5 טכניקות שיעזרו לילדים להרגיש בטוחים

לפי הנתונים של מרכז הסיוע הישראלי, אחד מתוך שישה בנים ובנות עד גיל 12 סובל מפגיעה מינית כלשהי. אחת מתוך ארבע נערות עד גיל 18 סובלת מפגיעה כזו. ההנחה היא שמדובר ב"תת דיווח" ושבמציאות המספרים גדולים יותר.

דברו עם הילדים על מצבים מאיימים בחייהם(צילום: shutterstock)

הכוח הגדול שלנו כהורים נמצא ביכולת לעזור לילדים שלנו להתמודד גם עם האמיתות הכואבות של החיים. אנחנו מלמדים אותם על סכנה בשמש ועל החשיבות של קרם הגנה, על הסכנה שבכביש ועל בטיחות בדרכים, על העצב בכך שלא תמיד מקבלים את מה שרוצים ועל כך שביחד אפשר להתעודד גם למול אכזבה.

דרוש אומץ הורי של אריות ולביאות כדי לעזור לילדים להתמודד עם מקרי האלימות, הבריונות והאיומים בחייהם. המזל הוא שלרובנו יש את האומץ הזה בתוכנו מהרגע בו הפכנו להורים.

חמש טכניקות לבטיחות אישית שאפשר ללמד את הילדים:

1. נתינת שם

הרבה מאיתנו - הורים וילדים - מגדירים אלימות כגופנית. זה לא נכון. כדאי לדבר עם הילדים ולהבין יחד מה עלול להוות לאיום: מגע לא רצוי, לחץ חברתי, משחקי חברה מיניים, חיזור מטריד, יחסים מיניים בלי הסכמה, חרם כיתתי, בריונות, סחיטה, שיימינג והפצת תמונות וסרטוני עירום ברשתות החברתיות. עבור חלק מהילדים והמתבגרים בשנת 2019 אלו תופעות טבעיות. שווה לנו להגדיר יחד איתם שאלו מצבים שאינם מחויבי המציאות, ושיכולים להיות גם מסוכנים.

קראו עוד:

להתחפש להורה שהיית רוצה להיות

כולם שווים? צילומי ילדים יוצאי דופן

"הטיול ששינה את המשפחה שלנו"

2. זיהוי רצון

הדבר העיקרי שנעלם ונאלם במצבי איום הוא הרצון שלנו, שמושתק. לפעמים גם לנו לא ברור מה הרצון אומר, ולכן כדאי לתרגל עם הילדים זיהוי של רצון. ניתן לעשות זאת באמצעות צבעים:

ירוק - מצב שאני רוצה.

כתום - מצב שאני רוצה חלק ממנו ולא רוצה חלק אחר ממנו.

אדום - מצב שאני לא רוצה.

צהוב - מצב שמבלבל אותי ולא ברור לי מה אני רוצה.

המטרה היא לאפשר לילדים ולילדות לשאול את עצמם במצבים שונים - "באיזה צבע אני?" אפשר לתרגל את זה בבית, כמשפחה: מדי פעם עצרו הכול ושאלו אלו את אלו "באיזה צבע את/ה?" זה יעזור לשימוש בכלי הזה גם מחוץ לבית.

עזרו לילדים לזהות מה הם באמת מרגישים ורוצים(צילום: shutterstock)

3. לגיטימציה

בכל מצב שאינו ירוק, מותר לי לקום וללכת, ומותר לי להגיד בקול רם שאני לא רוצה, לא בטוח/ה שאני רוצה או שרוצה חלק אבל לא את הכול. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל להרבה מהילדים שלנו זה לא.

בשיעורים שלי גיליתי שרוב בני ובנות הנוער (וגם הרבה נשים וגברים) בטוחים שהם אמורים לשתוק ו/או להישאר במצב שלא נעים להם ושהם לא רוצים להיות בו. חשוב שהילדים ישמעו מאיתנו שיש רשות הורית לעשות מעשה ולהשמיע קול (זה, דרך אגב, ישרת אותם בשארית חייהם המקצועיים, הציבוריים והאישיים).

4. מילת קוד

התבגרות היא תהליך שכולל פרטיות, וגורם לכך שהילדים לא מספרים לנו הרבה ממה שקורה להם, ולא משנה כמה אנחנו מבקשים מהם לשתף אותנו. טיפ אחד שיכול לעבוד הוא ליצור מילת קוד - מילה שאם אני משתמשת בה המשמעות היא שהייתי במצב צהוב, כתום או אדום ואני רוצה לדבר על זה.

אם מישהו או מישהי במשפחה אומר/ת את מילת הקוד, זה ברור שעכשיו עוזבים הכול (גם אם זה באמצע בישול, אירוח או עבודה) ומנהלים את השיחה.

מילת קוד שכולם מבינים(צילום: shutterstock)

5. תמיכה

אחת מהסיבות שקשה לילדים על מצבים שדורשים מילת קוד היא הפחד שהורה יאמר "למה לא עשית ככה?" או "למה עשית ככה?" הנטייה שלנו כהורים להגיד את זה היא טבעית, והרבה פעמים היא מגיעה מהאהבה והתמיכה שלנו, וגם מהדאגה לילדים. האתגר כאן הוא שהילדים לא שומעים את כל (וקול) התמיכה. הם רגישים במיוחד ונוטים לשמוע שאנחנו לא מרוצים מהם.

מה שיכול לעזור הוא לזכור בעצמנו, ולהבהיר לילדים, שלא משנה מה יגידו לנו, נתמוך בהם, ונגיד להם שעשו הכי טוב שיכלו באותו רגע. ואתם יודעים מה? זה נכון. לא משנה אם שתקו או דיברו, לא משנה אם השתתפו או עמדו בצד, לא משנה אם הלכו או נשארו - הם עשו הכי טוב שיכלו באותו רגע עם הכלים הזמינים להם.

מצבים צהובים, כתומים ואדומים מבלבלים מטבעם, ונוטים להשכיח מאיתנו את מה שתכננו לעשות או להגיד במצב מסוים. וכולנו יכולים רק לנסות כמיטב יכולתנו להתמודד.

בזמן אמת, בואו נתחיל בלומר לילדים שעשו הכי טוב שיכלו וידעו, נמשיך בלתמוך, בלחבק, בלהרגיע אותם ולהרגיע את עצמנו.

בימים שלאחר מכן ניתן לחשוב מה אפשר עוד לעשות: לדבר, להעמיק, להתייעץ, לתרגל הרגעה עצמית למול איום, ללמוד עוד מיומנויות להתמודדות ולתגובה למצבים צבעוניים, לא רק לדבר ולתכנן אלא גם לתרגל ולהתאמן.

טיפ אחרון: גם לנו מגיע להרגיש בטוחים

אנחנו הורים, לא גיבורי על. גם לנו קשה כשלילדים קשה, ואין לנו את כל המידע ולא את כל התשובות, ובטח שאין לנו פתרונות מיידים. זו משימה קשה ומעייפת: להקשיב לילדים מתוודים על "מצבים צבעוניים" בחייהם.

גם לנו כהורים מגיעה תמיכה, הרגעה, מקורות מידע, ואנשים להתייעץ איתם: חברים, הורים אחרים, אנשי טיפול וחינוך, ואנשי מקצוע בתחומי אלימות, מניעה ובטיחות.