שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השאלה הכי מפחידה בזוגיות: איפה אתה בחג?
    שאלתי את בן הזוג אם הוא בא אליי לחג. בתגובה, התפתח אצלו וירוס מסתורי שמסרב להיעלם כנראה עד אחרי החגים. כמה תובנות על הקשר בין זוגיות (בעיקר בפרק ב'), החגים ורגשות האשם של כולנו
    איפה אתה בחג?" שאלתי את הבויפרנד, "אני מארחת את המשפחה ועוד כמה דודים, רוצה לבוא אליי עם הילדים?" הבויפרנד הוא הבנאדם הכי קול שאני מכירה, זורם, לא עושה עניינים, אבל קלטתי שהוא בהלם. הוא עשה מן תנועה עם הראש שרציתי לפרש אותה כ'כן' למרות שיתכן שזה היה שבץ קל. "טוב, תחשוב על זה", אמרתי בעליצות כאילו הזמנתי אותו למשחק באולינג ולא כאילו אני מזמינה אותו לכיתת יורים בחסות ערב ראש השנה.

     

    ביומיים הבאים הוא התלונן על כאבי ראש מוזרים בצד אחד של הראש. נראה לי שזה היה הצד שניסה לעכל את ההזמנה ולחשב איך נמלטים ממנה. איכשהו היה נדמה לי שהוא יגיד "סבבה", אך ככל שחשבתי על זה הבנתי שאם ילהקו עונה חדשה של 'לה לה לנד' צריכים לשבץ אותי בתפקיד ראשי.

     

    במסגרת היתרונות שלי שהם גם חסרונות (לדעת אחרים כמובן), קיימת בי נטיה לקבל החלטות שנראות לי מאוד הגיוניות בשעה שאחרים מנסים לרדת לסוף דעתי. ככה היה כשאירחתי עשרה איש שמעולם לא פגשתי בסלון ביתי לארוחת נטוורקינג, וככה היה כשהחלטתי שאני מוציאה ספר תוך חודשיים, וככה היה כשהעברתי לילה לבן בחוף אכזיב בלי לברר קודם בני כמה הבליינים. הם היו בני 16, לדעתי אחד מהם קרא לי בטעות "אמא" והשני התפלא שאני יודעת מי זה נצ'י נצ'. גם אני התפלאתי. חשבתי שזה סוג של חטיף.

     

    ארוחת חג משפחתית. לפעמים זה לא מה שחשבנו (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    ארוחת חג משפחתית. לפעמים זה לא מה שחשבנו(צילום: shutterstock)

     

    השיקול ההגיוני שעמד הפעם לנגד עיניי היה: הוא עם הילדים, אני עם הילדים, זה מספיק, לא? העובדה שהילדים שלנו טרם נפגשו לא נראתה לי קריטית. שכחתי שאני זאת שלא רצתה להפגיש ביניהם, אולי כי זה היה מזמן וגם ככה הזיכרון שלי לא טוב בדברים שהוא רוצה לשכוח. שבועות ספורים אחרי שהתחלנו לצאת, הבויפרנד רצה שהילדים יכירו בארוחת ערב משותפת, אבל זה היה נראה לי מוקדם מדי ומפחיד מדי. לא רציתי להפגיש את הילדים שלי עם ילדיו של בן זוג, מפני שלא מצאתי טעם לאחד משפחות כשאני בעצמי לא יודעת כמה זמן הזוגיות שלנו תחזיק. שמעתי על מקרים שבהם הילדים התחברו ואיזה קשה היה להם כשהזוגיות נגמרה, לא רציתי לשבור להם את הלב – או לי.

     

    תפסיקי לדאוג על מה שיכול לקרות

    נזכרתי בפעם ההיא שהייתי במערכת יחסים של כמה חודשים ובן הזוג החליט לקחת אותה צעד אחד קדימה. הוא סיפר שהילדים נוסעים איתו לראות מטאורים נופלים במדבר ושאל אם אני רוצה להצטרף עם הילדים שלי. התרגשתי. חשתי שמשהו גדול עומד לקרות. נסענו ברכב אחד, השמחה היתה רבה, הילדים התיידדו. יומיים אחרי שחזרנו משהו גדול קרה: הוא נפרד ממני.

     

    כשהבויפרנד אמר "בואי נעשה ארוחת ערב עם כל הילדים" נדלקה נורת אזהרה בירכתי מרתף הזיכרון שלי, וסירבתי. אלא שעכשיו, במגרש הביתי שלי, זה נראה לי המעשה הטבעי. אולי האירוע יהיה מביך וחורג מאיזור הנוחות, אבל ארוחת חג היא תמיד עניין מביך שבו שותים יותר מדי יין, אוכלים יותר מדי מהכל ובסוף מרכלים על כולם, אז יאללה, חגיגה. מה כבר יכול להיות?

     

    אין לי הוראות הפעלה לפרק ב', אני לא יודעת איך מתנהלים בו, מה נכון לעשות ומה צריך לקרות. אני מנסה לשים את הפחדים מאחור, להגיד לעצמי שמה שקרה לי בעבר שייך לעבר. אני מעצבת את ההווה כמו שאני רוצה שהוא ימשיך בעתיד: שמח, נעים, נורמלי. בינתיים הבויפרנד שומר על זכות השתיקה והראש עוד כואב לו. "נראה לי שזה וירוס, אבל אל תדאגי, זה יעבור", הוא אמר, ונדמה לי ששמעתי אותו מוסיף בלחש: "אחרי החגים".

     

    שלך,

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים