"מי אתה לעזאזל?": פרק ראשון מתוך זוכה פרס פוליצר - "לס"

מהמקום שבו אני נמצא, סיפורו של ארתור לֶס אינו רע כל כך.

הביטו בו: יושב לו רגל על רגל, טווסי, על ספת הקטיפה העגולה בלובי המלון, חליפה כחולה וחולצה לבנה, אחת מנעליו תלויה על כף רגלו, העקב משוחרר. תנוחה של אדם צעיר. צלליתו הצנומה היא אכן אותה צללית שהיתה לו בצעירותו, אבל בהתקרב גיל חמישים הוא דומה לאותם פסלי ארד בגנים ציבוריים אשר -פרט לברך אחת בת-מזל שלוטפה בידי תלמידים בסיור - מאבדים מצבעם עד שהם מוריקים כמו העצים. כך גם ארתור לס, שהיה פעם ורוד וזהוב מרוב עלומים, ודהה כמו הספה שעליה הוא יושב, טופח באצבע אחת על ברכו ונועץ מבט באורלוגין. האף הרומאי הארוך צרוב שמש (גם בניו יורק המעוננת של אוקטובר).

השיער הבלונדיני הדהוי ארוך מדי למעלה, קצר מדי בצדדים - דיוקן של סבו. אותן עיניים כחולות מימיות.

ראיון עם הסופר אנדרו שון גריר

הקשיבו ואולי תשמעו את חרדותיו מתקתקות להן כשהוא נועץ מבט בשעון, שלרוע המזל הוא לא מתקתק. הוא עצר לפני חמש-עשרה שנה. ארתור לס אינו מודע לכך. הוא עדיין מאמין, בגילו הבשל, שמארחות של אירועים ספרותיים מגיעות בזמן וכי פקידי הקבלה מותחים במהימנות את קפיצי השעונים. הוא לא עונד שעון, הוא אדוק באמונתו. רק צירוף מקרים הוא שהשעון נעצר על שש וחצי, בדיוק השעה שבה אמורים לאסוף אותו לאירוע הערב. המסכן לא יודע, אבל עכשיו כבר רבע לשבע.

עטיפת הספר "לס"

ובעודו ממתין, סובבת לה בחדר הלוך וסבוֹב בחורה בשמלת צמר חומה, זן נדיר של יונק דבש בטוויד, מאביקה קודם את קבוצת התיירים הזאת ואחר כך את ההיא. טובלת פניה במקבץ כיסאות, שואלת שאלה פרטנית, ואחר כך, לא מסופקת מהתשובה שקיבלה, טסה הצדה למצוא אחר. לס אינו מבחין בשיטוטיה. הוא ממוקד מדי בשעון המקולקל. הבחורה ניגשת לפקיד הקבלה, אחר כך למעלית, מבהילה קבוצת גברות בלבוש מוגזם, בדרכן לתיאטרון. נעלו של לס מקפצת מעלה-מטה. לו היה מטה אוזן, אולי היה שומע את שאלתה הקדחתנית של האישה, שמסבירה אולי מדוע, אף שהיא שואלת את כל הנוכחות בלובי, בשום רגע היא אינה פונה אליו:

"סלחי לי, את מיס ארתור?"

הבעיה - שלא תבוא על פתרונה בלובי הזה - היא שהמארחת סבורה שארתור לס הוא אישה.

ייאמר להגנתה שהיא קראה רק רומן אחד משלו, ספר דיגיטלי שלא היתה בו תמונת המחבר, והמספרת הנשית שבו היתה כה משכנעת בעיניה, כה אמינה, שהיא היתה בטוחה כי רק אישה יכולה לכתוב ספר כזה. היא הניחה ששם הסופרת הוא אחת מאותן מוזרויות של שמות אמריקאיים (היא עצמה יפנית). ובעבור ארתור לס מדובר בביקורת חיובית נלהבת ונדירה. לא שזה מועיל לו כעת, כשהוא על הספה העגולה, שמתוך טבורה החרוטי צומח דקל מלאכותי. שכן השעה עכשיו כבר עשר דקות לפני שבע.

רוצים לקרוא את "לס" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

ארתור לס נמצא כאן שלושה ימים. הוא בא לניו יורק כדי לראיין על הבמה את סופר המדע הבדיוני המפורסם הה"ה מַנדרֶן, ולציין את השקת ספרו החדש של הה"ה מַנדרֶן; ספר שבו השיב לחיים את דמות הרובוט השרלוק-הולמסי, פּיבּוֹדי, חביב הקהל. בעולם הספרים מדובר בכותרת ראשית, וסכומי כסף גדולים מצלצלים עכשיו מאחורי הקלעים. כסף נשמע בַּקול שהתקשר אל לס לפתע פתאום, משום מקום, ושאל אם הוא מכיר את יצירתו של הה"ה מנדרן ואם יהיה פנוי לריאיון. כסף בהודעותיה של היחצנית שהורתה ללס איזה שאלות אסור לו בשום אופן לשאול את הה"ה מנדרן (על אשתו, על בתו, על קובץ השירים שלו שזכה לביקורות עלובות). כסף בבחירת מקום האירוע, במודעות הפרסומת בכל רחבי הווילג'. כסף בדמות המתנפחת של פיבודי הנאבקת ברוח מחוץ לאולם. כסף אפילו במלון שבו שיכנו את ארתור, שם הוצגה בפניו קערת תפוחים "להנאתך" שמהם יוכל להתכבד בחופשיות בכל עת, יום ולילה, על-לא-דבר. בעולם שבו רוב האנשים קוראים ספר אחד בשנה, יש הרבה כסף בתקווה שזה יהיה הספר שיקראו וכי האירוע הערב ישגר את הספר לדרכו ברוב פאר. ועל מי השליכו את יהבם? על ארתור לס.

ואף על פי כן, הוא עוקב בצייתנות אחרי מחוגי השעון העומד. הוא לא רואה את המארחת העצובה לצדו. לא רואה אותה מסדרת את צעיפה ויוצאת מהלובי במכונת הכביסה של הדלת המסתובבת. ראו את השיער המקליש על פדחתו, את מצמוץ עיניו המהיר. ראו את אמונתו, אמונה של ילדים.

פעם, בשנות העשרים שלו, משוררת ששוחח איתה כיבתה סיגריה בעציץ ואמרה, "אתה כמו בן אדם שאין לו עור." משוררת אמרה את זה. אישה אשר למחייתה מקלפת את עורה בפרהסיה אמרה שלו, לארתור לס הגבוה והצעיר ומלא-התקווה, אין עור. אבל היא צדקה. "אתה צריך לפתח חספוס," חזר ואמר לו בימים ההם יריבו הוותיק קרלוס, אבל לס לא הבין למה הוא מתכוון. להיות מרושע? לא, לא, להיות מוגן, משוריין מול העולם. אבל הרי אי-אפשר "לפתח" חספוס, כמו שאתה לא יכול "לפתח" חוש הומור, נכון? או אולי לעשות כאילו, כמו איש עסקים נטול הומור שלומד בדיחות בעל-פה ונחשב "בדרן-על," ועוזב מסיבות לפני שנגמרים לו החומרים?

כך או כך - לס לא למד זאת מעולם. בשנות הארבעים לחייו, כל שהצליח לפתח היה הבנה עדינה לגבי עצמו, דומה למעטה הדק של סרטן רך-שריון. ביקורת בינונית או עלבון קל לא יפגעו בו, אבל לב שבור, שיברון לב אמיתי, עלולים לנקב את עורו הדק ולהקיז ממנו דם אדום וסמיך. איך זה שדברים רבים כל כך הופכים לשעמום בגיל העמידה - פילוסופיה, רדיקליות ומזונות מהירים אחרים - אבל שיברון לב מכאיב ומכאיב? אולי כי הוא מוצא מקורות חדשים לשיברון לב.

אפילו פחדים ישנים ומטופשים לא הודברו מעולם, רק נעקפו מסביב: שיחות טלפון (עצבני כשהוא מחייג כאילו הוא מפרק פצצה מתקתקת), מוניות (מסתבך עם התשר ומזנק מהרכב כאילו ברח מחוטפיו), ושיחות עם גברים מושכים או עם סלבס במסיבות (עורך חזרות בירכתי מוחו על שורות הפתיחה שלו, רק כדי להבין שהם כבר נפרדים לשלום). עדיין יש לו הפחדים ההם, אבל בחלוף הזמן הם נפתרו למענו. אי-מיילים והודעות טקסט הצילו אותו מטלפונים לנצח. במוניות אפשר לשלם כעת בכרטיס אשראי. הזדמנות שהוחמצה מאפשרת גישה מחודשת ברשת. אבל לב שבור - איך ניתן להימנע ממנו, מבלי לוותר לגמרי על האהבה? בסופו של דבר, זה הפתרון היחיד שארתור לס מצא.

אולי זה מסביר מדוע השקיע תשע שנים באיש צעיר מסוים.

שכחתי לציין שמונחת בחיקו קסדה של קוסמונאוט רוסי.

אבל הנה טיפת מזל: מן העולם שמחוץ ללובי נשמעים צלצולים עדינים, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, אשר גורמים לארתור לס לזנק ממקומו. הביטו בו: נועץ מבט בשעון הבוגדני ורץ לדלפק הקבלה ושואל - סוף-כל-סוף - את השאלה מחויבת המציאות בנוגע לשעה.

"אתה כותב כל כך מוכשר, מיסטר לס. הערמת עלי! ומה אתה מחזיק שם?"

"זה? בחנות הספרים ביקשו ממני ל -"

"השתגעתי על 'חומר אפל'. הזכיר לי ספרים של קָוַובּאטה."

"הוא אחד הסופרים האוהבים עלי. 'הבירה העתיקה'. קיוֹטוֹ."

"אני מקיוטו, מיסטר לס."

"באמת? אני אבקר שם בעוד כמה חודשים -"

"מיסטר לס. יש לנו בעיה..."

השיחה מתקיימת שעה שהאישה בחוּם מובילה אותו במעבר של אולם תיאטרון. האולם מקושט בעץ אחד, כמו זה שהגיבור מתחבא מאחוריו בקומדיות, השאר הוא לבנים צבועות שחור מבריק. לס והמארחת הגיעו בריצה מהמלון למקום שבו יתקיים האירוע, והוא כבר מרגיש את הזיעה הופכת את חולצתו הלבנה והעדינה לשקופה.

למה הוא? למה פנו לארתור לס? סופר זוטר שתהילתו היא על קשריו בימי עלומיו עם אסכולת הסופרים והאמנים של ראשֶן ריבֶר, סופר שהוא מבוגר מכדי להיות רענן, וצעיר מכדי להתגלות מחדש, סופר שמעולם לא ישב לידו נוסע במטוס ששמע על ספריו. נו טוב, לס יודע למה. התעלומה לא גדולה. הם ערכו חישוב: איזה סופר יסכים להתכונן לריאיון ומצד שני לוותר על תשלום? נחוץ מישהו נואש במיוחד. כמה סופרים אחרים מבּין מכריו אמרו "אין מצב"? עד לאן היו צריכים לרדת ברשימה כשמישהו אמר: "מה לגבי ארתור לס?"

והוא באמת אדם נואש.

מאחורי הקיר הוא שומע את הקהל קורא קריאות עידוד. כנראה להה"ה מנדרן. בחודשים האחרונים בלע לס בחשאי את יצירותיו של הה"ה מנדרן, אותן אופרטות חלל שבתחילה דחו אותו, בשפתן המזויפת ובדמויות הסטריאוטיפיות המגוחכות שלהן, ואז משכו אותו בזכות כישרון ההמצאה שבהן, ללא ספק גדול מזה שלו. הרומן החדש של לס, חקירה חמורת סבר של נפש האדם, נראה כמו כוכב זעיר בהשוואה לגלקסיות שהמציא האיש הזה. ועם זאת, מה יוכל לשאול אותו? מה אפשר בכלל לשאול סופר מלבד: "כיצד?" והתשובה, כפי שלס יודע היטב, ברורה מאליה: "לך תדע!"

המארחת מפטפטת על מספר המושבים, על כרטיסים שהוזמנו מראש, על מסע השיווק של הספר, הכסף, הכסף, הכסף: בין לבין היא מזכירה שהה"ה מנדרן לקה כנראה בהרעלת קיבה.

"עוד תראה," אומרת המארחת, ודלת שחורה נפתחת אל חדר בהיר ונקי שבו ערוכים נקניקים ובשרים על שולחן מתקפל. לצדו עומדת גברת לבנת שיער בלבוש שכבות, ומתחתיה: הה"ה מנדרן, מקיא לתוך דלי.

הגברת מסתובבת אל ארתור וסוקרת את קסדת החלל שלו: "מי אתה לעזאזל?"

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"לס", אנדרו שון גריר, מאנגלית: יואב כ"ץ, ידיעות ספרים, פן, 256 עמודים