שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חיה במציאות משלה
    אבא של מיתר מורן המציא את הדיסק-און-קי, אבל היא דווקא לא התכוונה להיות יזמית, עד שהקימה עם אלירן ויג חברה שמשלבת מציאות מדומה ואמנות. אין גבול לדימיון

    מיתר מורן גדלה בבית של יזמות. למעשה היא גדלה לאב שהפך לשם נרדף ליזמות ומושא הערצה לדור שלם של סטרטאפיסטים כחול לבן. אביה, דב, הוא ממציא הדיסק-און-קי וכיום שותף בקרן המשקיעה בחברות היי טק ישראליות. אבל מיתר מעולם לא חשבה לצעוד במסלול המשפחתי. למעשה, היא הגיעה אליו לגמרי

    במקרה.כבר שלוש שנים שהיא חיה בניו יורק, אליה הגיעה ללימודי תואר שני באמנות. גם לתחום הזה הגיע ממש במקרה.

     

    כשלמדה באוניברסיטה העברית לתואר ראשון באנתרופולוגיה, סוציולוגיה וספרות עברית, התגוררה עם ארבעה סטודנטים של בצלאל במעונות. "הם עסקו באנימציה ועיצוב אופנה, ראיתי את הפרויקטים שלהם ועזרתי להם כצלמת חובבת, אבל לא הבנתי ממש באמנות. במהלך השנה הזו הרגשתי שזה נותן לי כל כך הרבה, הבנתי שיש בתחום הצילום פוטנציאל לבטא את עצמי והחלטתי להירשם לבצלאל. איכשהו קיבלו אותי”, היא צוחקת, "למרות שלא ממש הבנתי כלום מהחיים שלי בשלב הזה”.

     

    ההחלטה התבררה כנכונה ומורן מתארת את ארבע שנות הלימוד בבצלאל כחוויה מדהימה ומעצבת. "אלו השנים הכי משמעותיות בחיים שלי. אנשים שהגיעו ממקומות כל כך שונים באמנות ואנשים שיש להם מה להגיד ומוצאים דרכים כל כך מיוחדות לבטא את זה”.

     

    היא מוסיפה ומתארת את המשמעות שיש ללימודים כאלו עבור אמן. "כשחושבים למה צריך ללמוד צילום ארבע שנים, שוכחים שצילום הוא מדיום בפני עצמו שדרכו לומדים ראיה ביקורתית ועמוקה ולומדים להשתמש בכלי הזה בצורה אינטילגנטית ועמוקה, כזו שיכולה לא רק לצלם, אלא להעביר מסרים וחוויות. יש משהו מאוד מרתק ברבדים שמגלים שיכולים להשתחרר ולהתגלות בצילום”.

     

    - ()
    מיתר ואלירן. "אפשר לשחק את אלוהים"

     

    כדי להתפרנס, עבדה באותם ימים מיתר כאלקטורית הראשית של הוצאת 'כתר', ובין העבודות שלה עם הוצאות מרחבי העולם, לבין החשיפה לתעשיה בניו יורק, הבינה שהיעד הבא הוא התפוח הגדול.

     

    "סגנון העבודות שלי ותחומי העיסוק שלי במסגרת הצילום, הם אמריקאים באופיים, החומרים שאני משתמשת בהם, סוג הצילום, הוא כמעט מסורתי, אנאלוגי, שחור לבן. סגנון של שנות החמישים והשישים עם טופוגרפים חדשים. בתחילה, הגעתי לכאן כדי לסיים תואר שני לצילום ומדיה ואחרי שסיימתי לפני שנה, החלטתי להמשיך ולהישאר פה”.

     

    מהלימודים בניו יורק לא התרשמה כל כך ("היו אנשים מכל העולם ומעט מאוד אמריקאים. הרמה, כתוצאה מהמגוון הזה, הייתה לא אחידה ודי מנעה מלימודים להוביל אותנו קדימה"), וגם תהליך העבודה הוביל לתובנות לא פשוטות: "לאט לאט מבינים איך דברים עבדים פה וזה לא פשוט. גם היו לא מעט נפילות, ואדם לאדם זאב כאן לפעמים. אני לא בטוחה שזה קשור לאמנים אני חושבת שזה הקפיטליזם של התחום הזה, יש הרבה מאוד כסף שרץ והמלחמה גדולה".

     

    ובכל זאת, מורן הבינה שניו יורק היא המקום להיות בו כאמנית: "עולם האמנות בניו יורק חי ונושם והעובדה שאפשר לעשות את הדברים בצורה כל כך מידית ולייצר אינטרקציה עם אמנים פעילים, היא לא מובני מאליה, בטח לא משהו שקורה בישראל”.

     

    בימי ההתמחות שלה זכתה לעבוד אצל האמן הצרפתי הגדול,פייר וויג. "עוד כשנחשפתי אליו בימי בצלאל הערכתי את עבודתו יותר ויותר ועקבתי אחריה. היה לי מזל גדול מאוד לעבוד אצלו, בסטודיו מרתק, כשכולם מסביב דוברים צרפתית. אני זוכרת איך ביום הראשון לעבודה שלי עבדו על קטלוג חדש, ועל הרצפה פוזרו אינספור צילומים שדילגנו מסביבם. היה מרתק. היה מדהים לראות כיצד אמן בסדר גודל כזה פועל בעולם וצורת החשיבה שלו”.

     

    - ()
    "מה יכול להיות רע במדיום שמתקבל בהתלהבות זהה בקרב שוחרי אמנות והייטקיסטים כאחד?"

     

    אחרי ההתמחות היא מתארת ימים שבהם המלחמה על האמנות וההישרדות פה הייתה לסירוגן מאתגרת והיא שמחה לקחת על עצמה עבודה צבעונית בפלאפל ישראלי בברוקלין, זה שחביב על כל מי שיוצא מהמסיבות הנדירות של המועדן house of yes. "כשאתה אמן בניו יורק אתה עושה כל מה שצריך וכל חוויה היא חשובה לעיצוב שלך. זו הייתה חוויה מאוד צבעונית בלילות עם כל הרקדנים ומעצבי התלבושות”.

     

    באותם ימים מלאי סימני שאלה בברוקלין הכירה את אלירן ויג, ידיד שעזב אז את עבודתו בהייטק בחברת VR. כששניהם בצומת דרכים מקצועית, החליטו לשתף פעולה ולחבר שני כשרונות מלומדים למוצר מנצח אחד. "זה מעט אירוני שנכנסתי לתחום של אבא שלי מהדלת האחורית כביכול. אחרי שנים של עיסוק באמנות, טיפוח קריירה אמנותית ואפס עניין בתחום ההייטק והטכנולוגיה, מצאתי את עצמי מקימה ומנהלת חברה בתחום ביניים ייחודי שמשיק בין העולמות האלה. מה יכול להיות רע במדיום שמתקבל בהתלהבות זהה בקרב שוחרי אמנות והייטקיסטים מרובעים כאחד?"

     

    וזה בדיוק מה שעשתה. ביחד עם וייג הקימה את VRWIZ, שמשלבת בין חווית מציאות מדומה VR ובין אמנות. "התחלנו בפרויקט ראשון שנקרא Down The Pixel Hole, עם מאגר תמונות שבניתי עם צילומים שיצרתי מגוגל סקיי. צילומים אשר חושפים גלקסיות בשכבות שונות ומפתיעות. זה מבוסס על צילומים שנלקחו במהלך תקופות זמן שונות וטלסקופים לוויניים ויש צילומים שתפורים יחד ויוצרים את כל זה”.

     

    מאחורי אותם צילומים יש לא מעט תאוריות קונספירציה. "לאורך כמה חודשים צילמתי צילומי פיקסלים שהצלחתי למצוא בעצמי. הרעיון שלי היה להכין חווית VR כלשהי עם הפיקסלים הריקים, אותם איזורים לא ברורים בתמונה שהופכים ריקים בסקאלה גדולה על משטח ענקי שאת עוברת דרכו בחלל ויצרנו יקום כלשהו שפיתחנו בתלת מימד”.

     

    את הפרויקט הראשון שלהם השיקו השניים בפסטיבל קולנוע מקומי ובפסטיבל בישראל, רק ארבעה חודשים אחרי שיצאו לדרך וזכו להצלחה גדולה. "יש בשנים האחרונות תופעה בה רבים מהפסטיבלים פתחו מחלקות VR ומציעים חוויות מציאות מדומה כחלק מחווית הפסטיבל. "זה התקבל מדהים. לא ציפיתי לזה. אנשים בפייסבוק ראו וכתבו בלי הפסקה כמה נהנו. הוצעו לי אפילו תערוכות יחיד”.

     

    אבל כרגע היא בעיקר חושבת על פרויקט המציאות המדומה הבא, שישיקו בחודשים הקרובים. "ההצלחה עוררה אצלנו חשק לעוד. הבנתי שהפוטנציאל הוא אינסופי, אפשר לשחק את אלוהים בדבר הזה. עבור אמנים זה חלום, כי אתה בונה עולמות, מנווט את הצופה לאן להסתכל”.

    הפרויקט הקרוב שלהם מבוסס על סיפור יונה והלוויתן והם מזמינים את כולם להתנסות.

     

    www.vrwiz.studio


    פורסם לראשונה 06/07/2018 14:55

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים