נלחמות על החיים: תיעוד מיוחד ממקלט לנשים מוכות

"אמא, המורה יודעת איפה אני?" שואלת תהל בת השש בזמן ארוחת הצהריים. "בטח כל החברות שלי עצובות שאני לא מגיעה". הילדים הגיעו לכאן, למקלט לנשים נפגעות אלימות, ישירות מבית הספר. הילקוטים עדיין היו על הגב. "העובדת הסוציאלית בבית הספר העלתה אותנו למונית וכאן פגשנו את אמא", משתפת הודיה בת העשר.

ההתאקלמות במקלט קשה לארבעת הילדים הקטנים. החפצים והצעצועים האהובים עליהם נשארו בבית שאותו נטשו, הבגדים שעל גופם זרים להם, וגם בחלוף שבועות חלקם עדיין לא מסודרים במוסדות חינוך חדשים.

למשך 48 שעות חוויתי איתם את המגורים במקום שעצם הגדרתו - מקלט - כבר מלמדת על טיבו. כל אחת ואחת מהנשים שהגיעו לכאן נמצאת בסכנת חיים ממשית. כל אחת מהן יכולה הייתה בקלות להפוך לחלק מהסטטיסטיקה הנוראה: 25 נשים ישראליות שנרצחו בשנה האחרונה. כאן הן מוגנות ומתישהו, בעוד חצי שנה עד שנה, הן יצאו מכאן, מוכנות לחיים חדשים, בתקווה שהעבר לא ישוב לרדוף אותן.

החצר והגן של ילדי המקלט (צילום: אריאלה שטרנבך)

מאחורי שער הברזל

יום ראשון, שעת בוקר מוקדמת. אני מגיעה למקלט של נעמת לנשים נפגעות אלימות, אחד מתוך 14 מקלטים דומים ברחבי הארץ, שכולם מתוקצבים על ידי משרד הרווחה ומופעלים על ידי עמותות שונות. המיקום סודי, כדי שגברים שקוראים את הכתבה הזאת שנשותיהם נמלטו מהם בעור שיניהן לא יחשבו אפילו לחפש. לכן גם כל השמות בכתבה בדויים, והפרטים שונו.

בחוץ מקבלים את פניי שער ברזל, חומות בטון, מצלמות בכל פינה וצמחייה גבוהה שמסתירה את כל מה שמתרחש בפנים. אני מצלצלת בפעמון ורק לאחר זיהוי ודאי השער החשמלי נפתח. יעל, המנהלת, מקבלת אותי בחום ומעבירה תדרוך, שאדע לאן אני נכנסת.

"המקלט הוא האפשרות היחידה שהוא לא יצליח להגיע אליי בשלב הזה"(צילום: אריאלה שטרנבך)

"המקלטים נוסדו כפרויקטים של תנועות הנשים הפמיניסטיות הרבה לפני שהמדינה נכנסה לתמונה, חוקקה את החוק למניעת אלימות במשפחה והתחילה לתקצב", היא מספרת. "שניים מהמקלטים מיועדים לנשים מהמגזר הערבי ושניים נוספים של עמותת 'בת מלך' לנשים מהמגזר הדתי־חרדי. יתר המקלטים מיועדים לכלל הנשים במדינה".

גם למקלטים, מתברר, יש תנאי קבלה בסיסיים. כך, למשל, ישנן כאלה שלא יתקבלו בשל חוסר התאמה. "למשל", מדגימה יעל, "נשים שמכורות לסמים ולאלכוהול, או נשים במצבים מורכבים אחרים שבלתי אפשרי להכניס לדירה עם ילדים".

אנחנו נכנסות פנימה. עד 12 משפחות יכולות להתגורר כאן בו-זמנית, וכעת שוכנות כאן 11 אמהות ו-19 ילדים, בהטרוגניות צבעונית במיוחד. הסלון ענק ויפה, עם שתי פינות ישיבה וספות מפנקות; בהמשך המסדרון עולים ריחות תבשילים ביתיים מהמטבח; ומעט יותר פנימה נמצא חדר אוכל ענק עם שלושה שולחות ארוכים, ערוכים בסדר מופתי לארוחת הצהריים.

