מסיבה שנותרה עלומה החליט לא לענות. דואגים ומתגעגעים הם כתבו לו ביידיש, דרשו בשלומו והתחננו שיענה, אבל לא זכו לתשובה. דבר מותם היכה אותו בהלם וגרר שש שנות שתיקה בהן לא כתב דבר. אל אותה יתמות טראגית מהורים ומבית הוא יחזור שוב ושוב בשיריו.

     

    באחד השירים המוכרים הוא כתב: "אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, / וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ? / אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת, / וְאִישׁ לֹא חַי? // אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי, / וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב? / וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח? אֵיךְ זֶה נִקְרָא?"

     

     

    "אני חושבת שלא ענה על המכתבים ששלחו אליו מכמה סיבות", משערת ישורון בריאיון שנערך עמה עם צאת הסרט. "רצון, ודאי לא מודע, להיוולד מחדש כבן האדמה הזאת. לאמץ לעצמו אם אחרת, ילידת הנוף הזה. וכל זה בלי לשכוח את אמו שלו. סיבה אחרת היא מה שתירץ בעצמו, שהוא ניסה ליצור מכתב במקום פשוט לכתוב מכתב, וזה כידוע לוקח זמן. חוץ מזה הוא כנראה התבייש בזה שהיה מחוסר עבודה, וזאת גם הסיבה שלא הצליח להשיג סרטיפיקאט לאחיו ולהעלות אותם ארצה".

     

    אל הכתיבה שב עם מלחמת 48'. לפני שהתגייס למלחמה שינה את שמו ("ישורון, יביטו – הם, האבות, אלה שבפולין, הם שופטים אותנו", מסביר חוקר הספרות דן מירון בסרט), כשנדמה שאז נולד המשורר שיכתוב את דבר העוון שנעשה לפלסטינים במלחמה – זה שאף אחד לא היה מוכן לשמוע עליו ושגרר תגובות צולבות. לאחר מכן, במשך כשני עשורים הוא יכתוב שירה שמפרקת את העברית, מערבבת יידיש וערבית, בזמן שבו לא היה לו קהל. הוא יוחרם על ידי משוררים וסופרים שבעבר היו חבריו, עד שבשנות השבעים יזכה סוף סוף להכרה, שתוביל למבול יצירתי שימקם אותו בבסיס קאנון השירה העברית. בין לבין הוא יספיק לאבד את אמונו באפשרות לשלום עם הפלסטינים, לשכלל את קולו הייחודי עם יצירות ענק כמו ספרו "השבר הסורי אפריקני" ולהתבשר שיקבל את פרס ישראל, מעט לפני מותו, בלי לנכוח במעמד שבמשך שנים רבות היה כל כך רחוק ממנו.

     

    רונה קינן - "בהיחבא". מתוך פרויקט שירי אבות ישורון, "טוב שהעולם גדול"

     

    הבירור הביוגרפי הוא שמשך את יוצר הסרט, המשורר, העיתונאי והקולנוען עמיחי חסון לעסוק בסיפורו של ישורון. "כמשורר, אבות נגע בי מאוד. כל הזמן ניסיתי לפענח אותו. מנחם פרי אומר בסרט שאבות הוא המשורר הכי ביוגרפי בשפה העברית. בניגוד למשוררים אחרים שאפשר ליהנות מהשירה שלהם ולהעמיק בה מבלי לדעת עליהם יותר מדי – אבות מתברר כתלוי ביוגרפיה. אחד הדברים שהבנתי זה שאי אפשר לקרוא את השירים המאוחרים המוכרים שלו בלי להבין מאיפה הם מגיעים, בלי לחזור אחורה ולפענח אותם משם. הסרט מראה שכל מה שקורה גורם לו לכתוב והניסיון שלי היה להבין את הקשר הזה, כשתמיד כמובן יש בשירים תובנה שיוצאת מהחיים שלו לממדים רחבים יותר".

     

    עמיחי חסון (צילום: מוטי קיקיון)
    לפענח את השירים מתוך הביוגרפיה. יוצר הסרט, עמיחי חסון(צילום: מוטי קיקיון)

    ומה הבנת?

    "בין השאר מה שהפתיע אותי היה להבין כמה החוויה של הפליטות לא נותנת לאבות מנוח. המשפחה שלו בורחת מביתה עם מלחמת העולם הראשונה, אחר כך הוא עולה לארץ ואז החורבן בשואה ומלחמת 48' – הוא פליט במהותו. ה'לך לך' הטוטאלי לעולם לא עוזב אותו, גם על סף המוות".

     

    ישורון ממשיכה את הקו הזה, "הוא נולד ביום כיפור. היום הזה גזר את גורלו כמשורר וכאדם. הוא נע בין אשמה לכפרה. הוא בכה הרבה והוא צחק הרבה. הוא לא יכול היה ללכת בתלם, העיניים שלו תמיד הביטו נגד הכיוון, האוזניים שלו תמיד שמעו את הצליל הדיסהרמוני".

     

    לא אבא, ילד

    כשהיא נשאלת על מה שבין ישורון המשורר וישורון האב, הלית משיבה שלא היה הבדל גדול. "הוא היה אבא... אני לא יודעת אם הוא היה אבא באמת. מה שבטוח זה שהוא המתיק לי את הילדות. לא היו לו אף פעם דרישות ממני. הוא לא רצה שאכין שיעורים, לא ביקש שאסדר את החדר. הוא לא שאל מה עם הציונים, הוא לא שאל מה יהיה עם מתמטיקה, הוא שחרר אותי מכל החובות".

     

    שמחת על אבא כזה?

    "מאוד. הוא היה אדם מאוד אמפתי. איך שהוא הזדהה לגמרי עם מועקות, עם סבל, עם עצב, עם צער. הייתה לו אוזן דרוכה לשמוע את הדברים האלה. אדם ומשורר אי אפשר להפריד".

     

    פריימים שמפרקים את תל אביב. "אמרת כיצד נעשה אדם אבות ישורון? התשובה היא: מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית"(מתוך הסרט)

    אולי ישורון לא היה באמת אב כי למעשה תמיד נותר ילד. ילד שעושה דווקא. זו אבחנה שלא קשה להגיע אליה מהסיפור שבוחר לטוות הסרט. בין המרואיינים שמדברים עליו, חוקר הספרות מיכאל גלוזמן מספר איך הקפיד לשבת בקפה כסית בכל יום לבד, כשהוחרם גם משולחנו של אלתרמן וגם מזה של שלונסקי. ישורון מספרת על חיבתו לאופנה – וכשכולם עטו חאקי בשנים שלפני קום המדינה, הוא התמיד בחולצה ורודה ומכנסי בז'. היא מוסיפה כי למעשה לא הסתדר בשום עבודה אף פעם, גם לא בעבודות שמתאימות לאנשים כותבים. "הוא היה רק משורר. הוא לא עבד", מזכיר את דבריה חסון. "הוא קיבל דמי כיס מפסיה, אשתו, והיה יוצא להסתובב בתל אביב. יש באבות משהו מאוד דווקאי.

     

    אבות ישורון (מתוך הסרט
    אהב להתגנדר(מתוך הסרט "ישורון: שישה פרקי אבות")

    "מתקשר לזה גם הקושי שבו הוא מחייב את הקורא. הוא משורר למתקדמים. לאלתרמן יש ריתמוס מהפנט שנורא קל להיסחף בו, גם אם אתה לא מבין עד הסוף את המשמעות. גם אצל גולדברג ועמיחי יש משהו מאוד נגיש. אבות יוצר פלונטרים מכוונים – ההשמטות, הבחירה לנקד את השירים אחרת, המילים המיוחדות, הערבוב בין השפות. לצורך העניין, כשארז ביטון הוציא את הספרים הראשונים שלו, כשיש מילים בערבית או מרוקאית, הוא מוסיף הערה עם פירוש. אבות עושה את ההפך. הוא אומר דברים עוד יותר מוזרים ויוצאי דופן ביידיש או ערבית אבל אף פעם לא מנסה להקל עליך".

     

    אולם הצורה בה כתב לא הייתה הגורם המכריע בקשיי ההתקבלות של ישורון. ב-1952 הוא פרסם את השיר "פסח על כוכים", שבו מתח קו בין הנכבה ובין השואה, ועורר מהומת ענק. "האפשרות להיות חריג היא לטובתך כשאתה בתוך הגבולות והיא לרעתך כשאתה יוצא מהם", אומר חסון. "אחרי 'פסח על כוכים' התחושה הייתה שהאיש המוזר הזה כתב שיר נורא ועכשיו אפשר להחרים אותו. זה עולם שבו לשירה יש משמעות כל כך גדולה. כשהוא היה רק מוזר היה בזה משהו כמעט אדג'י אבל ברגע אחד פתאום המוזרות הזו הייתה לרעתו וסימנה כמה הוא לא בסדר, כמה הוא סוטה מההגמוניה".

     

    כרמי זיספאל, ערן ויץ ושי צברי - "כמה זה שוקל", מתוך "טוב שהעולם גדול"    (צילום ועריכה: עידו קרני)

    כרמי זיספאל, ערן ויץ ושי צברי - "כמה זה שוקל", מתוך "טוב שהעולם גדול"    (צילום ועריכה: עידו קרני)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ישורון הייתה ילדה בתקופת החרם על אביה בשנות החמישים. "אני לא מבינה איך זה לא שבר אותו לגמרי", היא אומרת. "אני חושבת שהוא ראה את זה כבגידה, כי הם היו חברים שלו, המשוררים האחרים. אף אחד מהם לא יצא להגנתו. עשו ממנו בדיחה, לעגו לו בעיתונות ובציבור".

     

    העיוות הזה תוקן רק ב-1972, עם חבורת "סימן קריאה", כתב העת בעריכתו של מנחם פרי. "קשה בכלל לאמוד את הערך של זה לגבי אבות", אומרת ישורון על אותו מהפך. "ולא רק בכמות הכתיבה – זו ממש הייתה מין פריחה נפשית כזאת. הוא לא דיבר על זה כל כך אבל היה לגמרי מודע לחשיבות שיש לקורא כמו פרי, שעליו אמר כמה ימים לפני מותו 'פרי הוא היחיד שמבין מה אני עושה'. לפני פרי, בשנות ה-50 היה דן מירון והיה נתן זך שמאוד אהב אותו ומאוד התיידד איתו. את זה צריכים לזכור כל אלה שמתנפלים בחימה שפוכה על משוררים. כל כך קל לגמור אנשים.

     

    אבות ישורון (מתוך הסרט
    (מתוך הסרט "ישורון: שישה פרקי אבות")

    "הוא היה באמת בן אדם זר ומוזר – חוץ מהנושא הפוליטי, חוץ מהעברית שלו, הוא היה אקסצנטרי. אבל אף פעם, גם בבית, לא בפומבי – הוא לא השמיץ משוררים אחרים. הוא היה יכול להיות לא קרוב, לאהוב או לא לאהוב, אבל הוא לא השמיץ. לא הייתה לו החדווה הזו להבריק בהשמצות".

     

    בריחה לתרגום 

    לצד מרואיינים רבים בהם מנחם פרי, דן מירון, דורי מנור, חביבה פדיה, לילך לחמן והלית כמובן – הסרט מורכב מצילומי ארכיון, פריימים שמפרקים את נוף הרחוב התל אביבי, ושיריו של ישורון, המוקראים בקולו של המוזיקאי שולי רנד, המתברר כבחירה הולמת. מדי פעם מפציע גם קולו של ישורון בהקלטות המעטות שבהן הקריא את שיריו. מלבד זאת חסון עשה שימוש בקטעים מתוך ריאיונות שונים שנערכו עם המשורר, בהם גם השניים שקיימה איתו בתו, בתקופה בה ערכה את כתב העת "חדרים".

     

    חלק מריאיון עם אמיר הראל, 1990

     

    קשה שלא לחשוב על הדוקו "שבעת הסלילים של יונה וולך", שמבוסס על הריאיון שישורון קיימה עם המשוררת במסגרת כתב העת שערכה (שני הסרטים שייכים לסדרת "העברים", של הבמאי יאיר קדר, שהיה שותף גם ליצירת סרטו של חסון). בין הריאיונות המרתקים שקיימה ישורון באותה תקופה בולט זה שערכה עם אביה ב-1982, עשור לפני שנפטר. "זה דמה מאוד לשיחות אחרות שהיו לנו", מספרת ישורון כשהיא נשאלת על אותה סיטואציה. "מבחינת הנושאים, מבחינת צורת הדיבור. כמעט לא היה הבדל אצלו בין דיבור לשירה. הכותב והכתוב זהים, מהות אחת".

     

    בסוף אותו ריאיון הוא אומר כמה זה טוב סוף סוף לדבר.

    "אני חושבת שהוא התכוון לעניין המוות. פעם ראשונה עלה בינינו אז הדיבור על המוות. ככה הבנתי את זה".

     

    הצילום על כריכת אוסף שיריו "מלבדאתה" (הקיבוץ המאוחד)

    לקראת מות הוריה, שנפטרו באותה שנה, ישורון החלה עם אחד ממפעליה הגדולים – תרגום חיבורו המונומנטלי של מרסל פרוסט, "בעקבות הזמן האבוד". "התרגום התחיל בשנה האחרונה שלהם. התחלתי במלחמת המפרץ. מאחורי התרגום הייתה איזו הבנה שהקיום שלהם כבר תלוי על בלימה. חיפשתי בפרוסט סוג של סעד (משפטי, בלשון עורכי דין). היכולת להפוך רגע לחצי נצח – למתוח את הרגע".

     

    יוצא לך לחשוב על אביך הרבה?

    "פה ושם, כן. גם ברגעים אישיים, קשים וגם ברגעים ציבוריים, פוליטיים נגיד. למשל מה היה אומר על רצח רבין – הוא מת שלוש שנים לפני כן. מה הוא

     היה אומר על היחס של ישראל לפליטים, הוא היה נטרף מזה, אבל בקולי קולות".

     

    גם על הנתיב בו בחרה ישורון, היה לאביה מה להגיד. "זה היה מורכב. הוא לא התפעל ממה שהוא ניסח בתור 'הבריחה' שלי לתרגום. כשהייתי דוגמנית, נגד זה לא אמר מילה. זה נראה לו משובח. אבל כשנעשיתי מתרגמת והתחלתי לכבול את החיים שלי לפרוסט, מזה הוא פחות התלהב. הוא חשב ששיר במקור ושיר בתרגום – שניהם שיר. אבל מצד אחר, הוא חשב שבזה שאני עוסקת בתרגום אני מתחמקת ממשהו. בסדר, נו, חשב".

     

    הרגשת פעם שבעיסוק הספרותי את פועלת בצילו?

    "אילו הייתי כותבת, הייתי חוסה, הייתי מחוסלת, בצילו".

     

    "ישורון: שישה פרקי אבות" יוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב ב-21, 22 ו-25 במאי וישודר בהמשך בכאן, תאגיד השידור הציבורי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ילד נצחי ושמו אבות ישורון: המשורר שכל חייו עשה דווקא"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אמון יריב, עטיפת הספר
    אבות ישורון. הכותב והכתוב זהים
    צילום: אמון יריב, עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים