המשאיות ממתינות בקצה הצפוני של מחנה אל־בארוז בסוריה. בקור מקפיא עצמות מעמיסים את הנשים והתינוקות, ויוצאים לנסיעה קצרה. אבל אף אחת מהנוסעות לא יודעת לאיזה מחנה היא תגיע בסוף הנסיעה, והאם לאמהות ירשו להשאיר אצלן את ילדיהן, או שקודם יורידו את הילדים והילדות וימשיכו הלאה, עם הנשים, למחנה אחר.
שלושה מחנות מגודרים בתיל עבה הוקמו לאחרונה בצפון הרחוק של סוריה, ועוד שניים בכורדיסטאן, לאכלס את פליטות דאעש וילדיהן. מי שגילו עולה על חמש, יגיע ל"מחנה הילדים" באל־חור, ימתין עד שיעלו אותו, אם בכלל, על המטוס שיוביל אותו לקרובי משפחתו בחו"ל. והנה הבעיה הראשונה: הממשלות בארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת ובלגיה מסרבות לקלוט את הילדים. "חלקם כבר עברו שטיפת מוח לפעול במדינותינו בשם המדינה האיסלאמית", מתרצים פקידי הממשל באירופה את הסירוב לקלוט את ילדי דאעש.
הנשיא טראמפ שלח הוראה חד־משמעית לשר החוץ שלו, פומפאו, לא לקלוט אף אחד מ"מהפליטים האיומים". לא נשים, גם לא ילדים. לעומתו, הארגון העולמי "להציל את הילדים" קורא לקלוט את הילדים המסכנים של המדינה האיסלאמית ולהעבירם קורס ארוך על ערכי הדמוקרטיה ואהבת האדם. בחודשים האחרונים קלטה רוסיה יותר מ־60 ילדים ושלחה אותם למחנה מעצר הרחק ממוסקבה, במקום לא ידוע. מה יהיה אחר כך? האם הילדים יצטרפו למשפחותיהם? לא ברור.
לפני ארבע שנים ברחה בגום מביתה שבלונדון ביחד עם שתי חברותיה לתיכון כדי להצטרף לארגון המדינה האיסלאמית. הן סיפרו כי הן נוסעות עם הכיתה להשתלמות בעיר הסמוכה, ויישארו ללון באכסניה. אבל אז השלוש עלו על מטוס, נחתו בטורקיה, חצו את הגבול והגיעו לרקה, מעוז דאעש באותם הימים בסוריה.
מתחילת הדרך, בגום וחברותיה היו נערות הפוסטר של דאעש. דיוקנן התנוסס במאות שלטים שנועדו לפתות גברים ונשים להצטרף לדאעש, "להקים את המדינה האמיתית של האיסלאם". במקביל, במדינות אירופה נדהמו נוכח התמונות שמתעדות את עזיבתן של בנות ה־15 לטובת המלחמה בסוריה. עם הגעתה לסוריה בגום התחתנה עם לוחם צ'צ'ני, אך בעלה נהרג. אחרי עשרה חודשים התחתנה בשנית עם לוחם דאעש ממוצא רוסי, ילדה בן ובת שמתו בגיל שנה ושנתיים בעקבות הקור והרעב.
הריאיון עם בגום
בפעם השלישית היא נישאה ליאגו ריידייק, בחור הולנדי שהצטרף למדינה האיסלאמית. היא נכנסה להיריון, הועברה למחנה פליטים, ורגע לפני הלידה נמצאה על ידי כתב "סקיי ניוז". בריאיון טלוויזיוני סיפרה שהיא מקווה כי שלטונות בריטניה יאפשרו לה לשוב לממלכה, והסבירה: "להרבה אנשים צריכה להיות סימפתיה אליי בגלל כל מה שעברתי".
אבל למרות הסימפתיה שבגום מבקשת, היא לא באמת מתחרטת על מעשיה. פעם אחר פעם היא שבה והדגישה בריאיון שאין לה חרטה על כך שהצטרפה לארגון המדינה האיסלאמית, והודתה שהייתה מודעת להוצאות להורג ולעריפות הראשים שביצע הארגון. לטענתה, הייתה "בסדר עם זה" משום ששמעה ש"מבחינה איסלאמית זה מותר".
