שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אלוהים מעניש על נישואים מזורזים - כמעט כולם האמינו בזה"
    הגיבורים של אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות, מביטים לאחור על החיים שחלפו ועל רגעי המפנה שבהם. בכתיבתה האמיצה והמהודקת, תאונות וטרגדיות מצטלבות עם רגעים של קרבה ועונג. קראו פרק מתוך ספרה החדש, "חברת נעורי"

    חברת נעורי

     

    תודה לר' ג' ט'

     

    הייתי חולמת על אמי, ואף שהפרטים בחלום השתנו, ההפתעה בו לא השתנתה. החלום פסק, מן הסתם היה שקוף מדי באופטימיות שלו, קל מדי בסלחנותו.

    בחלום הייתי בגילי האמיתי, חייתי את חיי האמיתיים, וגיליתי שאמא שלי עדיין בחיים. למען האמת היא מתה בשנות החמישים המוקדמות שלה, שהיו שנות העשרים המוקדמות שלי. לפעמים מצאתי את עצמי במטבח שלנו, שם אמי רידדה קלתית לפאי על השולחן, או שטפה כלים בגיגית הבהירה החבוטה אדומת השפה. אך בפעמים אחרות נתקלתי בה ברחוב, במקומות שלגמרי לא ציפיתי לראותה. חוצה לובי יפה של בית מלון, או עומדת בתור בשדה התעופה. היא נראתה טוב - לא בדיוק מלאת חיים, לא לגמרי חפה מהשפעותיה של המחלה המשתקת שאחזה בה בציפורניה במשך עשור או יותר לפני מותה, אבל טוב הרבה יותר ממה שזכרתי, עד כדי פליאה. אה, זה רק רעד קל ביד, היא אמרה, ואיזו נוקשות בצד הזה של הפנים. מציק קצת, אבל אני מסתדרת.

     

    אליס מונרו (צילום: דרק שפטון) (צילום: דרק שפטון)
    אליס מונרו(צילום: דרק שפטון)

    גיליתי אז מה הפסדתי בחיי האמיתיים - החיוניות בהבעתה ובקולה של אמי לפני שהתקשחו שרירי הצוואר, ומסכה עגומה וחלולה התהדקה על פניה. איך יכולתי לשכוח זאת, הייתי חושבת בחלום - את ההומור האגבי שלה, לא אירוני אלא שופע שמחה, את הקלילות וקוצר הרוח והביטחון העצמי? אמרתי לה שאני מצטערת שלא באתי לבקר אותה כל כך הרבה זמן - לא משום שחשתי אשמה, אלא צער על כך שבזיכרוני השתמרה מפלצת במקום המציאות הזאת - והתשובה העניינית שלה היתה הדבר הכי מוזר והכי נדיב עבורי.

     

    אה, זה בסדר, היא אמרה, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. הייתי בטוחה שנתראה יום אחד.

     

    כשאמי היתה אישה צעירה שפניה רכים, שובביים, ולרגליה השמנמנות גרבוני משי אטומים מבריקים (ראיתי אותה בתמונה, עם התלמידים שלה), היא פנתה ללמד בבית ספר של כיתה אחת, בית הספר גריבס בעמק אוטאווה. הוא שכן בפינת חווה שהיתה בבעלות משפחת גריבס - חווה טובה מאוד לכפר הזה. שדות מנוקזים היטב הרחק מן הסלע הפרקמבריוני המפלס את דרכו באדמה, נחל מתפתל קטן שערבות משתי גדותיו, חלקת עצי אדר סוכר, אסמים בנויים בולי עץ, ובית גדול ולא מעוטר שקירות העץ שלו מעולם לא נצבעו, אלא הושארו לפגעי מזג האוויר. וכשמניחים כך לעץ חשוף בעמק אוטאווה, אמרה אמי, משום-מה הוא אף פעם לא מאפיר, הוא משחיר. זה בטח משהו באוויר, היא אמרה.

     

    תכופות דיברה על עמק אוטאווה שהיה ביתה - היא גדלה במרחק כשלושים קילומטרים מבית ספר גריבס - בדוגמטיות ובפליאה, מדגישה בו דברים שמבדילים אותו מכל מקום אחר על פני האדמה. בתים משחירים, לסירופ מייפל יש טעם ששום סירופ מייפל משום מקום אחר לא משתווה לו, דובים משוטטים להנאתם בקרבת בתי החווה. וכשבסופו של דבר זכיתי לראות את המקום הזה, התאכזבתי כמובן. זה לא היה עמק כלל, אם מתכוונים בכך לבקעה בין גבעות; אלא תערובת של שדות שטוחים וסלעים נמוכים וחלקות יער עבותות ואגמים קטנים, אזור כפרי מעורב ומגובב שלא ניחן בשום הרמוניה נעימה, והוא אינו נכנע בקלות לשום תיאור.

     

    האסמים הבנויים בולי עץ והבית הלא צבוע, תופעות נפוצות למדי בחוות עניות, לא היו סימן לעוני אלא למדיניות, במקרה של משפחת גריבס. היה להם כסף, אבל הם לא הוציאו אותו. זה מה שאנשים אמרו לאמא שלי. הגריבסים היו חרוצים ובהחלט לא בורים, אבל פרימיטיבים מאוד. לא היו להם מכונית או חשמל או טלפון או טרקטור. היו שחשבו שזה משום שהם קָמֶרוֹנים - הם היו היחידים במחוז חינוכי זה שהשתייכו לפלג הדתי הזה - אבל למעשה הכנסייה שלהם (שהם עצמם תמיד כינו הכנסייה הפרסביטריאנית הרפורמית) לא אסרה על מנועים או על חשמל או על כל המצאה מהסוג הזה, רק על משחקי קלפים, ריקודים, סרטים, ובימי ראשון - על כל פעילות שאינה דתית או הכרחית.

     

    אמא שלי לא ידעה מי הם הקמרונים או מדוע הם נקראים כך. איזו דת משונה מסקוטלנד, היא אמרה ממרומי האנגליקניות המסורה והקלילה שלה. המורה תמיד התאכסנה בבית גריבס, ואמי נרתעה מעט למחשבה על מגורים בבית השחור הזה על השיתוק שאחז בו בימי ראשון ועל מנורות הנפט והרעיונות הנחשלים. אבל היא היתה מאורסת בשלב זה, היא רצתה לחסוך לנדוניה שלה במקום להתרוצץ ברחבי הכפר ולבלות, והניחה שתוכל לצאת הביתה פעם בשלושה ימי ראשון. (בימי ראשון בבית משפחת גריבס אפשר היה להדליק אש להסקה אבל לא לבישול, אסור היה אפילו להרתיח קומקום לתה, ואסור היה לכתוב מכתבים או להרוג זבובים. אבל התברר שאמא שלי היתה פטורה מהכללים האלה. "לא, לא," אמרה פלורה גריבס וצחקה עליה. "לא מתכוונים אלייך. את תמשיכי לחיות כמו שאת רגילה." וכעבור זמן-מה אמא שלי קשרה איתה חברוּת כה קרובה, עד שאפילו לא חזרה הביתה בימי הראשון שתיכננה.)

     

    פלורה ואֶלי גריבס היו שתי האחיות שנותרו במשפחה. אלי היתה נשואה לגבר בשם רוברט דיל שהתגורר ועבד בחווה, אף שאיש לא קרא למקום חוות דיל בשל כך. מתיאוריהם של אנשים, אמי ציפתה שהאחיות גריבס ורוברט דיל יהיו לפחות בגיל העמידה, אבל אלי, האחות הצעירה, היתה רק בת שלושים, ופלורה היתה מבוגרת ממנה בשבע או בשמונה שנים. רוברט דיל היה ככל הנראה מבוגר מאלי וצעיר מפלורה.

