תקופת הבית היהודי / סימה קדמון
בנט ושקד עושים היום בכנסת ככל העולה על רוחם. חוקי הבית היהודי עוברים בזה אחר זה, הם מצפצפים על היועמ"ש, ונתניהו חלש מכדי לעמוד מולם. התחושה היא, אומרים שרים, שהשניים בטוחים שבקדנציה הבאה יישבו באופוזיציה, לכן הם רבים עם ראש הממשלה על הכל ומה שאפשר ללמוד מפרשת השבוע בטוויטר, זה שאין מה להיות בטוויטר
ראש הממשלה סיפר השבוע בוועידת גלובס, שהוא ישן כל לילה 8־7 שעות. קשה להחליט איזו אפשרות יותר מתסכלת: שראש הממשלה שלנו אכן ישן טוב בימים אלה, או שאפילו על שאלה פשוטה כזאת הוא לא מסוגל להגיד אמת.
ואם זה נכון, וראש הממשלה שלנו ישן כמו תינוק - כן, תראו לי בן אדם אחד אחרי גיל צבא שישן שמונה שעות - אנחנו צריכים לישון טוב, לא הוא. היינו מצפים שבתקופה כזאת, שנתניהו העיד עליה שהיא מורכבת ודורשת הקרבה, שנתו של שר ארבעת המשרדים תנדוד והוא יתהפך על משכבו ויחפש פתרונות למצבים המורכבים. אלא אם הוא התכוון לשנת לילה מתוקה בשבוע שבו אשתו נסעה בשליחות מדינית לניקרגואה, סליחה, גואטמלה. אותה נסיעה כל כך חשובה - שאפילו בעלה של הדיפלומטית לא זכר לאן שלח אותה כשדיבר עליה באותה ועידה.
ולא היו חסרות לנתניהו סיבות לדאגה השבוע. החלטת הנשיא האמריקאי, האיש שהעביר בקול תרועה את השגרירות לירושלים, לסגת באחת מסוריה - זו בהחלט סיבה טובה. זה לא שלא ידענו. טראמפ הכריז על כוונותיו כבר לפני כמה חודשים. אבל הלו, זה טראמפ. מי מתייחס ברצינות להצהרותיו. והנה, דווקא בעניין הזה, עמד בעל בריתה של ישראל בדברו, ו-2,000 החיילים האמריקאים ישובו הביתה בתוך 30 יום בניגוד מוחלט לעמדת הפנטגון ומזכיר ההגנה שלו.
נדמה לי שהשיעור הזה היה צריך להילמד כאן כבר מזמן. לטראמפ יש חוקים משלו, והם אינם כוללים נאמנות לבעלי בריתו. החזון שלו, אם אפשר לכנות כך את מה שעולה בין שיגיונותיו והשינויים בעמדותיו חדשות לבקרים, הוא ארה"ב מתבדלת, שממהרת לסגת גם מהמזרח התיכון. בגידתו בבעלי בריתו הכורדים בסוריה, צריכה ללמד אותנו משהו על אופיו של טראמפ, כמו על המהירות שבה אנחנו מתפתים לשים יהבנו במנהיגים זרים. נדמה לי שנתניהו למד: אם הבעת הפנים היא מפתח להבנת רחשי ליבו של אדם – ניתן היה לראות עליו את עומק הפגיעה כשהגיב השבוע לידיעה.
דאגה גדולה אחרת של נתניהו היא ההמלצה של פרקליטות מיסוי וכלכלה להעמיד לדין את נתניהו בעבירת שוחד בתיקים 1000, 2000 ו-4000. ההמלצות הועברו לפרקליט המדינה, שי ניצן, והוא העביר אותן ליועץ המשפטי לממשלה. לדבריו של ניצן, הדיונים בתיקים יתחילו אצל היועץ המשפטי בקרוב.
גם זה לא אמור היה ליפול על נתניהו כרעם ביום בהיר. כבר זמן רב ברור שתהיה המלצה להעמיד לדין את ראש הממשלה. אלא שנראה לרגע שזה לא יקרה לעולם. והנה, השבוע למדנו שלוחות הזמנים מתקצרים, וההמלצה של היועץ המשפטי תיפול בחודשיים־שלושה הקרובים. המשמעות היא שנתניהו יגיע כמעט בוודאות לבחירות הבאות, בין אם יתקיימו במאי ובין אם בנובמבר, עם המלצות לכתב אישום, לפני או אחרי שימוע.
מהיכרותנו רבת השנים עם הקליינט, יש לשער שנתניהו ירצה להגיע לשימוע כשהוא ראש ממשלה ושר ביטחון, תוך תקווה שהמצב הביטחוני יהיה מתוח מספיק כדי שלא רק מנדלבליט יתקשה להמליץ על כתב אישום – גם בציבור לא יקבלו את הדחתו של ראש הממשלה. תקופה ביטחונית מורכבת, הצורך בהקרבה וכו'. לכן נתניהו ינסה למשוך עד כמה שאפשר את הקדנציה הזאת, אם אפשר עד נובמבר.
כחלון כבר אמר השבוע, שנתניהו לא יוכל להמשיך לכהן תחת כתב אישום אחרי שימוע. הוא היה נחרץ ברמה של "ריד מיי ליפס". השאלה עכשיו היא מה יבוא קודם, שימוע או בחירות.
קשה למצוא דמיון בין שר הביטחון שעמד לפני פחות מחודש במסיבת עיתונאים בקריה ובפנים קודרות דיבר על מצבנו, לבין האיש שופע הזחיחות והכריזמה שהופיע השבוע בבנייני האומה והתראיין – אם ניתן לכנות את זה ככה – למו"לית של "גלובס", אלונה בר-און. אין מה לומר, נתניהו יודע לבחור את מראייניו בקפידה, ואח"כ להתלונן שהתקשורת לא הוגנת כלפיו. קדם לראיון הזה עוד מופע מרהיב של ראש הממשלה, בחסות הוועידה, עם כל האמצעים הטכניים של מצגות, שקפים וטושים, בזמן ששאר השרים שמתוכננים לדבר אחריו, כל אחד עשר דקות, נעים בקוצר רוח על כיסאותיהם.
ובינתיים, הקואליציה משתוללת. אין דרך אחרת לכנות את מה שקורה בימים אלה בכנסת. גם אם החוקים שמגישה הקואליציה עוברים רק בקריאה טרומית – הבושה והנזק שהם גורמים עוברים קריאה שנייה ושלישית.
בנט ושקד מצליחים לעשות היום בכנסת ככל העולה על רוחם. נראה שבנט מחזיק את נתניהו במקום הכי רגיש – החשש מהבייס שלו בימין. מפלגת הבית היהודי מניחה הצעות חוק שגם מערכת הביטחון וגם מערכת המשפט נגדן. ולמרות שנתניהו יודע שהן לא חוקתיות – הוא מתקשה להוריד אותן מסדר היום.
למשל: על פי החוק שעבר השבוע בקריאה טרומית, יוכל אלוף פיקוד מרכז לגרש משפחת מפגע מאזור מגוריה לאזור אחר ביהודה ושומרון, בתוך שבוע מהפיגוע. מערכת המשפט התנגדה, אבל ועדת השרים בראשות שקד העבירה את החוק והוא עבר קריאה טרומית "למרות התנגדות המשפטנים שסובבים את נתניהו", כדברי בנט לאחר ההצבעה.
מהמשפט הזה של יו"ר הבית היהודי, ניתן היה להבין שמדובר בעורכי דינו של ראש הממשלה. אבל לא. מדובר ביועץ המשפטי לממשלה, שזה בדיוק תפקידו: למנוע חוקים שאינם חוקתיים ומסבכים את ישראל.
את תגובתו האמביוולנטית של נתניהו לחוק אפשר היה לשמוע בישיבת סיעה שהתקיימה ביום שני. בסיעה תקף ח"כ בני בגין את שני החוקים, חוק ההסדרה 2 וחוק גירוש משפחות מחבלים. הוא טען שאלה חוקים לא רציניים, בלתי אפשריים. חברי הסיעה התווכחו איתו.
"לדעתי", אמר נתניהו, "תועלתו עולה על נזקו. המשפטנים אומרים שזה נוגד את ההלכה המשפטית והדבר הזה יאותגר משפטית בהמשך, אבל אין לי שום ספק באפקטיביות שלו".
אלא שההלכה המשפטית זה לא מה שיעצור עכשיו את בנט. נדמה שהוא עובר תקופה אישית לא קלה: הוא אמנם מציג זוגיות לתפארת בינו לבין שקד, ושניהם עובדים בתיאום מעורר התפעלות. אבל הפופולריות שלה בימין, הנחישות וקור הרוח שבו היא פועלת במשרד המשפטים, מתחילים להאפיל עליו. בפרט שבמתקפות על מערכת המשפט יש בונוס פוליטי נאה, הרבה יותר מאשר בהגדלת מספר התלמידים שעושים חמש יחידות במתמטיקה.
אירועי הטרור האחרונים ביהודה ושומרון רתמו את הבית היהודי לאג'נדה שבה כל אירוע טרור נענה בתשובה הולמת. תג מחיר משפטי. חוק ההתיישבות הצעירה, חוק מרקם חיים או חוק ההסדרה 2 – אלה שלושה שמות לאותו חוק שקידמו בנט וסמוטריץ' ושלא עברו את הרף של היועץ המשפטי לממשלה, אבל עברו בקריאה טרומית ביום רביעי. על פי החוק, על המדינה להשלים הסדרת כל היישובים על אדמות מדינה תוך שנתיים, ובתקופת הביניים יש לספק להם שירותים מוניציפליים, ולהשהות את הליכי האכיפה.
וזה לא הכל. ישנם עוד חוקים שנמצאים בוועדת חוקה, כמו התיקונים לחוק המרשם הפלילי, חוק עבירות המתה וחוק היועמ"שים - שהוא הבייבי של שקד. החוק הזה, שמעניק השפעה רבה לשר המכהן בבחירת היועץ המשפטי של משרדו, לא עולה בינתיים להצבעה בגלל ש"כולנו" אינה תומכת בו. אבל שקד מאמינה שיעבור: "כולנו" מחויבת למשמעת הקואליציונית, היא אומרת, ואני מקווה שבשבועיים הקרובים תהיה הצבעה.
היא כנראה צודקת. חוקי בנט-שקד עוברים בזה אחר זה בכנסת. נתניהו מבין את הנזק הבינלאומי שהם מביאים לישראל – אבל חלש מכדי לעמוד בפניהם. יום רביעי, שבו עברו החוקים בקריאה טרומית, היה שקט יחסית לחומרת החוקים. ויש לכך סיבה: על החוק המותיר גירוש משפחות מחבלים אפילו "יש עתיד" הצביעו בעד. הסיבה פשוטה: יש חוק הרבה יותר קיצוני שהגישו דוד ביטן ויאיר לפיד לפני שנתיים. החוק שלהם קבע, שניתן לגרש את משפחות המפגעים גם לעזה. כשרצו אז להעלות אותו, שקד עצרה אותו בגלל התנגדות המערכת המשפטית. כן, כן, היו ימים שעוד התחשבו במערכת הזאת.
ביטן, שראה השבוע שהחוק של הבית היהודי עומד לעבור, דרש לקדם את החוק שלו ושל לפיד מלפני שנתיים. ביום שני הוא פנה לשקד וביקש לצרף גם את החוק שלו. ח"כ שולי מועלם התנגדה: למה צריך חוק של הליכוד כשיש חוק של הבית היהודי? אבל שקד דווקא התחילה בטלפונים במטרה לצרף את החוק. היועץ המשפטי שמע על היוזמה והרים קול צעקה. הוא דיבר עם שקד, עם מזכיר הממשלה ועם נתניהו עצמו וטען שהחוק הרבה יותר קיצוני ושצריך למנוע אותו. נתניהו הורה לעצור את צירופו.
ביטן כעס והאשים את שקד. מה אני קשורה, אמרה, זו החלטה של נתניהו. ביטן סירב להוריד את החוק ויו"ר הקואליציה, דודי אמסלם, הוריד אותו בכוח. ולפיד? הוא לא השתתף בחגיגה. יש כבר מספיק ח"כים שדורכים אחד על השני במרוץ המטורף ימינה.
בהצבעה על מינויו של ראש הממשלה לשר ביטחון שהתקיימה בממשלה ביום ראשון, נמנעו השרים בנט ושקד. שקד הסבירה שלדעתה ישראל זקוקה לשר ביטחון במשרה מלאה ולפיכך בנט הוא שצריך לקבל את התיק.
השרים ישראל כץ, אקוניס ואלקין, התעמתו איתה. בנט הטיח בראש הממשלה שהוא לא יכול להיות שר ביטחון, וכראיה לכך הביא כדוגמה את הפרצה בגדר של בית אל שהובילה לפיגוע, מה שלדעתו מוכיח שנתניהו לא טיפל בנושא כראוי ולא עמד מול המערכת המשפטית. זה הרי לא קרה בחודש האחרון, ענה לו אלקין, ואז היה שר ביטחון במשרה מלאה.
נתניהו היה מרוצה. רק אלקין יודע לעשות אלקיניזציה לכל דבר, אמר. גם כץ פנה לשקד: אתם תוקפים את ראש המשלה על כך שהוא לא הורס במהירות בתים, אמר. אבל את אחראית על הטיפול המשפטי בנושא. שקד ענתה שהיא הסדירה את הנושא. אז למה את לא מפרסמת את זה, שאל כץ.
נתניהו גיחך. הוא אמר לשקד שהוא זה שקיים דיונים והסדיר את נושא הריסת הבתים. כן, הטיחה בו שקד, כמו שהסדרת את ההתיישבות הלא־מוסדרת שאני הסדרתי.
אלקין פנה לבנט ושקד ואמר שההתנגדות שלהם למינוי נתניהו מאוד לא לגיטימית. יש לבית היהודי הסכם קואליציוני עם הליכוד שבו הם מתחייבים להצביע בעד כל המינויים שהליכוד מביא. לכן, אמר אלקין, אתם יכולים לבקש את תיק הביטחון, אבל אתם חייבים לפעול בסוף לפי הסכם קואליציוני.
אבל מה שהקפיץ את שקד, היו דבריו של אלקין על המשפטנים. אתה כל הזמן מדבר על משפטנים בסביבת נתניהו, אמר אלקין לבנט. אין משפטנים בסביבת נתניהו. המשפטנית היחידה בסביבתו היא היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו, שלא מנחה את משרד הביטחון. כל שאר המשפטנים יושבים במשרד המשפטים, בתחום אחריותכם. אז נגד מי אתם טוענים?
שקד התפרצה: תפסיק לחרטט, אמרה לאלקין, אני עשיתי כשרת משפטים את מה שאף שר משפטים מהליכוד לא עשה.
הנוכחים בישיבת הממשלה טוענים שזה היה מוזר. באותו היום חברי הבית היהודי הצביעו במליאה בעד מינוי נתניהו לשר הביטחון, אז בשביל מה כל הדרמה בישיבת הממשלה? התחושה היא, אומרים שרים בכירים, שבנט ושקד בטוחים שבקדנציה הבאה הם יהיו באופוזיציה, לכן הם רבים עם נתניהו על כל דבר.
יש רושם שהם כבר ויתרו, סיכם אחד השרים.
ולסיום, חידה לשבת. מי לדעתכם עומד מאחורי הציוץ הבא:
"קראתי בעיתון שביבי החליט להקפיא התנחלויות. כן, בטח"
א. יאיר לפיד. ב. אבי גבאי. ג. אהוד ברק.
אז זהו, שאף אחת מהתשובות לא נכונה. מסתבר שהצייצן שלועג לראש הממשלה הוא לא אחר מאשר דוברו הפוליטי של ראש הממשלה, יונתן אוריך.
ואם השם הזה לא אומר לכם כלום, סימן שאתם לא בטוויטר. אין סיבה להרגיש שלא בנוח: 99.9 אחוז מהמדינה לא שם. הטוויטר בישראל היה ונותר זירת האגרוף של העיתונאים והפוליטיקאים.
אוריך הגיע ללשכת נתניהו בהמלצת הטרול המשפחתי, יאיר נתניהו. מה הוא עושה חוץ מלצייץ השכם וערב כנגד יריביו של נתניהו? לא ממש ברור. האיש עם הסמארטפון, שכולנו משלמים את שכרו, נמצא בכוננות מתמדת.
ביבי מדליק נרות? אוריך ישתף בהתרגשות. שרה מבקרת ניצולי שואה או הומלסים בגואטמלה - אוריך יהיה שם כדי להדהד. בנט מאיים להתפטר - אוריך כבר ינזוף בו בבוטות. שלי יחימוביץ' תתקוף את נתניהו - אוריך ימהר לענות לה בלעג. המשטרה תפרסם המלצות על חקירות נתניהו - אוריך יהיה שם כדי לגמד. אבל הוא הכי אוהב ללגלג על עיתונאים. כלומר אלו שמעזים לבקר את נתניהו. את הריקלינים הוא מרטווט ומשתף כאילו אין מחר.
השבוע התברר שהצייצן הנמרץ הוא בכלל לא מה שחשבנו. שאוריך מודל 2018 לא דומה בכלל לאוריך מלפני כמה שנים. שי כהן, הידוע בטוויטר בתור "המצליף", עשה תחקיר קטן וגילה שאוריך שלנו לא נולד ביביסט. שבעבר הוא השתלח באותו סגנון מוכר ורע - רק באלו שעליהם הוא היום מגן בלהט. וגם שהיו לו כמה מילים טובות להגיד על אלו שהיום הוא שוחט בלי חשבון. קבלו כמה דוגמאות נבחרות:
"עוד לפני שהתברר אם האירוע בקבר יוסף הוא פיגוע, הח"כים מהימין כבר הגיבו. מי קופץ בראש?"; "כשלביבי יש נאום מדיני הוא נושא אותו בארה"ב. זה אומר הכל על הטיפוס"; "הידעת? קורקינט הוא כלי התחבורה
היחיד שלא קרס בתקופת כהונתו של ישראל כץ"; "כיף לקרוא את 'מסעותיי עם פנקס' של נחום ברנע. הוא באמת אחד העיתונאים המשמעותיים בישראל".
וגם: "ישראל היום מוצלח כמו פראבדה. יהי רצון ולשניהם יהיה סוף דומה"; "לא יודע אם אני יותר אוהב או יותר מעריך את אמנון אברמוביץ'"; "אהוד ברק הסב לי קורטוב של נחת"; מדינת חלם. בונים גדר מול המסתננים אבל מעלים 8,000 עולי פלשמורה"; "עכשיו הכל ברור: היועץ הכלכלי לרמטכ"ל – פרסי" ולבסוף: "כשיהיה לי כלב, אקרא לו איזנקוט".
אז איזה אוריך קובע? החמוץ או המתוק? הימני או השמאלני? הביביסט או "הבוגד"? זה שמעריץ את ברק או זה שנלחם בו? אולי מוטב שאוריך יאמץ את העצה הנבונה שהוא צייץ רק לפני כמה שבועות: "מוצא הזדמנות לתזכר את הציבור: אם לא נוח לכם במקום עבודה מסוים, תתפטרו".
אז הנה עוד סיבה למה אתם לא מפסידים כלום שאתם לא בטוויטר. אולי חוץ מפייק-ניוז, או במקרה של אוריך - פייק views.
