שדות תירס, ברביקיו, וטורבינות רוח

פול ג'קסון נראה די משועשע מהסיטואציה. אנחנו שותים קפה במשרד שלו בבית המועצה בעיר פאולר, במחוז בנטון, אינדיאנה, והוא מרשה לעצמו להגניב חיוך קטן מעת לעת. פול מנהל את החברה הכלכלית של המחוז, והוא כבר רגיל לתשומת הלב - המחוז מתגאה בתואר בירת אנרגיית הרוח של המדינה, וכבר כתבו עליהם ב"וול סטריט ג'ורנל" ובתקשורת הארצית, אבל בכל זאת - אורח מישראל זה עניין די יוצא דופן.

יש ארבע חוות רוח גדולות (utility scale) במחוז. הראשונה הוקמה לפני יותר מעשור, והייתה הראשונה במדינת אינדיאנה - כמו שבעלת הצימר שלנתי פה מציינת באזני בגאווה. פעמיים. מאז, צמחו עוד טורבינות בין שדות התירס והסויה, ובין החוות והעיירות יש כבר 560 טורבינות בהספק מצטבר של 988 מגהוואט. כמו שנראה בהמשך, היד עוד נטויה.

יוצאים לשטח...

מחוז בנטון משתרע על כ 1,000 קמ"ר, כשני שליש משטחה של רמת הגולן. יש בו כ-9,000 תושבים שמתגוררים במספר עיירות קטנות וביניהן שלל חוות. אנחנו במערב התיכון של ארה"ב, וזה נראה כמו בסרטים - נוף כפרי שטוח, פסטורלי ושלו, שדות תירס עד היכן שהעין מגעת. הבתים מטופחים, וניכר שמדובר באזור אמיד יחסית. יש כאן קרקע פוריה, ולא מעט גשם - והמון המון רוח.

טורבינות רוח באינדיאנה(צילום: מוסא גבאי)

אנחנו מבקרים בחוות Benton County Wind Farm, הסנונית הראשונה. פול לא היה בתפקיד כשהיא הוקמה ב-2007, אבל הוא גר כאן כבר 30 שנה ומספר שהקמת החווה לא משכה יותר מדי תשומת לב בזמנו. יש כאן 87 טורבינות של GE, שיחד מספקות 130 מגהוואט - וגם הכנסה נאה לחקלאים, מסים לקהילה ומקומות עבודה. על פי רישומי המחוז - חוות הרוח ייצרו כ-95 משרות מלאות קבועות ברחבי המחוז (נוסף על מאות משרות בשלבי ההקמה, שנמשכים כשנה בדרך כלל. בשיא הקמת החווה של BP נדרשו 850 עובדים לפרוייקט).

התחנה הבאה היא מרכז המבקרים. פול מעיר שזה קצת מופרז לקרוא לו כך, אבל אני מחבב את מה שהם עשו. עמדת מידע קטנה עם מפות וצילומים, שביל שמוביל אליה שאורכו מעט פחות ממאה מטר - כאורך העמודים בחוות הרוח הסמוכה, וממנו יוצא שביל נוסף שאורכו כרדיוס הלהבים. אפשר לארגן מראש גם סיור לקבוצות בחוות הרוח, אותו מעביר פנסיונר חביב עם מבטא דרומי כבד. אולי בפעם הבאה. לא רחוק משם נמצא גם להב של טורבינה שהוסב לפסל סביבתי, ועליו כמובן שלו - "עוף הבית" באינדיאנה וסמל מקומי.

אני שואל את פול על תקנות וחוקים ונהלים - בכל פינה אפשר לראות טורבינות במרחק של מאות מטרים בודדים מקצה העיירה הסמוכה, או בית חווה שנמצא בסמוך. הוא מבטיח לשלוח לי את החוק הרלוונטי, ומסביר שבאינדיאנה כל מחוז קובע מרחקי מינימום משל עצמו - כאן זה 1,500 רגל - 500 מטר בשבילכם, מגבול יישוב, ופחות מזה מבית בודד. אנשים לא מתלוננים? אני תוהה. הוא צוחק. התלונה העיקרית מגיעה מאנשים שרוצים שימקמו טורבינות בשדות שלהם.

"שום דבר?" אני מקשה. הוא מספר על שתי תלונות על רעש שזכורות לו. בכל מקרה, היום חלק מהחוות עומדות לפני הרחבה נוספת - בתמיכה מוחלטת של הרשויות והיישובים. מדי פעם, הוא מספר, מבקשים ממנו לנסוע למחוז סמוך לדבר עם תושבים מודאגים. הוא מבין אותם, אבל אחרי עשור שבו חוות הרוח הן חלק אינטגרלי מנוף המחוז קצת קשה לו להזדהות. טורבינה של BP עומדת 700 מטר מהבית שלו, ואין לו עם זה שום בעיה.

טורבינות רוח באינדיאנה(צילום: מוסא גבאי)

כדי להמחיש את הנקודה, אנחנו עוצרים בדרך לארוחת הצהריים בתחנה הבאה שלנו, והמסר מומחש בצורה חדה: בית הספר היסודי של המחוז - שממוקם בתוך שטחה של אחת החוות, כולל טורבינה אחת שמרוחקת פחות מחצי קילומטר מהמבנה. אם זה לא היה מספיק ברור, עוברים קצת הלאה אל בית הספר התיכון. יש מגרש חניה צמוד, ומגרש בייסבול כמובן - וטורבינות רוח גם.

בדרך לארוחת הצהריים, אנחנו חולפים על פני כמה עסקים מקומיים שהוקמו לתמוך בחוות הרוח - מרכז הדרכה לעבודה בגובה, מוסך/בית מלאכה לציוד, וכדומה. צהריים נאכל במועדון של מגרש הגולף המקומי - ואני לא מתאפק לצלם את הטורבינות שמותקנות בשטחו.

זה המערב התיכון, כבר אמרנו, והאנשים כאן חביבים וידידותיים ברמות בלתי מתקבלות על הדעת (בטח כשאני שואל על פרנץ' לייק, עיירת הולדתו של לארי בירד...). אמריקה של פעם, תירס וברביקיו, כדורסל ופוטבול מכללות. אפשר לחוש את הלוקל פטריוטיות כשהם מספרים על חוות הרוח "שלנו", ולהרגיש את הגאווה בכך שכאן אצלם באמצע שום מקום יש סמל כזה לטכנולוגיה וקדמה. הם לא רק מספקים בקר וחלב ומוצרים חקלאיים למטרופולין הגדולים שבסביבה - בנטון נמצאת בערך באמצע הדרך בין שיקגו ואינדיאנפוליס - אלא גם חשמל נקי ממתקנים מתקדמים, חשמל שמפעיל חוות שרתים של אמזון במקרה אחד או מזין את הרשת העירונית של שיקגו במקרה שני.

לוגאן, מנהל החווה של אמזון, לא ממש יכול להתראיין בלי אישור מההנהלה אי שם, אבל אחרי שנפגשנו במקרה בארוחת הצהריים (כולם כאן מכירים את כולם, ובטח את פול....) הוא שמח לעשות לי סיור במתקן המשוכלל שמפקח על החווה. לוגאן "מגדל" בחווה הזו 65 טורבינות שביחד מספקות 150 מגה וואט ("2.3 מגה של סימנס", הוא משוויץ "הכי מתקדמות שיש"). חווה שכזו מייצרת מספיק חשמל ל 46,000 משקי בית, תייצר 40 מליון דולר הכנסות למחוז ולקהילה במשך 25 שנות פעילות, ותחסוך פליטות גזי חממה בכמות השקולה להורדה מהכביש של 110,000 מכוניות.

לוגאן מספר שהוא עזב את הקולג' אחרי שנה, עבד בכל מיני עבודות בתחום האלקטרוניקה, עד שלפני עשור נרשם לקורס הכשרה באחת מיצרניות אנרגית הרוח הגדולות בארה"ב. כמיטב המסורת של האתוס האמריקני, הוא השקיע ולמד, והיום יש לו אחלה ג'וב בתחום צומח ומשגשג. אנחנו מתעכבים על צג מחשב שמראה כל נתון אפשרי על הטורבינות, ואני מקבל הסבר ארוך ומפורט על מערכת השליטה והבקרה הדיגיטלית - החל ממערכות אוטומטיות לאופטימיזציה של ההפקה ועד תוכנה שמאפשרת הטית הלהבים להפחתת רעש. איכשהו אנחנו מגיעים לזה שישראל היא אומת ההייטק ("איכשהו" = סביר להניח שאני התחלתי לדבר על זה...), אבל בכל מה שקשור לאנרגית רוח עדיין הרחק מאחור.

בדרך לשדה התעופה, אני עוצר באתר שמסמל יותר מכל את המהפכה שמחוללת אנרגית הרוח בעולם. Fowler Ridge Wind Farms מורכבת משלוש חוות, שביחד כוללות לא פחות מ 355 טורבינות בהספק כולל של כשש מאות מגה וואט. מה שמיוחד עבורי, עם זאת, אינו הגודל אלא העובדה שהחווה הזו שייכת ל BP. כן, British Petroleum אותו תאגיד נפט ענק, הזכור לנו מאסון האסדה במפרץ מקסיקו, והיום מתגאה בכך שהוא מוביל בתחום האנרגיה המתחדשת. חוות הרוח של BP בארה"ב - תאגיד נפט, כזכור - מייצרות מספיק חשמל כדי לספק את צרכיה של יותר משש מאות אלף משקי בית - כמו פילדלפיה כולה. וכשעומדים בלב החווה הזו, בשדות התירס, למרגלותיה של אחת הטורבינות, אפשר לראות את המהפכה בעיניים, ולהרגיש - כמו ששר פעם יהודי חכם - 'That the times they are a changin’