שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "תנועת ההאטה" ממליצה לנמנם בעבודה ולהיפרד מהסמאטרפון. האם זה אפשרי?
    הספר "היסטוריה של מהירות" מותח ביקורת על תחלואי חיינו בעולם המודרני -התמכרות לעבודה, צריכה מיותרת ותלות בטכנולוגיה הן רק ההתחלה - ומציע שנאט את הקצב. גם אם לפרקים הוא אופטימי מדי, זהו ספר מאוזן, מעודכן ומעורר מחשבה

    התמכרות לעבודה, ובכלל, ייחוס ערך מרכזי מדי למשלח היד; צריכה מיותרת; התמסרות לא מבוקרת לטכנולוגיה; אכילת מזון מעובד, שלא מתוצרים מקומיים, וקנייתו ברשתות הגדולות ולא מיצרנים קטנים; תפיסת הפנאי כמטלה שיש לבצע; התמקדות בגישות של הרפואה המערבית תוך היאטמות לגישות ריפוי אחרות - "היסטוריה של מהירות", ספרו של עמית נויפלד, נציג תנועת ההאטה בישראל, מסמן הפרזות וקלקולים בעולם המודרני, בהתאם לגישתו שניתן לכנותה אריסטוטלית, זו התרה אחר "שביל הזהב" בחיים העכשוויים.

     

    עיקרו של הספר הוא שילוב בין שני ז'אנרים: ביקורת תרבות, קומון-סנסית למדי, וספר "עזרה עצמית". נויפלד מצביע בבהירות, בסגנון חינני, לא מתלהם, ולא מתוך עמדה רדיקלית, על השגיאות שאנחנו עושים, ומציע הצעות פרקטיות לתיקון (כולל נמנום מאורגן בשעות העבודה!). ספרו שייך מצד אחד לגל של ספרים שמגייסים את הפילוסופיה לשיפור חיי היומיום (כולל פילוסופיות ותיקות כמו הסטואה והאפיקוריזם) - כמה מספריו של אלן דה בוטון, למשל - ומצד שני הוא כתוב במתכונת האמריקאית האופטימית של ספרי עזרה עצמית, אותו סגנון מוכר שמשלב אנקדוטות אישיות והומור, כולל הומור עצמי הכרחי.

     

    פקק תנועה (צילום: AFP)
    נהגים לכודים בפקק תנועה. אילוסטרציה(צילום: AFP)

    הכותרת, "היסטוריה של מהירות", מרפררת כמובן לז'אנר נוסף, זה של יובל נח הררי ("ההיסטוריה של המחר") - ז'אנר הסינתזות הגדולות והגורפות על המצב האנושי. ואכן גם כאן, בחלק התיאורטי של הספר, מציע נויפלד תזה גדולה, או מציג מחדש תזה ותיקה, התולה את קלקלות העידן המודרני במהפכה הפרוטסטנטית. כפי שניתח הסוציולוג מקס ובר, שבעקבותיו פוסע נויפלד, להתמכרותנו לעבודה יש שורשים תיאולוגיים: היא נובעת מהתפיסה הפרוטסטנטית שלפיה שגשוג בחיים הארציים מעיד על נבחרוּת על ידי האל. גם האינדיבידואליזם, לפי נויפלד, מקורו במהפכה הפרוטסטנטית, וכך גם תפיסת העבודה כ"ייעוד".

     

    כבודו של ובר במקומו מונח, אבל אי-אפשר לתלות הכל במהפכה בת המאה ה-16. לצורך בהחזקת רמת החיים הגבוהה שלנו יש חלק בכך שאנחנו עובדים קשה גם היום. להתפרקות הקהילה יש תפקיד בכך שהעבודה הפכה למרכזית כל כך בזהות שלנו. לתחרותיות שבטבע האדם יש חלק בכך שאנחנו מנסים לרוץ מהר יותר משכנינו. לתהליכים הגדולים של הקפיטליזם, עליית החילון ותפישת העולם המדעית (שקשורים אך אינם נבלעים ברפורמציה של לותר) - יש תפקיד מרכזי בקביעת אורח החיים שלנו.

     

    הביקורת של נויפלד ראויה להישמע, וראוי ליישם כמה מעצותיו (נמנום מאורגן בשעות העבודה!) אבל איני בטוח שהקונספט של "האטה" מכסה את כלל התופעות שהוא מתאר. ההתמכרות שלנו לצלם באתרי תיירות במקום לחוות אותם, למשל, תופעה שנויפלד מתאר בצדק את האבסורדיות שלה, אינה קשורה להתמכרותנו למהירות. יכול להיות שקולע ומקיף יותר לדבר על "הפחתה". כשנויפלד מתאר יפה את היתרון שבטלפון "טיפש", את היתרון שבארון בגדים מדולל ומצומצם לבגדים שאנחנו לובשים באמת, בעבודה שאינה פולשת לשעות הפנאי, בצעצועי ילדים צנועים - הוא מתאר את היתרונות שבפשטות, את ה"יותר" שנולד מ"הפחות".

     

    היסטוריה של מהירות ()
    מתוך עטיפת הספר "היסטוריה של מהירות"

    מנקודת מבט מסוימת, פטליסטית-פסימיסטית-חשדנית, הפרויקט של נויפלד מעורר התנגדות. הפטליסט אינו משוכנע שניתן באמת להפחית באופן משמעותי מהסבל הקיומי על ידי ארגון אחר של החיים; יש איזה "חוק שימור אי-הנחת" בחיים. הפסימיסט, כפי שמציג זאת פסקל ב"הגיגים", יסב את תשומת הלב לכך שאנחנו זקוקים מאוד לרעש ולהסחות דעת, ל"מהירות" ולוורקהוליזם על מנת לשכוח את מצוקות הקיום הבסיסיות, בראש ובראשונה את עובדת המוות. פסקל הסביר שכל מצוקת האדם נובעת מכך שהוא אינו מסוגל להאט ולנוח, הוא נטרף משהייה מנומנמת בחדרו, חוויה מומלצת וחביבה על נויפלד (וגם עליי). במילים אחרות, אנחנו זקוקים לרעש כי השקט מפחיד. ותעיד התמכרותנו לשערוריות ציבוריות שמסיחות את דעתנו מעצמנו (כמה הקלה נפשית מוצנעת היטב מורגשת עם היוודע אסון גדול; הקלה שאינה נובעת מרשעות, אלא מכך שאירוע ציבורי מרעיש מחריש לרגע את מצוקתנו הפרטית). ואילו החשדן יחשוד שחלק ניכר מהקסם בחיים ה"אלטרנטיביים", כמו גם מתפיסות רוחניות (שנויפלד קרוב גם אליהן), נובע מתודעת הייחוד והנבחרוּת שהם מעניקים. אם מחר כולם יאטו ויחיו חיים שאננים, אולי יקום ההוגה שיסביר את קסמם של החיים האקטיביים.

     

    אבל הפטליסט והפסימיסט, למרות השמות הלועזיים, אינם בהכרח צודקים. ובכל מקרה, משמח לקרוא חשיבה ישראלית עכשווית, עדכנית, ביקורתית אך מאוזנת ופרגמטית, על הדרך שבה אנחנו חיים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים