האובססיה של לברון
השבוע קיבלנו מג'יימס הצהרה אומללה שמייצגת את הקריירה שלו יותר מכל, ניסיון נואש להוכיח שהוא גדול יותר ממייקל ג'ורדן. כחובב NBA מושבע אני יודע בוודאות – אם תעירו אותי ב־4 לפנות בוקר כדי לראות משחק של לברון, אני כנראה אוותר עליו. עם מייקל זה לא היה קורה
השבוע קיבלנו מלברון ג'יימס הצהרה אומללה שבעיניי מייצגת את הקריירה שלו יותר מכל, ניסיון נואש להוכיח שהוא גדול יותר ממייקל ג'ורדן. לדעתי ולדעת מרבית האנשים, לא היה שחקן כמו מייקל ג'ורדן, האיש שלארי בירד באגדי בכבודו ובעצמו כינה אותו אלוקים וכנראה, לאחר 16 שנות קריירה של קינג ג'יימס, הבנו שהסיכוי שיקום אחד שישתווה לו או יתעלה עליו ב־50 השנים הבאות הוא קטן מאוד.
קראתי לא מעט כתבות, טורים וטוקבקים על הסיבות שג'ורדן גדול יותר מלברון ולהפך. את ההשוואות למייקל במשך שנים לא הפסקנו להעלות על הכתב גם בימיו הגדולים של קובי בראיינט, ולמרבה הפלא גם מעריציו הנאמנים ביותר של קובי מבינים היום שהמרחק ממנו למייקל הוא גדול מדי.
לברון ג'יימס(צילום: MCT)
עכשיו אני צריך לנסות להוכיח לחובבי כל שחקן שהוא לא מייקל ג'ורדן למה הוא הגדול מכולם. קודם כל, יש דבר אחד שהוא בטוח - לברון ג'יימס הוא שחקן הרבה יותר שלם מג'ורדן מהסיבה הפשוטה שהוא יכול לשחק בכל עמדה על המגרש בצורה מושלמת. עובדה זו הופכת אותו אולי לשחקן הכי יעיל, ורסטילי, חזק
ודומיננטי בתולדות המשחק, על כך אין עוררין. אז בכל זאת, לאחר שכתבתי את המשפט המפוצץ הזה, למה ג'ורדן בעיני רבים נותר הגדול מכולם?
דבר ראשון, מספר הטבעות מדבר בעד עצמו. אין צורך להרחיב. בנוסף, מייקל מעולם לא הפסיד סדרת גמר, לברון הפסיד שש סדרות גמר ששוות למספר הטבעות שיש למייקל על הידיים (ובהן זכה פעמיים בשלישיות רצופות) וכנראה שאם לא היה פורש ב־1993, היינו רואים אולי 8 טבעות.
להזכיר לכולם שהפרישה והחזרה של ג'ורדן הגיעו בעקבות רצח אביו (למרות שיש תיאוריות קונספירציה לגבי היחסים בינו לבין דייויד שטרן שהביאו לפרישה) עובדה זו הופכת את הרוח של מייקל לאלוהית בעיניי. לזכות ב־3 תארים ברצף לאחר פרישה כל כך טראגית וטראומתית זה משהו שהוא בלתי נתפס בעיניי. הרוח שלו והרצון שלו לנצח הייתה גדולה יותר מכל דבר אחר בספורט התחרותי בכל הענפים. היה ניתן להרגיש את זה דרך הטלוויזיה, ולמרות מגבלותיו הפיזיות ולמרות שבתקופתו היו הגנות אלימות מאוד, הוא הצליח לעשות את זה ובסטייל.
בואו נדבר על התנאים ששררו בNBA בתקופה בה מייקל ג'ורדן שיחק. דבר ראשון, בזמנו לא ניתן היה לשחק הגנות אזוריות, עובדה זו משנה את התנאים לטובת לברון בהרבה, מאחר שהגנה אזורית נותנת יותר חופש, בעיקר לשחקנים עם יכולת אישית גבוהה כמו ג'ורדן, שהזריקה שלו מחצי מרחק הייתה הקטלנית בהיסטוריה. ג'ורדן היה צריך ברוב שנותיו להתחמק מהשומר האישי שלו בתחכום רב ולהתמודד עם הגנות אישיות סיזיפיות. כפי שציינתי, ההגנות בעבר היו הרבה יותר פיזיות, ולהוציא שריקה מהשופט היה הרבה יותר קשה.
לגבי מספרים, מייקל קלע בממוצע 3 נקודות יותר מלברון ג'יימס לאורך כל הקריירה, נתון שללא ספק הופך אותו לשחקן התקפה טוב יותר (למרות שללברון יש מספרים קבוצתיים טובים יותר). אין ספק שהתואר הגדול מכולם חייב להיות לכזה שקודם כל יודע לקלוע סלים טוב יותר, אבל גם הגנתית ג'ורדן בעיניי היה שחקן הגנה הרבה יותר טוב.
פשוט תכנסו למדרגים של שחקני ההגנה הטובים בהיסטוריה - אתם תמצאו את מייקל בטופ 10 כמעט בכולם. משחק ההגנה שלו (בעיקר מבחינת חטיפות) היה קרוב למושלם וזה די ברור למה - אם הכדור לא היה בידיים שלו, הוא ניסה לעשות הכל שהוא כן יהיה.
ישנם עוד משתנים שלא ניתן לכמת במספרים, כמו העובדה שג'ורדן הפך שחקנים ששיחקו לצידו לאדירים. אין לאמירה זו בסיס עובדתי או סטטיסטי, אבל מי שמבין קצת כדורסל יודע את זה. אין לי ספק שאם לא ג'ורדן, סקוטי פיפן לא היה אחד ממספרי ה-3 הגדולים בהיסטוריה. הוא הדביק את כל מי שסביבו בווינריות חסרת פשרות, אני בטוח שלעולם לא היינו שומעים על שחקנים כמו רון הארפר או אפילו סטיב קר אם לא מייקל ג'ורדן.
עובדה נוספת שנותנת למייקל הרבה זכויות היא שהוא היה נאמן לקבוצה אחת בקריירה, וגם כשלא הלך בתחילת הדרך לא ויתר והפך את המורשת של הבולס לאגדה. לברון, לעומתו, חיפש תמיד את הדרך הקלה למרדף אחר הטבעת וביצע שלושה מעברים מתוקשרים בקריירה, תמיד בתזמון הטוב ביותר בשבילו - כשקצת לא הלך לו.
מבחינת אישיות, אנחנו מדברים על שני אגו טריפים שטרם נראו בענף הכדורסל, כל אחד והעניינים שלו. כל אחד ידע להיות מלוכלך כשצריך, אבל ג'ורדן, לרוב, היה מלוכלך כלפי יריביו (בעיקר ורבלית) ולא כלפי חבריו לקבוצה. לעומתו, לברון שלא צריך הרבה יותר מלומר את השם דייויד בלאט, כדי להבין כמה כבוד היה לו לעמדת המאמן.
אז נכון שאישיות מחוץ למגרש לא בהכרח משפיעה עליך בתוך המגרש, אבל אין ספק שהמהלכים של לברון גרמו לנו לאהוב אותו פחות.
לסיכום, אפשר לדבר לנצח על ההשוואה בין השניים, יש דבר אחד שאני בתור חובב NBA מושבע יודע בוודאות, אם תעירו אותי ב4 לפנות בוקר כדי לראות משחק של לברון, אני כנראה אוותר עליו. עם מייקל זה לא היה קורה לעולם. מייקל ג'ורדן שינה את ענף הכדורסל, הוא הכניס פרסום, כסף, עניין, שואו, תחרותיות ובעיקר - הביא איתו את הדבר הטוב ביותר שקרה לליגה – כל שחקן שהתחיל לשחק בשנות ה-90 כדורסל, רצה להיות רק שחקן אחד - מייקל ג'ורדן.
הוא מיתג את ענף הכדורסל כמו שאף אחד לא עשה לפניו וכנראה גם אחריו. בסופו של יום, הוויכוח הנצחי הזה לא באמת משנה ואפילו אולי קצת ילדותי, אבל כנראה שההשוואות לג'ורדן בסופו של דבר ימשיכו עוד הרבה שנים להיות אחד הדלקים העיקריים שמניעים את הליגה הטובה בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
לברון
צילום: AFP
מומלצים