"לא ידעתי למה אני נכנסת", הוסיפה בריאיון. "לא עשיתי שום דבר מסוכן. פשוט הייתי עקרת בית ארבע שנים, טיפלתי בבעלי ובילדיי. אני לא יכולה לחיות במחנה הזה לנצח".
בבריטניה - כמו במרבית המדינות המערביות שמתמודדות עם אזרחים שהצטרפו לדאעש ורוצים לחזור לביתם - התעורר ויכוח סוער. אך השלטונות הדגישו כבר בהתחלה שאין בכוונתם לשלוח כוחות כדי להציל את בגום. בינתיים היא ילדה בן במחנה הפליטים, ובני משפחתה לוחצים שישלחו אותו אליהם מתוקף היותו אזרח בריטי. בבריטניה לא ממהרים לשתף איתם פעולה, ורק לפני שלושה ימים החליט משרד הפנים בממלכה לשלול את האזרחות של בגום. גם ממשלת הולנד, שבה נולד בעלה ריידייק, מבהירה נחרצות שלא תקבל אותה או את בנה. ארגוני זכויות האדם לוחצים, אבל הפקידים מסרבים לשמוע. מבחינתם, שבגום תמות מקור או מרעב במחנה בסוריה.
"עשיתי טעויות", היא אומרת לעיתונאים אחרי שהתייעצה עם עורך דינה. על פיגועים בצרפת ובבריטניה שביצעו שליחי דאעש ורצחו עשרות בני אדם חפים מפשע, בגום מבהירה ש"זאת הייתה נקמה על מותם של האנשים הטובים שלנו, בעיראק ובסוריה". על עריפת הראשים שביצע דאעש באזרחים זרים ובמוסלמים, היא מודיעה ש"אמנם לא ראיתי, אבל ידעתי. בהתחלה זה נראה לי בסדר, אבל כששמעתי יותר ויותר על עריפת הראשים, נבהלתי. תגידו לי אתם, מה יכולתי לעשות?"
גם הסיפור של הודא מותאנה בת ה־24, קשה ומסובך. היא בתו של דיפלומט תימני לשעבר ששירת בארה"ב. השלטונות מבהירים כי לא יסכימו לקבל בחזרה את מותאנה כי היא לא אזרחית אמריקנית. עורכי הדין של משפחתה ופעילי זכויות אדם מנופפים בניירת שמוכיחה, שחור על גבי לבן, שמותאנה השתמשה בדרכונה האמריקני כשחצתה את הגבול לטורקיה והמשיכה לעיראק לפני חמש שנים. הדרכון אמנם נלקח ממנה אבל יש לו העתקים במשרדי הממשלה האמריקניים, מבהיר עורך דינה. גם למותאנה יש תינוק, בן שמונה חודשים, שהיא נצמדת אליו בחוזקה בשיחותיה עם העיתונאים. הנשיא טראמפ מכיר את המקרה שלה, והודיע ש"לארה"ב היא לא תיכנס". מותאנה, כמו בגום, כיכבה בשירות התעמולה של דאעש. תצלומיה חוגרת נשק וכדורים, קוראת לפעילי דאעש רדומים "לעבור לפעילות אמיתית, לרצוח כופרים, לבצע פיגועים, ולא להבחין בין גברים, נשים וילדים", הופצו ברשתות.
היום מותאנה כבר מודה שעשתה טעויות רבות. "תנו לי לתקן את הטעויות, ולחזור עם הבן שלי, לגדל אותו במשפחה שלנו, באלבמה", היא אומרת, אך בוושינגטון לא משתכנעים.
ליסה אנדרסון הגיעה לסוריה משוודיה. מתחת לרעלה השחורה היא מסתירה את שיערה הבלונדיני. התינוקת של ליסה בת השנה מתה מרעב ומקור במחנה לפני כחודש. ליסה ממתינה שיחזירו אותה לשוודיה, אבל לפקידות הבכירה בשטוקהולם לא בוער. קשה להם להתמודד עם צעירה משכילה שסיימה תואר ראשון בהיסטוריה ובאמנות, שבבת אחת החליפה זהות, ונסעה להצטרף לארגון האיסלאמי הקיצוני בעיראק.
מותיינה מוחמד, בת 23, גם היא מבריטניה, הייתה נשואה פעמיים לבעלים מעיראק ומצ'צ'ניה שלא שרדו. גם שני התינוקות שלה לא שרדו. "להיות בדאעש זה כמו לצפות בסרט קולנוע", היא מספרת היום כשהיא מחכה לחזור לבריטניה. "את מתחילה בחיים טובים, כמו שאני עברתי בבית המרווח שקיבלתי ברקה, ואז הבעל שלך מתגייס ויוצא לקרבות. את שומעת שהוא מת רק ארבעה חודשים אחרי, וכבר מתחילים להציע לך את הבעל השני, שלא תישארי לבד. את חושבת שתוכלי להסתדר, ואז התינוק שלך מת מרעב. גם את רעבה, כי אין לך אמצעים להשיג אוכל. אני אכלתי דשא וכל מה שמצאתי. אפשר לצאת לעיר אחרת. ואז את יושבת בבית וממתינה עד שמציעים לך את הבעל השני, ואת אפילו לא יודעת איך הוא נראה באמת".
בעלה השני של מוחמד העביר אליה, באמצעות שליח, תמונה שלו. "הוא נראה בסדר, אבל כשהופיע ביום החתונה, גיליתי שהוא בכלל מישהו אחר, גדול, מכוער ומדיף ריח רע", היא מספרת. "לא הייתה לי ברירה והתחתנתי איתו. הוא היה חוזר ליומיים, כל שלושה שבועות. אז הייתי חייבת להיות מגויסת רק בשבילו, לדאוג שיהיו ארוחות מבושלות, לכבס, לנקות את הבית. בפעם האחרונה שיצא ממש נשמתי לרווחה אבל אז הודיעו לי שהוא נהרג. נשארתי עם תינוקת ולא יכולתי לעזוב, עד שהעלו אותנו על המשאית ולקחו אותנו למחנה".
יותר מ־42 אלף גברים ונשים הגיעו מ־2013 לסוריה ולעיראק, להצטרף לדאעש. 75 אחוזים מהם היו גברים מ־120 מדינות, 13 אחוזים נשים. כמו כן, 12 אחוז ילדים וילדות הצטרפו לדאעש. לפי ההערכות, עדיין יש בסוריה ובעיראק בין 20 ל־25 אלף אנשי דאעש. חלקם ממשיכים להילחם, להוציא פיגועים ולייצר עימותים. חלקם מסתתרים בשטח, וחלקם מתו או נרצחו, בלי שאיש יידע איפה נטמנו.
צרפת שעברה את הפיגוע הקשה ביותר בתולדותיה על ידי אנשי דאעש, קיבלה בשקט 70 ילדים אך השאירה את אמותיהם במחנות הפליטים. בריטניה מבהירה שלא תשלח אוטובוסים למחנות בכורדיסטאן או בצפון סוריה. ובלגיה, המדינה עם המספר הגדול ביותר של לוחמי דאעש, מסרבת לקחת אותם בחזרה ונאחזת בתירוץ ש"קשה מאוד להוציא אותם מסוריה".
"הלוואי", אומר בישירות מזעזעת פקיד אירופי בכיר, "שיקרה נס ותפרוץ אש פתאומית בתוך המחנות, ותחסל את כל מי שנמצאים בתוכם. ממילא אנחנו משחקים במשחקים מסוכנים: אף אחד לא באמת רוצה להתקרב או לקחת את הלוחמים של דאעש, את הנשים, אפילו לא את הילדים. אף אחד לא יכול להבטיח שיגיעו ויפסיקו לחתור נגד הביטחון, ולהרוג אזרחים חפים מפשע. גם הילדים שלהם לא מכירים עולם אחר. לא נראה לי שמישהו באמת מאמין בילדים ויהיה מוכן להשקיע בחינוכם מחדש. מבחינתי, שיישארו הכי רחוק, שלא יתקרבו אלינו, אני לא רוצה להכיר אותם, לא רוצה לעזור להם. אני בעיקר פוחד מהאנשים האלה".