כל אישה כאן מקבלת חדר עם מפתח, וזהו המרחב הפרטי שלה ושל הילדים. החדרים גדולים וכוללים אמבטיה ושירותים צמודים. דרך הסלון יש יציאה לחצר משחקים ענקית ומאובזרת, ושם גם שוכן הגן שמפעיל המקלט עבור התינוקות והילדים הקטנים.

אני מתבוננת בנשים ובילדים, שנמצאים בבית בשעה מוקדמת שכזו בשל חופשת החנוכה, ומהר מאוד מוצאת עצמי נסחפת בזכות הילדים לחיים השוקקים. נראה שהחיים במקלט גורמים להם להסתגל במהירות לזרים. בזה אחר זה הם שואלים אותי שאלות, מספרים לי על עצמם ועוזרים אחד לשני כמו משפחה אחת גדולה.

יניב, למשל, בן חמש ממוצא רוסי, מסייע לרפאל בן השנתיים ממוצא אתיופי. אף אחד לא נתן לו את התפקיד, אבל כולם כבר התרגלו לכך שהוא שם עין על רפאל הקטן. בפינה אחרת בחדר מוסא, בן ארבע, מלמד את דניאל בן השש לספור בשפה הערבית.

מסתגלים במהירות ועוזרים אחד לשני כמו במשפחה אחת גדולה(צילום: אריאלה שטרנבך)

הטלפון נשאר בחוץ

שתיים מהדמויות המרכזיות בבית הן אדוה ודפנה, העובדות הסוציאליות של המקלט. יש בהן אמפתיה שאי אפשר להישאר אדישים כלפיה. כשהן מדברות על המטופלת, ניתן בקלות להתבלבל ולחשוב שמדובר באחות או בחברה קרובה שלהן שנקלעה למשבר. הן נמצאות כאן עבור הנשים עם הכלים המקצועיים שרכשו, ובעיקר עם לב גדול שבאמת אוהב אותן ונהנה בחברתן.

"ההחלטה להפנות למקלט היא של גורמי הרווחה שמטפלים במשפחה בכל עיר", מסבירה לי דפנה. "לעיתים לא ייאמר לאישה היכן המקלט שאליו היא נוסעת, מחשש שהיא תשתף מישהו ויהיה קשה להגן עליה".

כאשר אישה מגיעה למקלט, היא מתבקשת למסור לאלתר את הטלפון הנייד שלה כדי למנוע מגורמים חיצוניים לבלבל אותה, להפעיל לחצים או לאיים עליה במצב השברירי שבו היא נמצאת. רק לאחר שהות של כחודש במקלט, כשהיא מטופלת ויש בה מספיק כוחות, היא מקבלת את המכשיר בחזרה. גם אז, העובדת הסוציאלית מלווה אותה ומבקשת ממנה לשתף אם קיבלה הודעות מאיימות או בקשות והבטחות מצד בן הזוג, או מי מטעמו.

"זה רגע לא פשוט", מודה אדוה. "אני צריכה לאפשר לה את המרחב הפרטי שלה ועדיין לוודא שהיא מוגנת ומספיק חזקה לא להתפתות לענות, או לקום וללכת".

(צילום: אריאלה שטרנבך)

יש גם נשים שקמות והולכות בתחילת הדרך. זה לא פשוט להתנתק ביום אחד, להפוך מאישה עצמאית לכאורה למישהי שתלויה במערכת. אנשים שאינם מכירים מקרוב מצבי סיכון שכאלה לא מסוגלים לעיתים להבין את הקושי. "למה היא חזרה אליו?" הם ישאלו.

משום שזה באמת לא פשוט. בדרך כלל, מסבירה יעל, נשים שקמות ועוזבות בהתחלה יחזרו בשלב מאוחר יותר. למשל רוית, שזה כבר סיבוב שני שלה במקלט. "מהמקלט הראשון ברחתי כי האמנתי לבעלי", היא מודה. "הוא ביקש סליחה, הבטיח שהכול יהיה בסדר והייתי כזאת סתומה שהשתכנעתי. ברחתי, אבל הנה, נאלצתי לחזור לכאן אחרי שהוא הכה אותי עד עילפון כשאני בהיריון מתקדם".

זמן השהות הממוצע של אישה במקלט הוא חצי שנה עד שנה, וההחלטה אם להתפנות למקלט היא קודם כל של האישה. "לפני שנה", מספרת יעל, "היה לנו מקרה חריג. נאלצנו להבריח צעירה מהארץ. זו פשוט הייתה הדרך היחידה להגן עליה, כי בני המשפחה שלה ממש הכינו חומרי תבערה והשקיעו בניסיון להרוג אותה. היא הייתה בחורה משכילה, בלי ילדים. גייסנו תרומות ושלחנו אותה מכאן כדי להציל את חייה".

סיימת לאכול - קיבלת כפיים. שולחן האוכל במקלט(צילום: אריאלה שטרנבך)

טקס הכפיים

12 וחצי בצהריים, מתכנסים בחדר האוכל. כל אמא יושבת יחד עם ילדיה, וגם דוֹדי כאן. דודי, אם הבית של המקלט, כבר זכתה לתואר "אם האמהות" ולא לחינם. התפקיד שלה דורש לחבק ולהוכיח, להעיר ולהאיר. היא האחראית על אחזקת הבית, על שמירת הסדר ועל תפקוד האמהות עם הילדים.

ארוחת הצהריים עשירה ומגוונת. במרכז שולחנות האוכל מוצבות קערות גדולות עם סלט ירקות וסלט אבוקדו, ועל השיש בצד תבניות חימום ענקיות עם פתיתים, שניצלים וסיר שבתוכו מרק גריסים מהביל.

האחווה כאן מורגשת גם בשעת הארוחה, הרגלים ייחודיים ומוסכמות פרטיות שהתפתחו מאחורי החומות. כך, למשל, כאשר ילד מסיים לאכול הוא מודיע על כך בקול, וכולם, מכל השולחות, מכריזים "כפיים ליואב". לרגע אחד הם עוצרים, מוחאים לילד כפיים, מעניקים לו תשומת לב, וכך הוא קם מהשולחן בחיוך ויוצא לסלון. בכל ארוחה המתנתי למחיאות הכפיים, לחיוך של הילד או הילדה.

התינוקות והפעוטות ששהו במעון ובגן שמופעל במקלט מצטרפים אלינו לאחר הארוחה, וחלק מהנשים נשארות במטבח ובחדר האוכל לבצע את תורנות הניקיון. בינתיים, ילדה אחת יוצאת עם אמהּ למרכז הקשר נרגשת, כי "אבא הבטיח לחגוג לי שם יום הולדת".

(צילום: אריאלה שטרנבך)

אני מרימה גבה. קשר עם האבא האלים, המסוכן? אדוה מסבירה שהמפגש של הילדים עם האבות מאוד חשוב, אם הוא מתאפשר. "אנחנו עושות תהליך טיפולי עם האם, מציידות אותה בארגז כלים להתמודדות. אבל זה מורכב כשהאב נשאר מאחור מתוסכל וזועם, בהרגשה שהמשפחה והחיים שלו מתפרקים", היא מסבירה. "לכן חשוב לנו לשמור על מסגרת שבה הוא ייפגש עם הילדים, וגם הילדים בדרך כלל זקוקים לאב. לפעמים חושבים שאנחנו ארגון פמיניסטי שמטרתו להרחיק את האב מהילדים, אבל זה ממש הפוך. אם זה אפשרי, נשאף למפגשים בין הילדים לאב".

זו נקודה שמעניין להתעכב עליה. אני מתבוננת סביב, ומבינה שעבור רבים מהילדים האלה אבא, גם אם חטא, הוא עדיין אבא. הקשר בינו לבין הילדים חשוב גם לאמהות, וייתכן שגם מצמצם את מרחב הסיכון משום שלאב כזה יש עדיין הרבה מה להפסיד.

לנשים שמגיעות למקלטים ישנם ברוב המקרים זרזים שקדמו לאלימות, כמו רקע סוציו-אקונומי קשה, יחסים מורכבים עם האם או האב והיסטוריה שמצריכה טיפול אינטנסיבי. לעיתים הן חוות קשיים בתפקוד האימהי לאחר הטראומה שחוו, וצריך לסייע להן להשתקם. העובדות הסוציאליות מלוות אותן, וגם לאם הבית דודי תפקיד מכריע בתהליך.

"לפעמים מאוד קשה לאישה לתפקד בגלל מה שחוותה", היא מספרת. "אנחנו נעודד אותה לקום, לטפל בילדים ולסדר את החדר. בבית הזה לא נשארים עם פיג'מה. חייבים להתלבש בבוקר ומתחייבים לתורנויות ולסדר. ודאי שיש רגעים קשים, אבל אני יודעת שאני עומדת על זה רק עבורן. חשוב שהן תדענה שאנחנו מאמינות בהן והן מסוגלות".

"אספנו את הילדים מהגנים ומשם המשכנו ישירות למקלט"(צילום: אריאלה שטרנבך)

כשהגבר משוחרר

שלוש בצהריים. כולם מתפזרים לחדרים לשעה של מנוחה. התינוק של שרה נרדם סוף-סוף, והיא באה לארח לי לחברה על הספה. "אין אישה שרוצה לגור במקלט", היא אומרת. "אם אישה הסכימה לעבור לכאן – זה רק מתוך פחד וידיעה שאין לה אפשרות אחרת להגן על עצמה ועל ילדיה".

היא בת שלושים, בחורה יפהפייה עם מבט עצוב. "הגשתי תלונה על בעלי רק כשהגעתי למצב קצה", היא מודה. הדיבור על בן זוגה לשעבר קשה לה, והיא משתתקת למספר רגעים. "הוא אנס אותי באכזריות, וכשהגעתי לבית חולים לבדיקות הצוות הרפואי עירב את העובדים הסוציאליים ואת המשטרה. אותו עצרו ואותי הפנו לגורמי הרווחה".

"לאחר כשבוע ישבתי אצל העובדת הסוציאלית והיא הציעה לי להתפנות למקלט. סירבתי, אבל בדיוק כשיצאתי ממנה קיבלתי טלפון מהמשטרה שבעלי משוחרר. הפחד שיתק אותי. ידעתי שהוא יכול להגיע אליי, הסתובבתי חזרה למשרד של העובדת הסוציאלית ואמרתי לה שאני מסכימה ורוצה להתפנות למקלט".

לא ניכנס כאן לשאלה איך אנס אלים משתחרר כך לחופשי. נתקלתי בעצמי במקרים כאלה, כשמערכת אכיפת החוק – משטרה, פרקליטות, בתי משפט – פשוט כושלת בהגנה על נשים וילדים מפני גברים אלימים, פדופילים, אנסים ועוד. זו המציאות, ונשים כמו שרה הן קורבנות שזקוקות לפתרון כדי לא להירצח.

(צילום: אריאלה שטרנבך)

"זה בעלי", מסבירה שרה מדוע המקלט הוא הפתרון היחיד. "הוא מכיר אותי ואת המשפחה מספיק טוב כדי לחפש אותי אצל קרובים. המקלט הוא האפשרות היחידה שהוא לא יצליח להגיע אליי בשלב הזה. הוא אובססיבי כלפיי. כל כך פחדתי, שאפילו ללכת הביתה כדי לארוז דברים לא העזתי. העלו אותי על מונית, אספנו את הילדים מהגנים ומשם המשכנו ישירות למקלט".

על אף האווירה הרגועה ותחושת הביטחון, החיים במקלט אינם פשוטים; פיזית, ובעיקר מנטלית. "זה להתמודד עם כל כך הרבה דברים ביחד, להבין ולהכיר באומץ שלי לברוח אל מול הפחד ממנו והחשש שאולי טעיתי", מסבירה שרה. "ההסתגלות למקלט, לחדר, לסדר היום, לתורנויות הניקיון. יש גם ההתמודדות עם הילדים, המעבר והניתוק שהם חווים. הרגשתי שיש מיליון שינויים בחיים שלי, ורק בליווי הצוות המקצועי כאן הצלחתי להתמודד ואפילו להפחית את החרדה".

דילמת האבא

שעת אחר הצהריים. הילדים יוצאים מהחדרים נרגשים. הם חיכו מהבוקר לשוטרים שבאים לערוך עבורם מסיבת חנוכה. עבורם, כחולי המדים מייצגים סמכות ותקווה והגנה. השוטרים נכנסים פנימה עם שקיות מלאות בהפתעות ובממתקים, והילדים קופצים עליהם נרגשים. השוטרות עורכות שולחנות ליצירה ושולחן עם ממתקים ושתייה, והפעילות מתחילה. לאחר שהילדים מסיימים את היצירות, הדי-ג'יי סוחף את כולם בריקודים ובשירים. השוטרים מקפיצים את הילדים הקטנים אל-על ואלה צוחקים באושר.

אמא של סלימה מתיישבת לידי, קורנת מאושר. בתה, בת עשר, בעלת צרכים מיוחדים, והיא מתרגשת לראות איך היא רוקדת ושמחה. "התגרשתי מבעלי לא מזמן אבל אני חושבת לחזור אליו רק בגלל הילדים, שעבורם הוא אבא טוב", היא מציגה את הקונפליקט הבלתי נתפס. "סלימה למדה בבית ספר מיוחד שמאוד קידם אותה, וכאן לא פשוט למצוא בית ספר לחינוך מיוחד. היא הידרדרה בהתנהגות ובהתקדמות שלה. כואב לי עליה".

כעבור כמעט שעתיים המסיבה מסתיימת והילדים נכנסים לארוחת הערב שלאחריה, בשבע, מגיעה שעת כיבוי האורות של הקטנים. לגדולים מאפשרים ללכת לישון חצי שעה מאוחר יותר. לאחר שאלה נרדמים יוצאות האמהות מהחדרים, חצי רדומות אבל עם כוחות מחודשים. זה הזמן להבריק את הבית. אחת אחראית על ניקיון המטבח וחדר האוכל, שנייה מקרצפת את הסלון, והשלישית מטפלת בגן הילדים. בתוך זמן קצר כל הבית מצוחצח.

(צילום: אריאלה שטרנבך)

תוך כדי הניקיונות אני יושבת עם נור – צעירה, אך ותיקה בבית, וכבר אמא לכמה ילדים. "גדלתי בבית הרוס", היא מספרת, "אז ברחתי לנישואים. הייתי ילדה קטנה ולא הבנתי לאן נכנסתי. הוא היה מבוגר ממני, ובגיל 16 ילדתי את הבת הראשונה שלי".

נור מספרת על החיים לצד בעלה, על החורים בקירות חדר השינה מהיריות שלו כדי להפחידה, ועל אירוע פלילי שקיבל הד תקשורתי נרחב. שערותיי סומרות. "אף פעם לא היה לי טוב איתו, אבל לא היה לי לאן ללכת", היא מסבירה, "לכן נשארתי וסבלתי כמה שנים".

כרגע בעלה יושב בכלא, ובכל זאת היא הגיעה למקלט. "המשפחה שלו מאיימת עליי ורוצה לנקום בי למרות שהוא בכלא בגלל האירוע הפלילי, שלא קשור אליי", היא מסבירה. "גם משרד הרווחה בעיר לא רצו לעזור לי בגלל שהוא התנהג באלימות כלפי העובדת הסוציאלית. מה אני אשמה בהתנהגות שלו? חשבתי שאחרי ההתפרצות הם דווקא יעזרו לי יותר כי יבינו עד כמה הוא מסוכן וחסר גבולות, אבל הם החליטו לא לטפל בי כדי שלא יצטרכו להתמודד איתו. אז בינתיים אני כאן ואין לי מושג מה יהיה אחר כך. אני מפחדת מאוד מהיום שהוא ישתחרר".

השכנות מתגייסות

הבנות מסיימות את הניקיונות ומצטרפות אלינו על הספות עם כוסות קפה. נופר, הרכזת, מתיישבת לצידנו. במשך כל שעות הצהריים היא שיחקה עם הילדים, ונשארת לפקח גם בלילה. זה הזמן של הבנות עם עצמן, בלי הילדים, והן מרשות לעצמן מעט לשחרר, לצחוק, להשתטות ולהיות לרגע הבחורות הצעירות שהן — כמעט כולן בשנות העשרים המוקדמות לחייהן.

הבנות מחקות את מרים, צעירה ממוצא אתיופי שמפחדת בסרטים, ואז מתחננות שתכין להן את התה עם הצמחים המיוחדים שרק היא יודעת להכין. הן מדברות על החיים של לפני, על פוליטיקה ועל הילדים. מדי פעם בוקע קול בכי מאחד החדרים, וכולן כבר יודעות מיד לזהות איזה ילד התעורר.

האכפתיות והמעורבות שלהן אחת בחיי חברתה נראות כמעט לא הגיוניות. "זה רק בגלל שכולנו היינו באותו בור שחור", הן מסבירות פה אחד. "אנחנו מחזקות ונתמכות ביחד".

"בגלל שכולנו היינו באותו בור, אנחנו מחזקות ונתמכות ביחד"(צילום: אריאלה שטרנבך)

בשעה תשע, מכריזה נופר, תהיה חלוקה. מסביב, ברחבי הבית, פזורים שלטים שעליהם מופיעים מועדי חלוקת מוצרי ההיגיינה, הניקיון והחיתולים, אבל הפעם מדובר במשהו אחר. בהינתן האות עוברות כל הנשים לחדר הטיפולים, שם מונחת על השטיח ערימה של בגדים במצב מעולה. הן נוברות ובוחרות, כל אחת מה שמתאים לה. "בהתחלה היה לי קשה", משתפת שרה. "הרגשתי נזקקת, אבל מהר מאוד הבנתי שאין לי ברירה וזה המצב שלי כרגע".

כשאנחנו חוזרות לסלון נשמע צלצול באינטרקום. אישה מהשכונה שלחה סופגניות יוקרתיות, בדיוק כמו אלה שעליהן חלמו הבנות מוקדם יותר. כעבור דקות אחדות עוד צלצול, הפעם מישהי אחרת מהשכונה שלחה ארוחה חלבית מושקעת. השכנות, מתברר, יודעות שמדובר במקלט ודואגות לפנק מדי פעם באוכל ובבגדים שהן לא צריכות, והנתינה האנונימית שלהן נוגעת ללב ומרגשת את הבנות.

שעת לילה מאוחרת. כל אישה פורשת לחדרה, עוד מעט יעלה יום חדש. למחרת חלק גדול מהילדים יוצאים עם אמהותיהן לסידורים, לטיול קצר או למרכז קשר, ובבית נשארים הילדים שעדיין לא יכולים לצאת. הם מביטים בקנאה בילדים הלובשים מעילים ומתיישבים על הספה בתסכול.

הגנה לצד אובדן פרטיות ועצמאות. מקלט הנשים(צילום: אריאלה שטרנבך)

"שבועיים לא יצאתי מכאן", מפטירה הודיה בכעס, ואחותה הקטנה מסתירה את פניה כשאני מציעה לצלם את הצמות שקלעתי בשערה. "אסור שיראו אותנו", היא מזהירה, בצדק. להודיה הצמידו חונכת עד שיימצא לה בית הספר, והבטיחו לה יציאה עם אמא למחרת. "מתי יחזירו לך את הטלפון?" שואלת תהל את אמהּ. "כבר רציתי לקחת למישהי פה את האייפון מרוב שאני מתגעגעת למשחקים בטלפון".

סיטואציה מורכבת, קשה לפספס. מצד אחד מספק המקלט לאם ולילדים הגנה פיזית ונפשית, אבל הפרטיות ותחושת העצמאות נפגעות. כל הנשים כאן מוותרות על כל כך הרבה למען השיקום שלהן ושל ילדיהן. אני מתבוננת בהתנהלות שלהן עם הילדים, בחום שהן מעניקות, גם כשהראש טרוד בחובות ובצרות, כשהעיניים אדומות מדמעות והנפש מנסה להחלים מהכאב. לא מעט מההתנהלות הזאת נזקפת לזכות הצוות הטיפולי כאן, שמעניק לבנות שיחות פרטניות וגם מנהל קבוצות טיפוליות.

ועוד עניין אחד, מהותי. לפני שנכנסתי לכאן חשבתי שאפגוש נשים חלשות, קורבניות. טעות. הנשים במקלט חזקות, חכמות ובעיקר אמיצות. אם אני, שהייתי שם רק 48 שעות, הרגשתי את הקושי והמחנק, מה תאמרנה נשים שחיות שם במשך ימים, שבועות וחודשים.

יצאתי מהמקלט בתחושת הקלה, אבל עם תהייה: האם במקום להחזיק כאן את הנשים והילדים ולנתק אותם מחייהם לא היה ראוי ובטוח יותר לטפל בהם בביתם, ולהחזיק במקלט הסגור דווקא את הגברים האלימים?