     

    הבית היה מחולק בצורה מפתיעה. הזוג הנשוי לא התגורר עם פלורה. כשהתחתנו היא הניחה להם את הטרקלין ואת חדר האוכל, את חדרי השינה הקדמיים וגרם המדרגות, את מטבח החורף. לא נדרשה החלטה לגבי חדר האמבטיה כי לא היה כזה. פלורה קיבלה את מטבח הקיץ, על קורות הגג הגלויות וקירות הלבֵנים החשופות, את המזווה הישן שהפך לחדר אוכל צר ולחדר הסבה, ואת שני חדרי השינה העורפיים שאחד מהם היה של אמי. המורה התאכסנה עם פלורה, בחלק העלוב יותר של הבית. אבל לאמא שלי לא היה אכפת. היא העדיפה מיד את פלורה ואת העליזות שלה על הדממה ואווירת החולי של החדרים הקדמיים. בממלכתה של פלורה זה אפילו לא היה נכון שחל איסור על כל השעשועים. היה לה לוח קרוֹקינוֹל - היא לימדה את אמא שלי לשחק.

     

    החלוקה נעשתה, כמובן, בציפייה שלרוברט ולאלי תהיה משפחה והם יזדקקו למקום. זה לא קרה. הם היו נשואים יותר משתים-עשרה שנים ולא נולד להם ילד חי. פעם אחר פעם אלי נכנסה להיריון, אבל שני הריונות הסתיימו בלידת נפל, והיתר בהפלה. בשנתה הראשונה של אמי, היה נדמה שאלי מבלה במיטה יותר ויותר מזמנה, ואמא שלי חשבה שאולי היא שוב בהיריון, אבל איש לא דיבר על זה. אנשים כאלה לא ידברו על זה. היה קשה לומר מהמראה של אלי כשקמה והסתובבה, משום שגופה היה רפוי וחרב, אם כי שדיה נפולים. היה לה ריח של מיטת חולים, והיא התרגזה בילדותיות על כל דבר. פלורה טיפלה בה ועשתה את כל העבודה.

    היא כיבסה את הבגדים וסידרה את החדרים והכינה את הארוחות שהוגשו בשני צדי הבית, וכן עזרה לרוברט בחליבה ובהפרדת החלב. היא קמה לפני שהיום האיר, והיה נדמה שהיא לעולם אינה מתעייפת.

     

    באביב הראשון של אמי שם הם פצחו במבצע ניקיון גדול, שבמהלכו פלורה טיפסה על הסולמות בעצמה והורידה את חלונות הסערה, שטפה וערמה אותם, פינתה את כל הרהיטים מהחדרים בזה אחר זה כדי לקרצף את לוחות העץ ולמרק את הרצפות. היא שטפה כל צלחת וכל כוס שהיו מונחים בארונות ולכאורה כבר נקיים. היא מירקה כל סיר וכל כף. קיננו בה צורך ומרץ כאלה עד שכמעט התקשתה לישון - אמא שלי היתה מתעוררת ושומעת אותה מפרקת את ארובות התנור, או חובטת בקורי עכביש מעושנים במטאטא עטוף במגבת. מבעד לחלונות הרחוצים נטולי הווילונות חדר פרץ אור חסר רחמים. הניקיון הזה היה הרסני. אמא שלי ישנה כעת על מצעים שהולבנו ועומלנו והעלו פריחה על עורה. אלי החולה התלוננה יום־יום על ריחם של חומר המירוק ואבקות הניקוי. הידיים של פלורה היו אדומות אבל מצב רוחה נותר מרומם. המטפחת והסינר והסרבל הרפוי של רוברט שלבשה כשנדרשה לטיפוס בעבודתה, שיוו לה רושם של קומיקאית - שובבי, בלתי צפוי.

    אמא שלי היתה קוראת לה דרווישית מחוֹללת.

     

    "את ממש דרווישית מחוללת, פלורה," היא אמרה, ופלורה עצרה. היא רצתה לדעת למה הכוונה. אמא שלי החלה להסביר, אף שחששה שמא יש בכך פגיעה באדיקותה. (לא בדיוק אדיקות - אי-אפשר לקרוא לזה כך. חומרה דתית.) זה לא היה כך, כמובן. לא היה שמץ של רשעות או קנאות זחוחה בהקפדה של פלורה על דתה. היא לא חששה מכופרים - היא חיה בקרבם מאז ומעולם. מצא חן בעיניה הרעיון שהיא דרווישית, והיא הלכה לספר לאחותה.

    "את יודעת מה המורה אומרת שאני?"

     

    פלורה ואלי היו שתיהן שחורות שיער ושחורות עיניים, גבוהות וצרות-גרם וארוכות-רגליים. גופה של אלי היה הרוס, כמובן, אבל פלורה עדיין היתה זקופה וחיננית להפליא. לפעמים היא נראתה כמו מלכה, אמרה אמי - אפילו כשנסעה לעיירה בעגלה הזאת שלהן. לכנסייה הן הגיעו בדו־אופנית או במזחלת, אבל כשנסעו לעיירה, תכופות היו צריכות להוביל שקי צמר - היו להן כמה כבשים - או תוצרת חקלאית למכירה ולהביא מצרכים הביתה. לא לעתים קרובות הם עשו את הדרך הזאת שארכה קילומטרים אחדים. רוברט ישב קדימה ונהג את הסוס - פלורה ידעה היטב לנהוג סוס, אבל הגבר הוא שצריך לנהוג תמיד. פלורה עמדה מאחור והחזיקה בשקים. היא נסעה לעיירה ובחזרה בעמידה, שומרת על שיווי משקל נינוח, כובעה השחור לראשה. כמעט מגוחך, אבל לא לגמרי. כמו מלכה צוענייה, אמי חשבה שהיא נראית, בשערה השחור ובעורה שתמיד נראה שזוף קלות, בגמישות ובשלווה הנועזת שלה. כמובן חסרו לה צמידי הזהב והבגדים הצבעוניים. אמי קינאה בה על דקיקותה ועל עצמות לחייה.

     

    כשחזרה בסתיו לשנתה השנייה, אמי גילתה מה הבעיה של אלי.

    "לאחותי יש גידול," אמרה פלורה. איש לא דיבר אז על סרטן.

     

    אמא שלי כבר שמעה את זה קודם. אנשים חשדו. אמי הכירה רבים במחוז בשלב הזה. היא התיידדה במיוחד עם אישה צעירה שעבדה בדואר; אישה שלימים תהיה אחת השושבינות שלה. הסיפור של פלורה ואלי ורוברט סוּפּר - או כל מה שאנשים ידעו עליו - בגרסאות שונות. אמי לא חשה שהיא מטה אוזן לרכילות, משום שהיתה ערה לכל הערה פוגענית כלפי פלורה - היא לא תסבול דבר כזה. אך ממילא לא היו כאלה. כולם אמרו שפלורה מתנהגת כמו קדושה. אפילו כשהפכה עולמות, כמו בחלוקה של הבית - היא התנהגה כמו קדושה.

     

    רוצים לקרוא את "חברת נעורי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד.

     

    רוברט החל לעבוד בחוות גריבס כמה חודשים לפני שאביהן של האחיות מת. הן כבר הכירו אותו, מהכנסייה. (אוי, הכנסייה הזאת, אמרה אמי, משום שפקדה אותה פעם מתוך סקרנות - המבנה האומלל ההוא בצדה השני של העיירה, מרחק קילומטרים משם, שום עוגב או פסנתר, וזכוכית רגילה בחלונות וכומר זקן ותשוש שנשא דרשה של שעות על שעות, וגבר שמכה בקולן בזמן השירה.) רוברט הגיע מסקוטלנד והיה בדרכו מערבה. הוא עצר אצל קרובים או אנשים שהכיר מחברי הקהילה הזעומה. כדי להרוויח קצת כסף, מן הסתם, הוא הגיע לחוות גריבס. עד מהרה הוא ופלורה היו מאורסים. הם לא יצאו לרקוד או למסיבות קלפים כמו זוגות אחרים, אבל יצאו לטיולים ארוכים. המלווה שלהם - באופן לא רשמי - היתה אלי. אלי היתה בזמנו פלרטטנית ממש, נערה ילדותית עזת מצח, ארוכת שיער, מתפקעת ומפזזת מרוב מרץ. היא היתה רצה במעלה הגבעות וחובטת בקְנֵי הבּוּצין במקל, צועקת ומקפצצת ומעמידה פני לוחם על גב סוס. או שאולי הסוס עצמו. היא היתה אז בת חמש-עשרה, שש-עשרה. חוץ מפלורה איש לא היה יכול לה, ובדרך כלל פלורה רק צחקה למעשיה, משום שהיתה רגילה אליה מכדי לתהות אם הכול בסדר אצלה בראש.

     

    הן אהבו זו את זו מאוד. אלי בגופה הארוך והדקיק, בפניה הארוכים והחיוורים, היתה כמו העתק של פלורה - העתק מהסוג הרוֹוֵחַ במשפחות, שלפיו בשל איזה רישול או הגזמה בתווי הפנים או בגוון, יופיו של האחד נהיה לכיעורו - או לכיעורו כמעט - של האחר. אבל באלי לא היתה כל קנאה בעניין זה. היא אהבה לסרק את שערה של פלורה ולאסוף אותו בסיכות. הן נהנו מאוד לחפוף זו את שערה של זו. אלי היתה מצמידה את פניה לצווארה של פלורה כמו סייח המחכך את חוטמו באמו. אז כשרוברט תבע את ידה של פלורה, או כשפלורה תבעה את ידו - איש לא ידע איך זה קרה - הם היו מוכרחים לכלול את אלי. היא לא גילתה כל טינה כלפי רוברט, אבל היא רדפה אחריהם וארבה להם בטיוליהם; היא הגיחה מבין השיחים והפתיעה אותם או התגנבה אחריהם בשקט כזה עד שנשפה בעורפם. אנשים ראו אותה עושה את זה. והם שמעו על הבדיחות שלה. היא תמיד השתגעה על בדיחות ולפעמים הסתבכה בצרות עם אביה בגללן, אך פלורה הגנה עליה. עכשיו היא שמה קוצים במיטה של רוברט. היא ערכה את המקום שלו בשולחן והחליפה בין הסכין למזלג. היא החליפה את דליי החלב ונתנה לו את הישן עם החור. אולי לטובת פלורה, רוברט לא התלונן.

     

    עטיפת הספר

    האב אילץ את פלורה ורוברט לחכות שנה עם החתונה, ואחרי שמת הם לא הקדימו אותה. רוברט המשיך לגור בבית. איש לא ידע איך להגיד לפלורה שהמצב שערורייתי, או נראה שערורייתי. פלורה רק היתה שואלת למה. במקום להקדים את החתונה, היא דחתה אותה - מהאביב הבא לראשית הסתיו, כדי שתעבור שנה שלמה ממותו של אביה. שנה מהלוויה לחתונה - נראה לה רק הולם. היא בטחה בכל לבה בסבלנותו של רוברט ובטוהר מידותיה.

     

    אז היא בטחה. אבל בחורף קמה מהומה. אלי החלה להקיא, לבכות, רצה להתחבא במתבן, ייללה כשהם מצאו וגררו אותה החוצה, קפצה לרצפת האסם, רצה במעגלים, התגלגלה בשלג. אלי השתגעה. פלורה היתה מוכרחה להתקשר לרופא. היא סיפרה לו שהמחזור של אחותה פסק - הייתכן שנסיגת הדם מטריפה עליה את דעתה? רוברט היה צריך לתפוס ולקשור אותה, והוא ופלורה יחד השכיבו אותה במיטה. היא סירבה לאכול, רק הטילה את ראשה מצד לצד וייללה. נראה שהיא תמות בלי לומר מילה. אבל בדרך כלשהי האמת יצאה לאור. לא מפי הרופא שלא הצליח להתקרב אליה מספיק כדי לבדוק אותה מרוב שהשתוללה. רוברט כפי הנראה הודה. פלורה סוף-סוף גילתה את האמת חרף כל האידיאלים הנשגבים שלה. עכשיו הם היו מוכרחים לערוך חתונה, אף שלא את זו שתוכננה.

     

    בלי עוגה, בלי בגדים חדשים, בלי ירח דבש, בלי ברכות. רק ביקור חפוז ומביש בבית הכומר. כמה אנשים, למראה שמותיהם בעיתון, חשבו שהעורך התבלבל בין האחיות. הם חשבו שזו בטח פלורה. חתונת בזק לפלורה! אבל לא - פלורה היא שגיהצה לרוברט את החליפה מן הסתם, והוציאה את אלי מהמיטה ורחצה אותה וייפתה אותה. פלורה היא שקטפה גרניום אחד מהעציץ בחלון והצמידה אותו לשמלה של אחותה. ואלי לא קרעה אותו. אלי היתה כנועה עכשיו, כבר לא השתוללה ובכתה. היא הניחה לפלורה לארגן אותה, היא הניחה לעצמה להינשא, מיום זה והלאה לא השתוללה עוד.

     

    פלורה חילקה את הבית. היא עצמה עזרה לרוברט לבנות את המחיצות הדרושות. אלי עברה היריון מלא. איש אפילו לא העמיד פנים שהתינוק הקדים - אבל הוא נולד מת אחרי לידה ארוכה וקשה. אולי אלי הזיקה לו כשקפצה מקורת האסם והתגלגלה בשלג והכתה את עצמה. גם אילולא עשתה זאת, אנשים ציפו שמשהו ישתבש, עם הילד הזה או אולי עם אחר שייוולד בהמשך. אלוהים מעניש על נישואים מזורזים - כמעט כולם האמינו בזה, לא רק פרסביטריאנים. אלוהים גומל על תאווה בתינוקות מתים, ברפֵי שכל, בשפות שסועות ובאיברים מדולדלים וברגליים קלוטות.

     

    במקרה זה העונש נמשך. אלי עברה הפלה אחרי הפלה, אחר כך עוד לידת נפל ועוד הפלות. היא כל הזמן היתה בהיריון, וההריונות שפעו התקפי הקאות שנמשכו ימים, כאבי ראש, התכווצויות, סחרחורות. ההפלות היו מייסרות כמו לידות אחרי היריון מלא. אלי לא היתה מסוגלת למלא את המטלות שלה. היא הסתובבה בבית כשהיא נאחזת בכיסאות. השתיקה הקהויה שלה חלפה, והיא החלה להתלונן על כל דבר. אם מישהו בא לבקר, היא דיברה על כאבי הראש המשונים שלה או תיארה את ההתעלפות האחרונה שלה, או אפילו - לפני גברים, לפני נערות לא נשואות או ילדים - ירדה לפרטים מדממים שנגעו למה שפלורה כינתה "האכזבות" שלה. כשאנשים שינו את הנושא או גררו ממנה את הילדים, היא הזדעפה. היא דרשה תרופה חדשה, השתלחה ברופא שלה, נידנדה לפלורה. היא האשימה את פלורה שהיא שוטפת כלים ברעש בכוונה, שהיא מושכת לה - לאלי - בשיער כשהיא מסרקת אותו, שמתוך קמצנות היא מחליפה את התרופה האמיתית שלה במים עם מולסה. לא משנה מה אמרה, פלורה הרגיעה אותה. לכל מי שנכנס אל ביתן היה סיפור דומה. פלורה אמרה, "אז איפה הילדונת הקטנה שלי? איפה אלי שלי? זאת לא אלי שלי. זאת איזו רתחנית שנכנסה לכאן במקומה!"

     

    בערבים חורפיים אחרי שסיימה לעזור לרוברט באסם ונכנסה פנימה, פלורה התרחצה והחליפה בגדים ונכנסה לחדר של אלי לקרוא לה סיפור לפני השינה. אמא שלי הצטרפה לפעמים, ולקחה איתה כל מלאכת תפירה שהיתה בעיצומה לשם הנדוניה שלה. המיטה של אלי הוצעה בחדר האוכל הגדול, שם היתה מנורת גז מעל השולחן. אמי ישבה מצדו האחד ותפרה, ופלורה ישבה מצדו השני וקראה בקול. לפעמים אלי אמרה, "אני לא שומעת אותך." או אם פלורה עצרה להפוגה קצרה, אלי אמרה, "עוד לא נרדמתי."

     

    ומה קראה באוזניה פלורה? סיפורים על החיים בסקוטלנד - לא קלאסיקות. סיפורים על פרחחים ועל סבתות מצחיקות. הסיפור היחיד שאמי זכרה את שמו הוא מקגרגור הקטן. היא לא הבינה את הסיפורים עד הסוף, ולא צחקה כשפלורה צחקה ואלי פלטה יבבת צחוק, כי הם היו גדושים בדיאלקט סקוטי או נקראו במבטא הכבד הזה. היא הופתעה לגלות שפלורה שולטת בו - הוא היה שונה בתכלית מצורת הדיבור הרגילה שלה.

     

    (אבל זה לא היה גם המבטא של רוברט? אולי זאת הסיבה שאמא שלי אף פעם לא מספרת מה רוברט אמר, הוא אף פעם לא תורם לסצנה. הוא בטח היה שם, הוא בטח ישב שם בחדר. הם הסיקו רק את החדר הראשי בבית. אני רואה אותו שחור שיער, כבד כתפיים, חזק כמו סוס חרישה וכמותו בעל יופי נוגה, כבול.)

    ואז פלורה היתה אומרת, "זה מספיק להָעֶרב." היא היתה לוקחת לידה ספר אחר, ספר ישן שכתב אחד המטיפים שלהם. היו כתובים בו דברים שכמוהם אמי מעולם לא שמעה. אילו דברים? היא לא ידעה לומר. כל הדברים שכללה הדת המזוויעה העתיקה שלהם. וזה הרדים את אלי, או דירבן אותה להעמיד פני ישנה כעבור עמודים אחדים.

     

    אמי התכוונה מן הסתם לכל המערך הזה של הנבחרים והמקוללים - לכל הטיעונים אשר לאשליית קיומו של רצון חופשי ולחיוניותו. לאבדון ולגאולה חמקמקה. לגבב המייסר והמתיש של רעיונות שלובים וסותרים שקוסם כל כך למוחות מסוימים. הם לא קסמו לאמי. אמונתה היתה קלה, רוחה באותה עת איתנה. רעיונות לא סיקרנו אותה אף פעם.

     

    אבל, היא שאלה את עצמה (בלב), איזה מין חומר קריאה זה לאישה גוססת? זאת היתה, אם בכלל, הביקורת היחידה שלה על פלורה.

    התשובה - שאין חומר אחר מלבדו, אם את מאמינה - לא עלתה בדעתה.

    באביב הגיעה אחות. כך נעשו הדברים אז. אנשים מתו בבית, ואחות הגיעה לנהל את התהליך.

     

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .

     

    "חברת נעורי", אליס מונרו, מאנגלית: אורטל אריכה, הוצאת מחברות לספרות, 2019, 286 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים