השקט שנשאר: לאן נעלמו החוליגנים?
למרות שרוסיה ובעיקר אנגליה הגיעו לשלבים המכריעים של המונדיאל, מלחמת החורמה של המארגנים בחוליגנים המקומיים הצליחה מעל ומעבר. כך הפכו התסריטים המסויטים לאידיליה בינלאומית
התמונות היו מבהילות: צילומי וידיאו שנפוצו באינטרנט והציגו לראווה את "מחנות האימונים" של ארגוני החוליגנים הרוסים ביערות הראו שם הכנות לקטטות המוניות, אלימות שקשה לתאר.
לתמונות הללו הצטרפו הזיכרונות מיורו 2016, כשאותם אוהדים זרעו אימה ברחובות מארסיי. את הקרב המזעזע בין הרוסים לאנגלים אי אפשר לשכוח, ואין פלא שהפעילות של אותם חוליגנים גרמה לחשש אמיתי בקרב מארגני המונדיאל הנוכחי.
מדובר בהצלחה גדולה של כוחות הביטחון במדינה. כדי להתמודד עם הבעיה, כמו שאומרים קואצ'רים ברחבי העולם, הצעד הראשון היה להכיר בקיומה. לא כך זה נראה בהתחלה. אחרי האירועים בצרפת הנשיא ולדימיר פוטין לא נראה מזועזע יתר על המידה ואף רמז כי התקשורת ניפחה את ממדי האלימות. פוליטיקאי רוסי אחר צייץ לחוליגנים שגורשו מהטורניר: "אני לא רואה פסול בקרבות בין אוהדים, להפך. כל הכבוד, חבר'ה".
אבל מארגני המונדיאל הבינו את הדברים בצורה שונה. הם לא התגאו בחוליגנים, אלא קלטו שתיירים יחששו להגיע למדינה ויחשבו שלא בטוח להסתובב ברחובות או מחוץ לאצטדיונים. הרי מדובר במאות אלפי אנשים שבאים כדי לבזבז כמה שיותר כסף על כל פריט מרצ'נדייז שנושא את דמותו של זביבאקה - הקמע הרשמי של המונדיאל - שלא לדבר על התנחלויות במסעדות ובפאבים.
פרזנטור ושמו שפריגין
כוחות הביטחון ומשרד הפנים הרוסיים משתפים פעולה כבר קרוב לעשור בניסיון לטפל בבעיית החוליגניזם, ובין היתר הפעילו סוכנים סמויים בתוך הארגונים האלימים. אך על פי ה"אינדפנדנט" הבריטי, הם רק הצליחו להרחיק את המועדים לפורענות מהאצטדיונים. המטרה אחרי היורו הייתה למנוע מהם להרים שוב את ראשם. בזכות ההד הבינלאומי גם פוטין ובכירי הממשל הבינו לבסוף שתדמיתה של רוסיה נפגעת בגלל אותם גורמים אלימים, ונתנו את הגב להרחבת המבצע, כולל שימוש נרחב במשטרה החשאית, כדי שיוכלו להציג במהלך המונדיאל רוסיה ידידותית ובטוחה.
מה זה אומר? בראיון לתקשורת הבריטית אמר בכיר באחד מארגוני האולטראס שהמשטרה ביצעה מאות מעצרים לקראת המונדיאל, ושאנשים כמוהו זכו לשיחות טלפון תכופות מכוחות הביטחון, לרבות איומים ישירים. הוא אף ציין כי סוכנים הגיעו לביתו כדי להזהיר אותו שלא יגרום בעיות במהלך הטורניר. בכירים אחרים בארגונים בולטים נקראו לתחנות משטרה ונדרשו לחתום על מסמכים שבהם התחייבו לא לארגן פעילויות אלימות במהלך המשחקים.
הבולט מבין החוליגנים הרוסים, אלכסנדר שפריגין, שגורש מצרפת פעמיים במהלך היורו והפך לפנים של האוהדים האלימים, סומן במיוחד. שלשום הוא הבטיח בשמו ובשם כל הארגונים הקיצוניים: "לא יהיו תקריות בטורניר". מדהים לשמוע את הדברים מאדם קיצוני כל כך, אבל זה סימן להצלחת הצעדים שיצאו מגבולות האכיפה.
למשל, התקשורת ירדה לחייו של שפריגין אחרי היורו, ארגון האוהדים שלו הוצא מחוץ לחוק ומכוניתו הוצתה. וכשהוא עצמו אומר ש"נעשתה עבודה בנושא", ברור שהשתמשו דווקא בו כפרזנטור של ההרתעה. כמו הדברים שתיאר לפני הטורניר: "אם אתה מפר חוק באצטדיון, לא יעבור הרבה זמן לפני שאנשים בברדסים ידפקו לך בדלת בשבע בבוקר, יהפכו לך את הבית וייקחו אותך לחקירה".
מעבר לצעדים בהם נקטה המשטרה, הפרלמנט אישר חודשיים לפני הטורניר את החמרת הענישה כלפי אוהדים שיפרו את הסדר, מקנסות כבדים ועד מעצרים. שפריגין ציין: "לא הרגשנו בכלל את המשטרה לפני יורו 2016, אבל לפני המונדיאל כבר הרגשנו ועוד איך, והפעילות שלה עקבית".
אלכסיי יקובלב, קצין המשרת ביחידה משטרתית מיוחדת להתנהלות מול אוהדים, סיפר לתקשורת הרוסית: "האינטרנט מאפשר לחוליגנים להתקבץ בכמויות גדולות בלי מאמץ. ישנן קבוצות רבות ברשתות החברתיות, והסוכנים שלנו רשומים בהן. זה עוזר לנו לעקוב אחרי התוכניות שלהם, ואנחנו מכירים היטב את המנהיגים".
אזהרת המסע של דני רוז
לא מדובר במיגור האלימות הפיזית בלבד. בשנים שלפני המונדיאל הלכו וגברו הדיווחים על תקריות גזעניות ביציעים. במשחקים רבים נרשמו תקריות של נהמות כלפי שחקנים שחורים. בכיר בפיפ"א איים עוד ב־2014 כי עלולים להיות שחקנים שיחרימו את הטורניר מסיבה זו, ומגן נבחרת אנגליה דני רוז ביקש ממשפחתו לא להגיע למונדיאל מחשש שתיתקל בגזענות. אבל אותו דגש ששמו כוחות הביטחון על גורמים בעייתיים מבחינת אלימות פיזית, הוביל גם להכחדת התופעה הזו.
כשיש מצלמות בכל פינה באצטדיון, ושוטרים לצד סדרנים, הטיפול בבעיה מהיר ויעיל. לכל אלה צריך לצרף את עבודת המודיעין ומדיניות אפס הסובלנות של אנגליה כלפי חוליגנים - מאות מהם מופיעים ברשימות של המשטרה ואינם מורשים לטוס למשחקים - שהולכת יד ביד עם שיתוף הפעולה של מדינות נוספות שלא איפשרו לאוהדים אלימים לצאת לרוסיה. לצד הנוכחות המוגברת של חיילים ושוטרים ברחובות הערים המארחות, תחושת השקט והאווירה הטובה בטורניר נראית מובטחת, למרות ששתי הנבחרות מושכות האש הגיעו לשלבים הסופיים.
אבל שאלה אחת עדיין תלויה באוויר: האם גם אחרי המונדיאל יהיה לממשלה אינטרס לתמוך בצעדים הנוקשים ולסייע לכוחות הביטחון, או שלאט־לאט החוליגנים יזלגו חזרה מהיערות אל האצטדיונים?
לפנייה לכתב/ת 
