שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הוסף כתבה
    הכי מטוקבקות
      זירת הקניות
      הכדורגל של מוריניו וקלינגר כבר לא רלוונטי
      הטעות של שניהם היא שהם מנסים להטמיע שיטה שלא מתאימה לקבוצה שלהם. כופים על שחקנים לשחק בעמדות לא טבעיות ומשחקים בסגנון שעבר זמנו: חלוץ אחד וקשרים שיודעים רק לעשות גליץ'. מאמנים יקרים, תפנימו – אתם פה כדי לתת הצגה, לא כדי להוכיח שהטקטיקה שלכם נכונה

      פול פוגבה היה אנמי לחלוטין תחת ז'וזה מוריניו "הגדול". שחקן שהיה מהטובים בעולם נעלם, איתו נעלמה גם מנצ'סטר יונייטד. המועדון שהיה ונותר אימפריה נראה כמו הצל של עצמו. לא נתווכח אם מוריניו גדול, הכי גדול, גרוע או נוראי לכדורגל, אבל גם לא נתווכח עם ההצלחה של מחליפו, מאמן חסר

      ניסיון שהצעיד את יונייטד ממעמקי הליגה למקום הרביעי וחזרה למקום בו כל מי שפוגש אותה רועד, כולל קבוצת הכוכבים מפריז.

       

      במנצ'סטר הבינו שעם כל גדולתו, מוריניו לא מתאים. למה הוא לא מתאים? כי במקום להביא את הקבוצה שלו ל־20 מצבים במשחק, תוך סיכון לחטוף שער או שניים, הוא התעקש להגיע לחמישה מצבים במשחק – העיקר לא לחטוף. ובמצב כזה, כל הזדמנות גורמת לרגליים לרעוד, כל החמצה מורידה את הביטחון, וכל שער של היריבה נגמר בחוסר אמונה שניתן לחזור.

       

      ז'וזה מוריניו במשחק (צילום: רויטרס)
      דיכא את השדים האדומים. מוריניו(צילום: רויטרס)

       

      מה שעשה אולה גונאר סולשיאר מעבר לכך שנתן לשחקנים לשחק כדורגל, זה להגדיל את הסיכויים לנצח: נחטוף אחד, נבקיע שלושה. פחות או יותר מה שעשה יורגן קלופ ומה שעשה המאמן של היריבה העירונית, פפ גווארדיולה. פתאום פוגבה מבשל תשעה שערים וכובש עוד שישה – פי שניים מהתפוקה בתקופת המיוחד, שהייתה ארוכה יותר משמעותית.

       

      משחק של הגדלת סיכויים לא מתאים לכל קבוצה, אבל כאשר הסגל שלך עמוס בכישרונות, זה מה שצריך לעשות – 20 הזדמנויות, 10 למסגרת, 4 בפנים. חוק המספרים הגדולים. אצל מוריניו הגיעו לארבע הזדמנויות, וברוב המקרים ל־0 שערים. כשהיה מזל זה נגמר בשער אחד למשחק, אבל כשאתה מאמן יונייטד למה לסמוך על המזל?

       

      בית"ר ירושלים סיימה בתיקו משחק שבו הייתה ביתרון מספרי לאורך כ־60 דקות, מול קבוצה עייפה שלא ניצחה בטדי כבר כמה שנים. כי המוריניו של בית"ר חשב שחלוץ אחד מספיק, שבלם בתפקיד קשר זה טוב לקבוצה, שכדורים ארוכים ללא כתובת ו־32% החזקה בכדור הם טקטיקה. אבל כל מי שישב באצטדיון הבין כבר במחצית שאת המשחק הזה בית"ר לא תנצח, כי כל אוהד כדורגל יודע שעם שלושה מצבים וכדורים ארוכים לא ניצחנו מעולם.

       

      בעונה שעברה בית"ר תחת מאמן שאף אחד לא כיבד כבשה בכל משחק, ושברה את רצף המשחקים הארוך בהיסטוריה של הליגה הישראלית. כל יריבה חטפה ממנה. אז נכון, בסוף הגביע הלך לקלינגר והפועל חיפה, והאליפות לבאר שבע, אבל בית"ר גרמה לאוהדים שלה לשמחה גדולה ולשביעות רצון. כל אוהד ידע שגם בפיגור 2:0 הוא במשחק, כי הקבוצה שלו שווה בכל משחק שער ויותר, וזה לא רק בגלל השחקנים, אלא בעיקר בזכות המאמן, וזה שייעץ לו מהיציע.

       

      מוריניו וקלינגר אנשי כדורגל, אבל הטעות של שניהם היא שהם מנסים להטמיע שיטה שלא מתאימה לקבוצה שלהם. כופים על שחקנים לשחק בעמדות לא טבעיות, ושניהם משחקים בסגנון שזמנו עבר: חלוץ אחד, קשרים שיודעים רק לעשות גליץ' ללא מושג בלמסור פס, ומתן עדיפות להגנה.

       

      אז בואו נתחיל בשחקנים. דוד קלטינס, הכישרון הכי גדול של בית"ר, קשר 50-50 הכי טוב בארץ, משחק כבר עונה שלמה כמגן, למרות שלא חסרים מגנים בסגל – פעם בימין ופעם בשמאל. מיקי סירושטיין בכלל בלם, וגם לא מהמובילים בקבוצה, משחק בכלל קשר אחורי, למרות שיש אחד אופיר קריאף על הספסל. אנתוני וארן, שהיה חלוץ גדול יחד עם יאקוב סילבסטר, משחק לבד בהתקפה ומתפלאים שהוא כובש פחות. טל כחילה, שהיה מצוין בכל פעם שקיבל הזדמנות, מתייבש על הספסל, בעוד טל בן חיים באנקר.

       

      ובית"ר, הקבוצה שלא יודעת ולא ידעה אף פעם לעשות הגנה, עוברת להיות קבוצת ההגנה של המדינה ושל קלינגר. אלא, שכמו שלא ניתן ללמד אריה להיות צמחוני, כך לא ניתן ללמד את בית"ר להיות הגנתית. בית"ר לא הייתה ולא תהיה קבוצה הגנתית, גם לא עם מוריניו על הקווים, כי ה־DNA שלה שונה, תשאלו את אלי גוטמן.

       

      ניר קלינגר ויוסי בניון בסיום המשחק (צילום: עוז מועלם)
      חושב בעיקר על הגנה. קלינגר(צילום: עוז מועלם)

       

      אז הנה, הלך הפלייאוף, והלכה עוד עונה, וכל אוהד בית"ר מתגעגע לטביב ולא מהסיבות הנכונות. אנחנו פשוט מתגעגעים לראות כדורגל ולא את הדבר הזה שמשחקים בטדי כבר חצי שנה. אנחנו רוצים להחזיר את ההרתעה, שכל מי שמגיע לטדי יידע שמפה הוא יוצא עם מינימום כדור אחד ברשת – ואת זה משיגים באמצעות התקפה ולא הגנה. אנחנו רגילים שהמשחק מתחיל ב־0:1, בלי קשר ללוח התוצאות. השנה זה הפוך.

       

      חוגג, אמנם אתה רק בעלים, ולא המאמן, ובתקשורת מתאמצים להזכיר לך שאסור לך להתערב, אבל מותר לך להתעקש שבכל רגע על המגרש יהיו שני חלוצים, מותר לך להתעקש ששחקן ישחק בעמדה הטבעית שלו, שלא ישימו לך חלוץ שמשחק קשר, ומגן שמשחק שוער. בדיוק כמו שבחברה מסחרית היית מבקש ממנהל השיווק שלך לא להיות מנהל כספים וממנהל משאבי אנוש לא להיות מנהל IT. זכותך לדרוש שהסגנון יהיה מהיר, שתהיה אסטרטגיית משחק, פילוסופיה שמתאימים לחזון הקבוצה – ושיתחילו לשחק כדורגל.

       

      תסתכלו מה עשה פה אחד, אנדי הרצוג. מהפכה? בסך הכל עלה בכל משחק עם שני חלוצים והרכב התקפי. אז נכון, בסוף לא עלינו, אבל כולם חזרו לאהוד את הנבחרת, בדיוק כמו שמנצ'סטר כנראה לא תזכה בליגת האלופות, אבל אף אחד לא יחגוג אצלה בבית, ואף אחד לא ינסה להמר נגדה. וואלה, תענוג לראות את השדים האדומים שוב.

       

      מאמנים יקרים, תפנימו, אתם פה כדי לתת לנו הצגה, לא כדי להוכיח שהטקטיקה שלכם נכונה ולדכא על הדרך את השחקנים והקהל – אחרת שוב תחזרו לפרשן.

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים