געגועים לכדורגל של פעם

אני שייך לדור שגדל על הכדורגל הישראלי של שנות השמונים. בשנים האלו הכדורגל בישראל היה הרבה יותר רומנטי ואותנטי מאשר כיום, וזאת משום שהכסף הגדול והתקשורת עוד לא הצליחו להשחיתו. הקבוצות שיחקו במתקנים ברמה מחפירה כגון ימק"א, הקופסה ודומיהם, אולם האותנטיות והזהות הקבוצתית היו גדולות הרבה יותר מאשר כיום. סמלים לא עברו מקבוצה לקבוצה בקלות. לכל קבוצה היה את שלד השחקנים האותנטי שלה, ומעבר חופשי של שחקנים, למשל מהפועל תל אביב למכבי תל אביב ולהפך, כמעט לא היה אפשרי.

היום סכומי הכסף הגדולים גורמים לכך ששחקנים חוצים את הכביש ללא הניד עפעף. הדוגמה הטובה ביותר היא שארבעת הכוכבים של הפועל תל אביב בעונת האליפות של 2010, ערן זהבי, גילי ורמוט, איתי שכטר ו-וינסנט אניימה, עברו בהמשך ליריבה העירונית. היריבות נותרה אך ורק בין הקהלים של הקבוצות, שמבחינתם כל מי שלובש את החולצה של קבוצתם הוא לגיטימי. גם קבוצה כמו הפועל באר שבע, שלאורך שנים שיחקו בה מקומיים, הפכה לעוד קבוצה של בעלי הון שקונה שחקנים מבחוץ, ואין בה כמעט שחקני שגדלו במחלקת הנוער. באופן כללי, לבעלי הקבוצות חשובה ההצלחה המיידית, ואין להם סבלנות ואורך רוח כדי לפתח שחקני בית. גם קבוצה שנחשבת לגדולה, כמו בית"ר ירושלים, הפכה לבית גידול לשחקנים למכבי תל אביב ולהפועל באר שבע.

אצטדיון הקופסה(צילום: יריב כץ)

כאשר הקבוצות הגדולות רוכשות את טובי השחקנים מהקבוצות הקטנות, הדבר גורם להחלשתן ואף להיעלמותם של מועדוני פאר בעבר כגון מכבי יפו, הפועל פתח תקווה והדוגמאות מרובות. אם בעבר קבוצות קטנות כגון הפועל יהוד והפועל כפר סבא יכלו לזכות בתארים, כיום זה כמעט בלתי אפשרי.

בשנים האלו כל המשחקים היו נערכים בשעה אחידה (מלבד המשחק המוקדם בבלומפילד), והתוכנית הפופולרית "שירים ושערים" הייתה משתלבת נהדר ויוצרת מתח ודרמה. פיצול המחזור כיום מוריד מהמתח והעניין, וכמו כן נותן עדיפות לקבוצות שמשחקות ראשונות, הן בתחתית והן בצמרת. דבר נוסף שאיפיין את אותה תקופה הוא הצגה כפולה באותו אצטדיון, וקהל האוהדים של שתי הקבוצות נהנה מכך. נשגב מבינתי מדוע לא ניתן לעשות זאת כיום.

ככלל, ניתן לומר שחל שיפור גדול ברמת המתקנים, אולם הכסף הגדול לא קידם את הרמה, אלא להפך. בעלי הקבוצות הגדולות משלמים סכומים גבוהים גם ביחס לליגות בינוניות פלוס באירופה, וכתוצאה מכך כדאי לשחקנים להסתפק בליגה המקומית, במקום לחפש קידום בקבוצה אירופית שהיה מעלה את רמתם. הכסף הגדול הורס גם את הרומנטיקה בכדורגל העולמי. הכלל הוא פשוט: לדחוס כמה שיותר משחקים כדי להגדיל את הרווחים מגופי תקשורת ופרסום. הדבר יוצר עומס בלתי אפשרי על השחקנים, וגורם לפציעות בתדירות גבוהה. זה פוגע למשל באיכות המשחקים במונדיאל , שכן ברור ששחקן, טוב ככל שיהיה, אינו יכול להיות בשיאו לאחר עונה כל כך מפרכת. זו גם הסיבה שהמונדיאלים, עד שנות השמונים, היו ברמה גבוהה יותר בשל עומס משחקים נמוך יותר.

הכסף הגדול של בעלי הקבוצות העשירות גורם לכך שרק הן יכולות לזכות בתארים החשובים, למעט מקרים שוליים כמו לסטר באנגליה. בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים קבוצות קטנות כמו סטיאווה בוקרשט והכוכב האדום בלגרד זכו בגביע אירופה לאלופות, דבר שנראה היום דמיוני. באופן אלגורי, הדבר דומה לכרישים הטורפים את הדגים הקטנים. ככלל ניתן לומר שגם אם שחקן ישראלי היה משתכר לכל היותר 100,000 דולר, ושחקן על בעולם היה משתכר לכל היותר מיליון דולר, זה לא היה גורע מיכולתם ומאהבתם למשחק. מי שאוהב כדורגל ישחק עבור הרבה פחות כסף, אולם כל עוד המנגינה מוכתבת על ידי בעלי ההון בארץ ובעולם, השיר היחיד שניתן לשמוע הוא "עוד ועוד כסף".