"אתה מקשיב?" שאל הנהר. "אני מקשיב", אמרתי

ביום קיץ חם אחד נרדמתי מתחת לעץ אקליפטוס ענק שצומח על גדת הירקון. זה היה לא רחוק מגשר הירקון, הגשר עם הקשתות מהברזל. התעוררתי כששמעתי קול מדבר אלי. הייתי בטוח שאני חולם. אבל מצד שני, יכולתי לשמוע את הדרורים מחפשים מקום לישון באקליפטוס הענק, והשמש שקעה לכיוון הים ושפך הנחל.

ובדיוק אז, התקרבה אלי דוכיפת בקפיצות והביטה בי מקרוב פעם שמאלה, ופעם ימינה כמו שדוכיפתים עושים כשהם רוצים להגיד משהו ואמרה:

"הוא מדבר אליך."

"מי מדבר אלי?" שאלתי את הדוכיפת.

"הירקון." אמרה הדוכיפת, ניקרה עוד שני ניקורים, ועפה לחפש מקום לישון. הפנסים התחילו להידלק ואני התיישבתי והבטתי במים האיטיים של הירקון. הילדים מגן המשחקים שמתחת לאקליפטוסים הלכו הביתה, לאורך הנהר רצו הרצים של הערב וכלב אחד התיישב לידי ואמר:

"הוא מדבר אליך."

"כן, הדוכיפת אמרה לי."

"אז תקשיב לו," אמר הכלב. הוא היה כלב קטן, מסוג הכלבים המטופחים שגרים בתל-אביב, עם פרווה מקורזלת ואוזניים זקופות. הוא היה שחור לגמרי וזקן במידה - כלב חכם שראה את הרוב ויודע כמעט הכול. 

צור שיזף(צילום: דורית שיזף)

"הנהר מדבר אליך-" הוא אמר עוד פעם ואז: "קוראים לי," ואני שמעתי ילד קורא: אוסקר! "דווקא רציתי לשמוע את מה שיש לו לספר. הוא לא מספר לכל אחד."

"אני אספר לך." הבטחתי. "גר קרוב?"

"מעבר לכביש." אמר הכלב שקראו לו אוסקר כי הוא שיחק פעם בסרט והיה מומחה בפעלולים.

"לילה טוב אוסקר," אמרתי.

"לא תשכח?"

"לא," הבטחתי. "אכתוב הכול ואקרא לך ולדוכיפת ולכל הדרורים."

רוצים לקרוא את "התנין מנחל תנינים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הלילה ירד על פארק הירקון, האנשים הלכו הביתה וירח שמן עלה והשתקף במי הנחל שהיה אפלולי, ולפעמים אפשר היה לראות עיגולים של דגים שעלו לפני המים כדי ללכוד זבוב טועה או חתיכת לחם שמישהו זרק.

"אתה מקשיב?" שאל הנהר.

"אני מקשיב." אמרתי.

"ואתה תכתוב?"

"אכתוב" הבטחתי, "אני אוהב לכתוב."

"אני הירקון-" הוא אמר, "אני הירקון שנובע ממעיינות הירקון שליד ראש העין, אני הירקון שמימיו הם מי הגשמים שיורדים על הרי השומרון ומתגלגלים לאט-לאט בין סדקי הסלעים, ממיסים להם חללים ודרכים עד שהם מגיעים לשכבות הסלע האטומות, טיפה מצטרפת לטיפה, ושם, על שכבות החרסית האפלות והאטומות, הם מטפטפים ומצטברים לנהר תת קרקעי עד שהם מגיעים לראש העין, למקום שבו אני נולד כל פעם מחדש. אני הירקון, בן השמים, בן העננים, הנהר שנולד מהים שהופך לענן שיורד כשגשם וחוזר אל האדמה וחודר את הסלעים ונובע במעיינות ראש העין. אני הנהר שזרם וזורם מקדמת הימים. אני הנהר שמימיו זרמו על שבע הטחנות והניעו את גלגלי הכפות וטחנו את החיטה שגדלה על הגדות לקמח, שנאפה בתנורי החומר הגדולים ללחם ופיתות ריחניות. אני הנהר שעל גבו שטו דייגים, זוגות אוהבים, ובין מימיו שחו ילדים מאז ומעולם. אני הנהר שהייתי. נשמת הטבע, המים. כל הטיפות שהופכות לזרם וזורמות מבטן האדמה אל הים המלוח.

"היו לך ימים יפים יותר-"

"ויהיו," אמר הירקון. "ראיתי הרבה ושמעתי לא מעט. השקיתי שדות והצפתי כפרים וערים, ואספתי אלי את הטבועים, והצלתי והטלתי אל הגדות וליד שורשי העצים את השחיינים הלא זהירים, והזהרתי דגים וסימאתי ציידים שבאו לצוד על גדותי. אני מכיר את בני האדם. הייתי לפניהם ואהיה אחריהם. אבל לא כדי להתלונן אני מדבר אליך, לא בגלל המים המזוהמים, ומות הדגים וזה שכבר הרבה שנים לא זורמים מי המעיינות בחלק ממני, אלא כדי לספר לך את הסיפור על בת הטוחן. אתה רוצה להביא לך קפה?"

"אני רוצה סיפור."

"אני לא הולך לשום מקום." אמר הירקון.

"גם אני." אמרתי והתנועה על גשר הירקון הלכה והתמעטה למרות שהיא כמעט אף פעם לא מתמעטת. לילה מכושף עמד על פני המים, הירח היה צהוב ומלא כמו ירחים של אמצע חודש, והקרפדות שכל כך הרבה שנים לא שמעתי, קרקרו בין הקנים שעל גדת הנהר שבו שקעתי בבוץ בילדותי וכלב נבח וציפור לילה טסה מצמרת לצמרת, מחפשת עכבר לא זהיר והתינוקות והילדים הקטנים, שרק הם יכולים לשמוע את סיפורי הנהר כל לילה, כרו אוזן בעיניים עצומות והקשיבו.

וזה מה שהנהר האיטי והכהה סיפר לי מתחת לאקליפטוסים הגבוהים שעל גדות הירקון:

"פעם, לפני הרבה שנים, גרה על הגדה, לא רחוק מהמקום בו המים יורדים במדרגה והזרימה נעשית חזקה לרגע, נערה צעירה ושובבה. וכולם אהבו אותה. היא היתה בתו האהובה והיפה של הטוחן. והוא היה הטוחן הטוב של שבע טחנות. שבע טחנות קמח היו בנויות על הגדה, ובוני הטחנה בנו תעלה מהנהר, והמים זרמו בה עד שהגיעו למגלשה. המגלשה הגלישה את המים מתחת לטחנה, למקום שבו היו גלגלים ענקיים מעץ, ובכל גלגל כזה ששכב על האדמה ובאמצע שלו היה ציר מעץ כדי שיוכלו להסתובב, היו כפות-כפות מעץ שהיו בנויות ככה, שכשהמים היו פוגעים בכפות האלכסוניות מאחורה, הם היו מסובבים את הגלגלים וציר העץ שיצא מהגלגל, הסתובב בעליזות וסובב את ציר העץ אליו היתה מחוברת אבן עגולה וחלקה שקראו לה אבן הרכב, כי היא רכבה על אבן שוכבת שקראו לה אבן השכב. האבן העליונה הסתובבה במהירות על התחתונה, ואז היה הטוחן שופך לאט ובזהירות את השקים מהם היו נושרים גרגירי החיטה הזהובים, ובת הטוחן היתה מביטה בגרגירי הזהב שזהרו בקרני השמש כשנשרו בין אבן השכב לאבן הרכב. הגלגל המסתובב טחן אותם לקמח דק שהיה נדחף מבין הגלגלים ונאסף במגירת אבן שמתחת לאבני הריחיים, ושם אסף אותו הטוחן בשקים והביא לאיכרים. וכל איכר היה משאיר לו קמח עבור הטחינה. ואת הקמח שקיבל, היה הטוחן מוכר לאנשי היישובים שלא גידלו חיטה.

ובת הטוחן היפה, שקראו לה בת שבע, כי היתה בת שבע הטחנות, היתה נושאת את הקמח לאמה, ויחד הן אפו את הלחמים הכי טעימים על גדות הירקון, מראש העין ועד לים. וכולם הכירו את הלחמים של בת הטוחן היפה וכשהיה מוסק התנור וריח הלחם הטרי נישא על פני המים, היו הציפורים נעצרות במעופן ונאנחות, ועפות ישר לשבע טחנות כדי לאכול פירורים חמים מידה של בת הטוחן.

ובת שבע היתה צוחקת וצחוקה היה מרעיד את פני המים שהיו נושרים במפל של שבע טחנות. היה לה צחוק של מים נופלים ומי ששמע אותו, הרגיש כאילו שטפו את פניו במים קרירים וטעימים. כזאת היתה בת שבע, בתו של הטוחן הטוב משבע טחנות. שערה של בת שבע היה זהוב ועיניה חומות כמו הסחף הדשן של הנהר ועורה אדמדם ושזוף כמו אדמת החמרה האדומה. וכך נאספה שנה ועוד שנה, וצחוק רסיסי המים העליז של בת שבע, בת הטוחן היפה, התפשט מגדות

הירקון לגבעות הכורכר ומשם עד לשפך הירקון לים, שזה המקום בו מתערבבים המים המתוקים במים המלוחים.

והאמיץ בבני הדייגים של שפך הירקון, נישבה בצחוק רסיסי המים, וכמוכה חלום, חתר בסירת הדייגים שלו, והגיע אחרי שעה קלה לשבע טחנות. בת שבע בדיוק יצאה כשהגיע, והביטה בו מגובה הטחנה שהיתה בנויה על מדרגה מעל הסכר של שבע טחנות.

לבן הדייגים קראו זמר, כי הוא נהג ללכת במים ולשיר ולחתור ולשיר ולדוג ולשיר. וכשהוא ראה את בת שבע, הוא התאהב מיד, אבל לא ידע איך להגיד את זה, ולכן הוא מיד זינק אל מי הנהר וצלל עד הגדה וחזרה, ובת שבע הביטה בו בפליאה וחיכתה שיעלה על פני המים ולרגע חששה שטבע ואז כשהגיח מהמים, היא הרגישה את ליבה פועם בחוזקה וידעה, כי בנות תמיד יודעות – שהתאהבה. והיא הסמיקה וחייכה, ועשתה את עצמה כאילו לא ראתה, ופנתה אל ביתה שליד טחנת הקמח, לקחה אחת מכיכרות הלחם החמות והריחניות, וחזרה אל גדת הנהר. זמר ליווה אותה בעיניו, יושב בתוך המים הרדודים שליד הגדה והמון דגים מקיפים אותו. והוא לא שם לב.

"אתה דייג?" שאלה בת שבע כאילו הם מכירים מזמן.

וזמר לא ענה כי נתקע לו גוש גדול בגרון.

"ובאת לכאן כי אתה רוצה לטחון קמח או למכור דגים שדגת?"

"יש לי דגים." אמר זמר, "רוצה?"

"אני אחליף אתך בלחם חם." היא אמרה.

"ואני אצלה לך דג אם תרשי לי להשתמש בתנור החומר שלכם."

"אתה יודע לבשל?"

"כמו שאת יודעת לאפות."

הם ישבו אחד ליד השני ואכלו לחם חם ודג שזמר צלה על הגחלים. וזמר הביט בבת שבע מזווית העין, (הוא התבייש להסתכל עליה ממש) וחשב כמה היא יפה ואיזה צחוק משגע יש לה.

"מה אתה מסתכל?"

וזמר שלרגע נבהל שבת שבע תפסה אותו מסתכל בה נזכר שהוא האמיץ שבנערי הדייגים ואמר: "כי את יפה."

"וזהו?"

"ויש לך צחוק נהדר."

"וזהו?"

"ואת אופה מצוין."

"וזהו?"

וזמר ניסה לחשוב מהר מה עוד הוא יכול להגיד ואמר: "ואמיצה."

"מתקרב." אמרה בת שבע. "ומה עוד?"

"מרים ידיים." אמר זמר. "מה את עוד?"

"חכמה." אמרה בת שבע.

"טוב," חייך זמר חיוך קטן וערמומי, "ומה מכל אלו הכי כיף לך לשמוע?"

"את האמת," אמרה בת שבע.

"שהיא?"

"שאני יפה."

ושניהם צחקו עד שכמעט נפלו למים וזמר לא סיפר לה, שלפני שיצא להפליג, סיפר לסבתו שהוא הולך לפגוש את בת שבע וסבתו החכמה, שנולדה לפני המון שנים וראתה אלף סירות טובעות ואלף כרישים ואלף רשתות ואלף חכות ואלף חיוכים ואלף ילדים נולדים ואלף אנשים מתאהבים ואלף אנשים עצובים ואלף אנשים מתים, שאלה את זמר: "מה אתה יודע עליה?"

"שהיא יפה ושיש לה צחוק פעמונים." אמר זמר.

"אז ברגע הנכון תגיד לה שהיא יפה. יכול להיות שהיא מאה דברים אחרים, אבל כל נערה רוצה להיות קודם כל יפה."

"מצחיק," אמר זמר, "לא הייתי מפליג אליה אם היא לא היתה יפה. בטוח שהיא יודעת שהיא יפה."

"גם אם היא תביט מאה פעמים במראת הנהר זה לא יהיה שקול כנגד מילה אחת שלך." אמרה הסבתא בת האלף, אבל זמר כבר חתר במעלה הירקון לחפש את בת שבע.

ומאותו יום הוא היה מגיע בסופו של כל יום דייג, ואם דג כל הלילה - בבוקר שאחרי, ובת שבע היתה מביאה לחם חם מהתנור והוא דג והם היו אוכלים לחם ודג.

ודי מהר ידעו כולם שזמר בן הדייגים ובת שבע בת הטוחנים, הם מה שחשבו שאף פעם לא יכול להיות - זוג שנוצר מדייג וטוחנת. אם כי הזקנות שראו הכל, אמרו שככה עושים את הלחם הכי טעים, מקמח ומים והרבה חום.

אבל, באותם ימים רחוקים לא היו תל אביב ורמת גן ופתח תיקווה, ומעל קצה הרכס שצופה על שבע טחנות עוד לא היתה אוניברסיטה, ולא מוזיאון. על רכס הכורכר היה רק כפר שהשקיף מהים ועד הגבעות ראש העין. ומהכפר ירדו האיכרים לעבד את השדות וממנו הם הגיעו עם החיטה לשבע טחנות ובחורף היו השיטפונות מההרים זורמים וממלאים את אפיק הנחל והכל היה הופך לביצה שמחה, שבה צבים וציפורים ודגים שוחים מצד לצד. באביב היו המים יורדים ומגלים את השדות ואני הירקון, הייתי חוזר לאפיק הרגיל שלי.

ואז, בימים ההם, שלח פרעה המצרי את הצבא שלו וכבש את כל הארץ. ובגלל שלאורך הירקון לא היו גשרים, ובגלל שהמקום היחיד שאפשר היה לעבור בין הנהר להרים היה בראש העין, בנה שם המלך המצרי את המצודה שלו והציב שם מושל שיצא לשוטט עם הסוסים והחיילים על גדות הירקון. ומכיוון שהסבך ליד הירקון היה צפוף ואי אפשר היה לעבור דרכו, הוא הורה לחיילים לבנות סירה, וכשהסירה הושקה במי הנהר, הוא עלה עליה, התיישב, שני חיילים עשו עליו צל ושאר החיילים חתרו לשבע טחנות.

ולאורך הנהר לא היה אקליפטוסים כי אלו הובאו על ידי האנגלים אחרי הרבה שנים, אבל היו אלות ואלונים, קנים וסוף, פטל קוצני ושיחי גפן ועצי תאנה, ומלא קוצים ירוקים של קיץ וקוצים שהתייבשו כי כבר כמעט היה סוף הקיץ ופה ושם אפילו היה חצב ראשון כי הכול משתנה חוץ מהשמש, הירח, הכוכבים, עונות השנה והירקון.

ושם, כשנח לו על הגדה וחייליו ומשרתיו יצאו לביצות לצוד ציפורים וברווזים לארוחת צהריים, הלכו החיילים האחרים לשבע הטחנות, נמשכים לריח הלחם החם שמילא את האוויר. אחד מהם, שרצה להתחנף למושל המצרי, חזר בריצה, וסיפר למושל על בת שבע היפה ועל הלחם הנפלא שאפתה, חם וטרי.

והמושל המצרי, שהיה לו הכול ולכן רצה עוד, אמר ליועץ: "אז תביא אותה."

אבל עד שהוא הלך ועד שהוא חזר, רץ אחד הילדים ששמע את השיחה וסיפר לבת שבע.

"את רוצה ללכת עם המושל המצרי?" שאל זמר.

"ולהיות עשירה וללבוש את כל הבגדים שארצה?"

ליבו של זמר קפא והוא כמעט צנח וטבע.

"בטח שלא." צחקה בת שבע. "אני לא רוצה להתחתן עם שום מושל מצרי," והיא הביטה בזמר ואמרה:

"בוא נברח!" וליבו של זמר ניתר בחזרה למקום והוא הרגיש את השמחה והכוח והאומץ ממלאים אותו, כמו שאהבה ותשוקה ממלאים לב צעיר שמוכן להיאבק בכל העולם למען אהבתו.

בת שבע זינקה על הסירה וזמר חתר ושניהם השתטחו כשהשיט את הסירה מתחת לשיח של פטל קדוש וקוצני שיצר מערה קטנה וירוקה לא רחוק מהטחנה.

הם שכבו קרוב אחד לשנייה בסירה שמתחת לפטל הקוצני וחייכו בשקט מרוצה כדי שאף אחד לא יראה ולא ישמע.

והחנפן חיפש אותה פה וחיפש אותה שם, ואף אחד לא עזר לו ולא אמר לו ולא גילה לו לאן נעלמה בת שבע.

אבל המושל, שבגלל שהיה לו הכול - רצה עוד, אמר לחנפן: "תביא לי אותה מחר, ואם לא תביא אותה -"

וחזר למצודה בראש העין בסירה הראשונה ונכנס למצודה ושכח מהכול. כי למושלים יש הרבה עסקים.

אבל כשקם בבוקר, הוא נזכר בסיפור על הנערה היפה ומיד שאל: "מצאו אותה?"

החנפן לא מצא אותה. ולא עזר לו כלום. כאילו בלעה אותה האדמה. כי בלילה היא וזמר הפליגו בסירה על פני המים. והנהר, שהוא מים מהשמים שיורדים וממלאים את האדמה, העלה ערפל על פניו והם הפליגו בתוכו בלי שאף אחד ראה.

אבל אז בא המלשן לחנפן וסיפור לו על זמר בן הדייגים שברח עם בת שבע.

ומה שמושלים הכי פחות אוהבים, זה שאין להם שליטה. והוא החליט שהוא ילמד את בן הדייגים ואת בת הטוחן לקח. הוא קרא לחיילים והם עלו על הסירות כדי לכבוש את שבע טחנות וללמד את הטוחנים ואת הדייגים שאסור לעשות צחוק מהמושל המצרי.

אבל, זָרַם הירקון, אני המים. המים שלמעלה בעננים, והגשם שיורד מהם והערפל והמים שמחלחלים לאדמה והמעיינות שנובעים מבטנה והנהר שזורם ומתפתל מראש העין ששם אני מגיח ועד הים המלוח. ואנשים חושבים שהם יכולים אבל הכול מים ואני הירקון מים - הסכיתו ושמעו מה קרה.

בת שבע וזמר התחבאו להם בכפר הדייגים והחיילים המצרים הפליגו לשבע טחנות ולא פחדו מכלום, כי מה יש להם לפחד מכמה טוחנים וכמה דייגים והם היו בטוחים שהם יפליגו להם יום או פחות, יאכלו את הלחם החם והטעים ויגנבו את כל דגי הדייגים ויחזרו למחרת למצודה שבראש העין, אחרי שישתו להם קצת יין טוב מהכרמים במעלה הנחל.

אבל מה שהם לא ידעו ולא שמעו, זה שהעננים שהם טיפות אווריריות של מים, נאספו מעל ההרים שמעל ראש העין. והמים שירדו מהשמיים ניקוו באדמה וזרמו מתחתיה חרישיים אל הנביעות. הגשם המשיך לרדת על ההרים והשמש זרחה מעל ראש העין ושבע טחנות, ואף אחד לא האמין שיכול לרדת כזה גשם באמצע הקיץ, אבל העולם כמו שאתם יודעים, יש בו מים, המון מים והמים עושים מה שהם רוצים ומגלפים את האדמה ומשקים את הצמחים ומרווים את האנשים וכשהם רוצים -

המים התרבו ונאספו וגאו בנחלים היבשים שמובילים אל ראש העין וברגע אחד, כשסירות החיילים עם המושל כבר לא היו רחוקות משבע טחנות, התחילו המים להתגלגל מתוך המעיינות, ומתוך ההרים, ממלאים את הנהר. והחיילים לא ידעו כלום ולא פחדו מכלום וכששמעו את הרעם העמום של המים, הם כמעט היו בשבע טחנות, וכשהשיג אותם הגל הגדול של מי העננים ונביעות המעיינות, הם היו כמעט בסלעים והמים חבטו בסירות ושברו אותן על הסלעים והחיילים נאבקו בזרם המים הסוער שנשא אותם אל השפך ואל הים.

וככה טבעו כל החיילים המצרים בגל השיטפון שבא מהשמיים ומתוך האדמה והארמון שבנו המצרים בראש העין נשאר בלי מושל ובלי חיילים.

ומה שווה ארמון ומצודה בלי מושל ובלי חיילים?

כלום. אפילו לא דג אחד.

והכוהנים המצרים מהמצודה בראש העין יצאו לחפש את המושל וככשמעו מה קרה, עלו למקדש היפה שבתל-קסילה שמול שבע טחנות, ושאלו את כוהני הירקון למה קרה מה שקרה. וכוהני הירקון אמרו להם שזה בא מהשמיים. ועם השמים, שעשויים ממים, לא מתעסקים ושלא יחשבו יותר על בת שבע כי אחרת יסתובבו המים אחורה ויטביעו את המצודה. שהם כבר ראו דברים כאלו ושייזהרו להם!

עטיפת הספר. איור: דניאלה רוג'ריו-יפה

והכוהנים המצריים הקשיבו להם מאוד ומאז שום חייל מצרי לא הפליג בירקון ולא הטריד שום איכר ודייג וסוחר בין ראש העין ושבע טחנות.

וכדאי לזכור את זה. כי הרבה צבאות חצו את הירקון מצד לצד והרבה אנשים חשבו שהם יותר חכמים מהמים. 

(ואני נשבע ששמעתי את הנהר מגחך כשדיבר על האנשים שחושבים שהם יותר חכמים ממים, למרות שהם רק 70% מים והמים הם מאה אחוז מים.)

וזמר ובת שבע מילאו את הסירה בדגים, והפליגו בחזרה לשבע טחנות ומכל שבע הטחנות יצאו טוחנים וטוחנות, אופים ואופות ואפו לחמים נהדרים. והדייגים הביאו את דגי הבורי הכי שמנים שדגו, וכולם עשו מדורה גדולה ומסיבת חתונה עליזה לבת שבע וזמר והמים זרמו בקול פכפוך עליז על כפות גלגלי שבע הטחנות. ומהשמיים ירד גשם עדין-עדין על מצוק הכורכר שעליו היה הכפר שרואה מראש העין ועד הים. והשמש שקעה ובין הטיפות והאור נולדו שתי קשתות שזרחו משפך ירקון ועד ראש העין ובחזרה."

ועד שסיים הירקון לספר את הסיפור, שקע הירח ועלתה השמש והילדים הקטנים, שרק הם יכולים לשמוע את מלמולו של הנהר, התעוררו בחיוך מהחלום שחלמו והדרורים התחילו לצייץ בין עלי האקליפטוס ואני הסתכלתי לכיוון הבתים וראיתי את אוסקר הכלב המקורזל מגיע בריצה קלה.

"לספר לך?" אמרתי.

"שמעתי." הוא אמר, "אתה לא היחיד שמקשיב לירקון."

"וככה זה היה בדיוק." אמר ארנב אחד שהגיח בדיוק מהסבך, והיה ברור שגם הוא הקשיב לסיפור שסיפר הירקון.

ושלושתנו הבטנו בנהר הזקן שזורם פה כל כך הרבה שנים, וזוכר את הימים בהם התפתל, ואת הביצות ואת בת שבע וזמר והמושל המצרי הנפוח, ומכיר את הבתים החדשים ואת המושלים הנפוחים של היום ואוהב את האוהבים שמגיעים לגדות הנהר למרות שהוא זורם היום באפיק ישר בין הבתים ומשבע הטחנות היפות שלו לא נשאר כמעט כלום.

וכולנו, זאת אומרת, הדרורים ואוסקר הכלב והארנב ואני ידענו, שהירקון היה ויהיה, מסיע את המים אל הים כדי שיתאדו ויהפכו לעננים ויחזרו עם הרוח וירדו כגשם ויחלחלו לאדמה ויזרמו בחזרה אל הים. למקום אליו לקח זמר את בת שבע אחרי החתונה, למקום בו נשפך הנהר לים ובורים קטנים רצים על אדוות הגלים במקום בו מתערבבים המים המתוקים רגע לפני שהם מתאדים כדי לחזור כעננים וגשם שירד בהרים ויחזור אל האדמה כדי להגיח במעיינות ראש העין.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

"התנין מנחל תנינים: אגדות טבע ארץ-ישראליות", צור שיזף, איור: דניאלה רוג'ריו-יפה, ספריית מסעות, 176 עמודים