שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מטראמפ ועד פוקושימה: נדב איל הבין כמה דברים על המציאות
    המקום הכי מפחיד שבו ביקר, הרגע בו הבין שטראמפ יכול לנצח, אחת הבעיות הקריטיות של המציאות העולמית ושעון אחד שסופר אחורה עד להכחדת האומה כולה. לקראת צאת ספרו החדש - "המרד נגד הגלובליזציה", נדב איל כותב ל-ynet ארבעה דברים בנושא, והם לא ממש אופטימיים

     

    1. הרגע שבו הבנתי שטראמפ יכול לנצח היה כאשר הלכתי במכרה הנטוש במריאנה, פנסילבניה, ביוני 2016. מריאנה הייתה פעם אחת הערים המפותחות באמריקה. נשיא אמריקני בא לבקר ולראות כיצד מפיקים בה את הפחם בדרך המודרנית בעולם. מהגרים נהרו אליה כדי להשתתף בחיים הטובים, האמריקניים, שהעניק הזהב השחור.

     

    מתוך "טראמפלנד"

     

    אבל המכרה עומד היום נטוש. הגשם מטפטף על עגלות פחם מחלידות. מריאנה איננה עיר בעצם, או אפילו עיירה; היא בתי עץ מוזנחים בחלקם הפזורים על שטח רחב. פגשתי שם את ג'ו גלאד, כורה לשעבר בשנות ה-80 לחייו. עם כובע מצחייה הוא הסביר לי שזו הייתה פעם "עבודה טובה, עבודה לחיים". עכשיו, הוא אמר, אני מביט באנשים הצעירים של מריאנה. הם מובטלים. איגודי העובדים של כורי הפחם תמכו בדמוקרטים היסטורית, אבל אז הילארי קלינטון הודיעה לכורים ש"הרבה מכרות פחם ייסגרו והרבה כורים יפוטרו". זו הייתה לדבריה הטעות החמורה ביותר שעשתה בקמפיין. טראמפ הסתער. השאר היסטוריה.

     

    המרד נגד הגלובליזציה ()
    כריכת הספר "המרד נגד הגלובליזציה"

    2. המקום הכי מפחיד לא היה כאשר נפגשתי עם נאצים, או רדיקלים אנרכיסטים יוונים או בבית חב"ד במומבאי רגע אחרי שהרגו שם את המחבלים. זה היה דווקא בחבל פוקושימה ביפן, בעיירה קטנה ונטושה שפונתה במהירות מתושביה אחרי האסון הגרעיני. נכנסנו לשם, הצלם טיראן גואטה ואני, עם אישור מיוחד להיכנס לאזור האסור מטעמי קרינה. כניסה חד פעמית לאיזורים עם קרינה כזו איננה מסוכנת, אבל כשהוצאנו את מד הקרינה הוא הראה רמות גבוהות בהרבה מהגרסאות הרשמיות ששמענו.

     

    מתוך "בחזרה לפוקושימה"

     

    ראיינתי שם זוג חוואים קשישים שמגיעים לטפל בחיות ובשדות, למרות שהחווה שלהם נחשבת למורעלת. המקום היה מעורר אימה; לא בגלל תחושת האיום אלא בגלל הנטישה הבהולה. הכביסה עוד הייתה תלויה על החבל. המכוניות עמדו מול הבתים. הקומקום נשאר על הכיריים. וברקע האיום הקבוע של הקרינה, ההשת לטות של הטבע והצמחייה על העיר הנטושה. כשיוצאים משם, רגע המתח הוא בבדיקת הקרינה שאתה בעצמך עובר, על ידי אנשים במסכות ובחליפות לבנות. הם מוודאים שלא זוהמת. אתה יודע שרמות הקרינה נמוכות יחסית, בטוחות יחסית, אבל הפחד קמאי.

     

    WEB ()
    מטראמפ ועד פוקושימה. נדב איל

    3. ואגב יפן, אני עוסק בספר באחד המרכיבים הכי קריטיים של המציאות הבינלאומית: אנשים הפסיקו לעשות ילדים. יותר מדויק לומר - הם מביאים הרבה פחות ילדים לעולם מאי פעם. זה נכון כמעט לכל מקום על פני האדמה (לבד מישראל כמובן, ואני מסביר בספר למה). יש צניחה בשיעורי ילודה באפריקה, דרום אמריקה ומרכז אמריקה, אסיה ורוסיה, אירופה כמובן. כמעט בכל מקום. זאת אומרת, אם ההורים שלנו חשבו שהבעיה הכי גדולה של העולם תהיה התפוצצות אוכלוסין, אני מסביר בספר שאם המגמה הנוכחית תימשך (אם ורק אם!) הבעיה של האנושות תהיה הפוכה: איך מקיימים חברות משגשגות כאשר הן מתכווצות. האם זה אפשרי בכלל. ביפן יש היום יותר חתולים וכלבים מילדים, ואם אתה נכנס לדראגסטור, יש יותר חיתולים למבוגרים מלתינוקות.

     

    מתוך "חרקירי: הילדים האבודים"

     

    יש אוניברסיטה יפנית שהציבה שעון גדול שסופר לאחור להכחדת האומה כולה (אל דאגה. זה יקרה הרבה אחרי שנת 3000). אבל זה קורה לא רק ביפן. גם במדינה כמו איראן, ולהבדיל איטליה, שיעורי הילודה צנחו דרמטית בעשורים האחרונים. בסין החילו מדיניות של ילד יחיד אבל ביטלו אותה לאחרונה - ואז גילו שהסינים, ממגוון סיבות, לא מתלהבים להביא לעולם יותר מילד אחד או שניים. והנה העניין: זו תופעה גלובלית. הדמוגרף קולדוול אומר שזו הגלובליזציה של התנהגות הילודה. בפעם הראשונה אנחנו רואים מגמה בכל מקום, דומה - ותחשבו כמה תנאי החיים והתרבויות שונות.

     

    היבשת היחידה שבה עדיין קצב הילודה גבוה היא אפריקה (וגם שם זה אחרי ירידה ניכרת). זה מסביר היטב מדוע אחת המצוקות הגדולות של העשורים הקרובים תהיה התמודדות עם גידול במספר תושבי אפריקה בשעה שהתשתיות ואפשרויות התעסוקה שם מוגבלות. השילוב של ילודה נמוכה במערב, אפריקה במצב רעוע ושיעור גידול אוכלוסייה גבוה ביחס לשאר העולם מוביל בהכרח להגירה משם. כמו שאנחנו יודעים גם לישראל.

     

    4. השאלה הגדולה שהספר שואל היא מה יהיה על הקידמה. ובמילים אחרות - בעשור הקרוב אנשים יילחמו למען העם שלהם, למען מדינתם או דתם. אבל מי וכמה יילחמו עבור ערכים אוניברסליים, אם יש כאלה בכלל? עבור החופש לחקור ולבדוק מדעית? עבור דמוקרטיה והומניזם? לקראת סיום מלחמת העולם השנייה אומר הנשיא רוזוולט שאמריקה רוצה לשחרר את העולם מרעב, להביא חירות של חופש ביטוי, חופש מפחד וחופש פולחן דתי. זה היה המבנה המרשים שבנתה האימפריה האמריקנית, ובתוכו שיכנה את הגלובליזציה. סחר חופשי, הורדת חסמי מסחר, יעילות כלכלית, מיזוג תרבויות, מעבר רעיונות, קשרי גומלין מתהדקים, תחרות כלכלית גוברת וגלובלית - כל אלה היו חלק מעולם הגלובליזציה שנבנה באורח מכוון ומתוכנן בידי ארצות הברית. אבל הגלובליזציה הזו, בשעה שהביאה שגשוג בממוצע לכולם, גם פגעה בקהילות מקומיות, במסורות דתיות, בפרנסה.

     



    הנשיא רוזוולט מדבר על ארבע החירויות שעליהן אמריקה נלחמת
     
    אנחנו בעיצומו של מרד נרחב נגד הגלובליזציה ונגד מוסדות על לאומיים. רצון של אנשים רבים למצוא את הזהות שלהם בקהילה הקרובה אליהם, מדינתם או דתם. זהו כמובן רצון לגיטימי. אבל האם אנחנו יכולים לקיים סדר בינלאומי של שלום וחירות יחסית בלי אנשים שיהיו מוכנים להקריב למענו? עד שנות האלפיים הלך ועלה מספרם של אנשים שחיים בדמוקרטיה - ואז הוא נבלם. מדינות שכבר עברו את הסף הדמוקרטי, כמו רוסיה או טורקיה, חוזרות לאחור. האם המרד נגד הגלובליזציה, מובן ככל שיהיה, איננו מאיים גם על הקידמה? הספר מנסה לענות על השאלה הזו, והוא עןשה את זה דרך מעבר בין שוחות המרד נגד הגלובליזציה, מבייג'ינג ועד לסן פרנסיסקו, מישראל ועד לרוסיה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים