שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לחצות את אפריקה
    דורון צמיר חצה את מזרח אפריקה, נהג 2400 קילומטרים, עבר את אוגנדה, קניה טנזניה וזנזיבר, פגש לביאות בטבע, שימפנזים ביערות הגשם ותושבים שעדיין מתרגשים ממפגש עם אדם לבן. כתבה ראשונה מהשטח

    בשיתוף אפריקן דרייב

     

    14 ימים, 2,400 קילומטרים, 3 ארצות ביבשת אפריקה וקבוצת אנשים שמתמסרת לחוויה. אני חוזר ממסע אפריקן - דרייב שחוצה את מזרח אפריקה בנהיגה עצמית: אוגנדה, קניה, טנזניה וזנזיבר. חוזר ממקומות שלא ידעתי שקיימים. לא בעולם ולא בי.

     

    חוזר ממסע אל נופים ומראות, אל לב ליבה של אפריקה, אל הנדידה הגדולה בעולם ואל יערות גשם בהם עדיין אפשר לראות שימפנזים. מסע של אננס, של שדות תה וטבק, של ריקודים באמצע שום מקום, של שבטים צבעוניים, של בתי בוץ, של אפריקה במלוא עוצמתה ותפארתה, של שאלות ומחשבות על עושר עוני ואושר. יצר ההרפתקנות והרצון לצאת מהשגרה תמיד קיימים בי אבל הפעם אני חושב שהגעתי רחוק.

     

    מסע אפריקן דרייב של חברת מאגמה מתחיל בקמפלה בירת אוגנדה. אנחנו מקבלים את הג'יפים שלנו ויוצאים לדרך. מסתגלים במהירות לעובדה שההגה "הפוך" ונמצא בצד ימין, שהנהיגה בצד שמאל ושהכבישים החוצים את עיר הבירה הם אוסף של מראות, ריחות וקולות שאני לא מכיר. מסביב עשרות טוסטוסים (המכונים כאן "בודה בודה") עליהם רוכבים שלושה - ארבעה אנשים שכולם בלי קסדות, בצידי הכביש דוכני סחורות שמוכרים מכל הבא ליד, מאות אנשים הולכים בצידי הדרכים וכשהשיירה שלנו חולפת נשמעות מדי פעם קריאות הפתעה: "מוזונגו" - כך הם מכנים אותנו, הלבנים. בעזרת הרבה סבלנות והנחיות מדויקות מהצוות המוביל את המסע אנחנו חולפים ליד ימת ויקטוריה האדירה ומנווטים את דרכינו מחוץ לעיר הסואנת - אל השמורה הגדולה ביותר באוגנדה: שמורת מורצ'יסון שבמרכזה הנילוס ואגם אלברט.


    לחצות את מזרח אפריקה (צילום: גליה ברקאי)
    לחצות את מזרח אפריקה(צילום: גליה ברקאי)

    ויקטוריה? מורצ'יסון? אלברט? לא בדיוק שמות אפריקאיים אבל לגמרי חלק מהסיפור של אפריקה ומהמפגש של האדם הלבן עם היבשת השחורה, כי מתברר שאנחנו לא הראשונים שיוצאים למסע באפריקה ומרגישים שאנחנו מגלי עולם: לא מעט משלחות של בריטים מזוקנים, מסוקסים והרפתקנים, יצאו לכאן במאה ה-19 כדי לפתור את חידת מקורות הנילוס. בדרך כלל הם סבלו ממחלות, שגעון, מפגשים הרסניים עם שבטים מקומיים ואינטריגות שהובילו למקרי מוות בלתי מפוענחים. אבל האימפריה הבריטית הטביע את חותמה ולא היססה לתת שמות של נסיכים ומלכים למקומות שהסתדרו די טוב גם בלעדיהם.

     

    פנינת אפריקה

    צ'רצ'יל קרא לאוגנדה "פנינת אפריקה" וכשמגיעים לשמורת מורצ'יסון מבינים למה: זהו אחד המקומות המדהימים באפריקה בו אפשר באמת להרגיש את עוצמתו ויופיו של הנילוס וזהו גם המקום בו הנילוס הרחב מצטמצם למעבר צר ונופל מטה אל מפלי מורצ'יסון האדירים. אנחנו עולים על ספינת נהר, שטים בסירה נגד כיוון הזרימה של הנילוס ומגיעים הכי קרוב שאפשר לעוצמת המים האדירה הזאת. ובשולי הנהר? היפופוטמים ותנינים, אנטילופות ופילים כולם מגיעים אל הנהר העצום, אל עורק החיים של אפריקה.

     

    לא סתם קוראים לה פנינת אפריקה - שמורת מור'ציסון באוגנדה  (צילום: shutterstock)
    לא סתם קוראים לה פנינת אפריקה - שמורת מור'ציסון באוגנדה (צילום: shutterstock)

     

    אבל שמורת מורצ'יסון זה לא רק המפלים והנילוס אלו הם בעיקר מרחבים אדירים של עשב שמושך אליו בעלי חיים מכל סוג ומין שאני רוצה לראות באפריקה:

    גי'רפות וקופים, פילים וציפורים, אנטילופות בכמויות שאי אפשר לספור מלחחות עשב ויודעות שבכל רגע הן עלולות להיות ארוחת הצהריים של מישהו אחר. לפתע, כמו יחידה אחת, העדר הנינוח, מתחיל לדהור. אנחנו מסובבים את ראשינו ורואים את הסיבה: לביאה בשטח, צועדת לאיטה, בוחנת ומחפשת ארוחת ערב לגורים שלה. היא הולכת לאט והמבטים שלנו מרותקים אליה. "שימו לב למה שקורה בשעה 3 שלכם אומר המדריך בקשר" ואנחנו מבינים שיש כאן תרגיל: לביאה אחת גלויה, מבריחה את העדר, אבל לא היא זו שתתקוף. לביאה שניה אורבת מאחורי שיח בדיוק באזור אליו בורח עדר האנטילופות.

    ככה זה בטבע ובמה זה שונה משניצל? אלף מחשבות רצות לי בראש בזמן שאני צופה בתנועה המהירה של הלביאות.

     

    השיירה שלנו ממשיכה לחצות את שבילי השמורה: עדרי פילים וג'ירפות מתנהלים לאיטם והעין לא שבעה. רגע לפני שקיעה אנחנו עוצרים לקפה על שפת אגם אלברט. קולות ההיפופוטמים מרחוק מתערבבים בקולות החרישיים שלנו, מרחבים של נוף אפריקאי סביבנו ורגעים של קסם שאף אחד לא רוצה להפריע להם.

     

    מסע אפריקן דרייב בדרך לשם  - הנדידה הגדולה  (צילום: shutterstock)
    מסע אפריקן דרייב בדרך לשם - הנדידה הגדולה (צילום: shutterstock)

     

    לילה יורד על אפריקה והספארי בלילה מסעיר לא פחות. מצוידים בפרוז'קטורים מיוחדים אנחנו יוצאים לדרך, משאירים עקבות בני אדם לצד עקבות ההיפופוטמים, השמש שקעה והרפתקת הלילה מתחילה. אנחנו מנסים לזהות דרך גובה העיניים המנצנצות בחושך איזה חיה לפנינו, מאירים באופן כזה שלא נבהיל אותה. ישבני היפופוטמים מיטלטלים מעדנות לאורך השביל, עדר ג'ירפות דוהר בחשיכה, לביאה מחפשת ארוחת לילה. כל אלה מלווים אותנו בדרכנו חזרה ללודג' שלנו שנמצא בלב השמורה. החדרים מפנקים, בבופה יש אוכל בלי סוף והנוף בבריכה מזכיר לי סרטים שראיתי על אפריקה. אני צונח על המיטה המכוסה בכילה נגד חרקים ולא זוכר בכלל מתי נרדמתי אבל בשש בבוקר, ממש עם אור ראשון, רעש ההיפופוטמים המגיעים לנהר הוא זה שמעיר אותי.

     

    די מהר אנחנו מתרגלים לנהוג בצד ההפוך.  (צילום: מאגמה)
    די מהר אנחנו מתרגלים לנהוג בצד ההפוך. (צילום: מאגמה)

     

    אחרי יומיים קסומים בשמורת מורצ'יסון אנחנו ממשיכים לחצות את מזרח אפריקה. אני שמח שזה מסע ארוך ושיש זמן: זמן להיות, לדבר, לעכל את החוויות. דרכי אפריקה האדומות, נפתחות בפנינו: כפרים קטנים, בקתות קש, ילדים יחפים מנופפים לשלום. הדרכים ארוכות, מרתקות, ממכרות, אינסופיות. אנחנו בלב ליבה של היבשת. שום דבר פה לא דומה למה שאני מכיר בארצי המפותחת. הכל פשוט: ברוב הבתים אין חשמל. ילדים שואבים מים מן הבאר או מהנחל הקרוב. זאת אפריקה שתיירים לא מגיעים אליה ופתאום אני קולט שהאנשים הלבנים היחידים שראיתי בשבוע האחרון הם החברים שלי למסע. אולי בגלל זה כמעט כל עצירה היא הזדמנות למפגש. לא משנה איפה : בכפר, בתחנת הדלק, בחנות נידחת, בשדה תה – בכל מקום כזה ילדי הכפר נעמדים לידינו, שומרים על מרחק בטחון, מצחקקים אבל מלאי סקרנות וספק אם פגשו לפני כן אדם לבן.

     

    שימפנזים ביערות הגשם

    יערות הגשם של אוגנדה הם אחד המקומות היחידים בעולם בהם אפשר עדיין לראות שימפנזים בטבע. פקחי השמורה החמושים, לא מבטיחים שנראה שימפנזים שהרי בטבע אי אפשר להבטיח דבר. הם מזהירים אותנו לא לדבר בקול רם ביער ולא ליזום מגע עם הקופים במידה ונפגוש בהם. השימפנזים חולקים 95% מהדי.אנ.איי שלהם עם בני האדם, הם יוצרים קשרים ויודעים לדבר בשפת הסימנים, יש להם זיכרון מופלא ומערכות יחסים ארוכות ולאט לאט העולם הולך ומשמיד אותם לטובת ציד ושעשועים כך שמפגש עם שימפנזים בטבע הוא אירוע נדיר.

     

    נוהגים את מזרח אפריקה - 2400 קמ בשבועיים (צילום: מאגמה)
    נוהגים את מזרח אפריקה - 2400 קמ בשבועיים(צילום: מאגמה)

     

    אנחנו נכנסים ליער, מרימים את הגרביים מעל למכנסיים כדי לא להעקץ מהנמלים האדומות ומקווים לזכות לראות שימפנזים. כאילו שזה תלוי בנו. חצי שעה אחרי שיצאנו לדרך אי אפשר להתבלבל: זכר אלפא מקבל את פנינו בקולות רמים ואחריו שלושה שימפנזים נוספים: אחד מהם גור נישא בזרועות אימו – כולם במרחק כמעט נגיעה מאיתנו ואפשר ממש להסתכל להם בעיניים ולראות מבט שאני נאלץ לכנותו "אנושי" כי אין לי מילה אחרת לתאר אותו.

     

    לביאה סקרנית בטבע. צולמה במסע אפריקן דרייב (צילום: מאגמה)
    לביאה סקרנית בטבע. צולמה במסע אפריקן דרייב(צילום: מאגמה)

     

    אוגנדה היא אולי הסוד השמור של אוהבי אפריקה והיא באמת ארץ טרופית יפה. השיירה שלנו חוצה שדות תה אדירים, חלקות אננס ושווקים מקומיים ועוד רגע אוגנדה נגמרת לנו. מחר בבוקר נחצה את הגבול לקניה ואחריה נמשיך במסענו לטנזניה שבה ננסה לראות את הנדידה הגדולה. בינתיים אני מרגיש בתוכי שהנדידה הגדולה שלי כבר החלה ואני סקרן ונרגש למה שהמסע הזה עוד יביא איתו.

     

    רוצים להצטרף? החלה ההרשמה למסע אפריקן דרייב!

     

    בשיתוף אפריקן דרייב

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים