חייבים להגדיל את יעדי והיקפי המיחזור
עלינו להפחית מצד אחד את כמות הבקבוקים שאנחנו צורכים ומצד שני למחזר את אלה שכבר קנינו
את הטור הזה אני חייב לפתוח בגילוי נאות, גם אני, כמו מרבית האנשים, שותה משקאות מבקבוקי פלסטיק. אצלי לרוב מדובר במשקאות מוגזים דלי קלוריות, אבל, בינינו, כל המשקאות הללו המכילים סוכר או ממתיקים מלאכותיים לצד חומצות, חומרי טעם וריח ותוספים אחרים, לא בריאים ואפילו ממכרים. זאת ועוד, אני גם טורח לאסוף את הבקבוקים הריקים ולהשליך אותם למיחזורית. אולם הפעם נעסוק דווקא בקנקן ולא במה שיש בו.
בישראל נצרכים כ-700 מיליון בקבוקי פלסטיק משפחתיים (1.5 או 2 ליטר) בשנה ועוד כ-900 מיליון מכלי משקה בפיקדון, והנתונים הולכים וגדלים בכל שנה. הבקבוקים הללו, יחד עם מכלים נוספים, אחראי לכ-15% ממשקל הפסולת ולכ-35% מנפח הפסולת בישראל. אך המשמעות של השלכה של הבקבוקים לפח והטמנה שלהם באתרי ההטמנה, אינה רק בנפח שהם תופסים, אלא בעיקר בכמות המשאבים הרבים הכרוכה בהכנת הבקבוקים, משאבים שלמעשה נזרקים.
כמו כן, רבים ממכלי הפלסטיק נזרקים במרחב הציבורי, ומעבר למפגע האסטטי הם גם מוצאים לבסוף את מקומם בים, וכיום הערכה היא שבשנת 2050 כמות פסולת הפלסטיק בים תהיה זהה לזו של כמות הדגים. יתרה מכך, בנוכחות קרינת השמש והמים, הבקבוקים מתפרקים לחתיכות של מיקרו פלסטיק, והשאריות הללו מזהמות את הים ופוגעות מאוד בבעלי החיים, הבולעים אותם כאילו היו מזון.
למחזר פלסטיק
הפתרון במקרה הזה פשוט מאוד, ראשית הפחתה במקור, שמשמעה לקנות פחות בקבוקים, זה גם זול יותר (תחשבו על המחיר הגבוה שאנחנו משלמים על כל בקבוק משקה) וגם בריא יותר, וללא ספק הכי ידידותי לסביבה. כך למשל במקום להשתמש במים מינרלים, מים שנלקחים מהטבע, נפקקים בבקבוק ונמכרים בעלות מופקעת, אפשר להשתמש במים מהברז. אפשרות אחרת, שהיא כבר פתרון שלאחר מעשה, היא מיחזור של בקבוקי הפלסטיק, כלומר להשתמש בבקבוקים כחומר גלם לייצור מוצרים אחרים. כך למשל מבקבוק פלסטיק אחד ניתן להכין כ-5 סלסלות למכירה של חצי ק"ג תות או ענבים, ומ-10 בקבוקים ניתן לייצר מעיל פליז אחד. הפעולות הללו ימנעו מהבקבוקים להגיע לאדמה או לים, אבל גם יאפשרו לא לזרוק לפח את כל המשאבים שהוטמעו בהם, חומר ואנרגיה, ולהפחית את הפליטות של מזהמים לקרקע, למקורות המים ולאוויר ושל גזי חממה.
לשם המחשה, בקבוק של פלסטיק בנפח 1.5 ליטר שוקל בממוצע כ-30 גר' פוליאתילן טרפלאט (PET) המיוצר מדלק נוזלי וגז טבעי. כמות כפולה של דלק וגז נדרשת להפיק את האנרגיה הדרושה לייצור הבקבוק ולשינוע שלו. בתהליך הייצור הזה משתמשים גם בכמה עשרות ליטר של מים (לא כולל הנוזל הממלא את הבקבוק). גם מיחזור של הבקבוק, לאחר שרוקן וסיים את תפקידו, צורך אנרגיה ומים, אבל בכמות קטנה יותר, כמחצית מהאנרגיה הדרושה לייצור בקבוק חדש, אך כאמור הוא חוסך את ההפקה של פלסטיק חדש. לכן, אם כבר יצרנו בקבוקים של פלסטיק אין סיבה שלא נמחזר אותם.
נתוני המיחזור של בקבוקי פלסטיק בישראל בשנת 2016, כפי שנמסרו על ידי תאגיד המיחזור אל"ה, הצביעו על איסוף של כ-60% מהבקבוקים המשפחתיים שאינם בפיקדון וכ-80% מהמכלים שבפיקדון. היקפי המיחזור הללו מרשימים, ואפילו גבוהים מאלה המדווחים במדינות הירוקות בעולם. אך מבט פשוט במספרים מראה שהמכלים המשפחתיים, שאינם חלים בחוק הפיקדון, ממוחזרים בהיקף נמוך משמעותית ממכלי המשקה שתחת חוק הפיקדון (כ-33% פחות). יתרה מכך, בדיקה של נתוני המיחזור של הבקבוקים המשפחתיים מראה כי רק כמחצית מהבקבוקים ממוחזרים באופן וולונטרי על ידי הציבור הרחב במיחזוריות והיתר מופרד בתחנות המעבר והמיון של הפסולת.
כלומר, גם אם אתם חושבים שאנחנו ממחזרים הרבה, אז כנראה שלא מספיק. זאת ועוד, כבר זמן רב שיש ספק האם נתוני המיחזור הללו נכונים, כאשר ארגוני הסביבה טוענים שרק כ-40% מהבקבוקים נאספים, ויתר החומר המדווח הוא אריזות פלסטיק אחרות ובקבוקים שנאספו בשטחי הרשות הפלסטינית, שלא נכללים בתקנות בהן התאגיד צריך לעמוד. גם המשרד להגנת הסביבה בדק את נתוני הדיווח של התאגיד, ודו"ח ביקורת על הנתונים, שנחשף השבוע לראשונה לציבור, מראה שכ-5,000 טון בקבוקים משפחתיים דווחו שלא כחוק, כאשר המשרד דיווח שנפתחה חקירה בנושא.
פיקדון? לא על בקבוקים גדולים
אבל המאבק הגדול באמת היה ונותר עדיין להכיל את חוק הפיקדון גם על הבקבוקים המשפחתיים, ולתקן את העיוות שנוצר עם חקיקת חוק הפיקדון בשנת 2001. אז, בלחץ הסיעות הדתיות ויצרניות המשקאות, הוחלט שלא להכיל את הבקבוקים הגדולים בחוק, כאשר הטענה אז והיום היתה שהוספת פיקדון על הבקבוקים הגדולים תוביל למעשה להוספת מס שיגולגל אל הציבור, אם כי מיותר לציין כי החשש האמתי של היצרנים והיבואנים היה ועדיין מפגיעה במכירות. המצדדים בהשתת הפיקדון על הבקבוקים הגדולים טוענים לאורך כל השנים שכך יעלה היקף המיחזור, ולא פחות חשוב מכך שהמהלך גם יניע את הציבור עצמו למחזר.
אולם בשבוע, לאחר ציפייה ממושכת והתערבות של בג"ץ, החליט השר להגנת הסביבה זאב אלקין, שלא להוסיף את בקבוקי המשקה הגדולים לחוק הפיקדון, והסתפק בהטלת קנס על יצרני ויבואני הבקבוקים אם לא יעמדו ביעדי המיחזור הקבועים בחוק (55% לבקבוקים הגדולים). אלקין טען שהתאגיד כמעט ועומד בדרישות בחוק ושהוספת הפיקדון תעלה את מחיר הבקבוקים לציבור. אבל ההחלטה הזאת מוכיחה שוב כיצד דווקא המשרד להגנת הסביבה והעומד בראשו לא צועדים בראש החץ בקידום איכות הסביבה בישראל.
יעדי המיחזור שנקבעו בחוק לפני שנים רבות הם נמוכים ולא רלוונטיים כיום, בטח כאשר קיים חוק האריזות המחייב את היצרנים והיבואנים להכניס את היד לכיס ולפעול בצורה סביבתית יותר. שלא נדבר על כך שמשרד הבריאות, משרד ממשלתי נוסף, פועל להפחתת הצריכה של שתייה ממותקת. הכניעה לאיום של יצרני הבקבוקים כי מחירי המשקה יעלו, איום שמטיל אימה על הציבור ועל מקבלי ההחלטות, היא עוד הוכחה שטובת הציבור הרחב לא עומדת תמיד לנגד מקבלי ההחלטות. מה שנותר עכשיו זה שאנחנו נפעל, מצד אחד נפחית את כמות הבקבוקים שאנחנו צורכים ומצד שני נמחזר את אלה שכבר קנינו.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).
לפנייה לכתב/ת 
