איילת שקד בסך הכול מיישרת קו עם העולם
התוכנית של השרה להעביר לידי הכנסת את הסמכות למנות שופטי עליון מיושמת ב-31 מ-36 מדינות ה-OECD. מתנגדי שקד מעדיפים להתעלם
(צילום: מוטי קמחי)
שרת המשפטים איילת שקד פרסמה השבוע את תוכנית 100 הימים מטעמה לשינוי מערכת המשפט. המרכיב המרכזי שהציגה הוא שינוי הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון והעברתו להכרעתם הבלעדית של נבחרי ציבור. בתגובה טען השופט בדימוס אליקים רובינשטיין ששיטת בחירת השופטים בישראל היא מהטובות בעולם, וכי מינוי שופטים באמצעות ועדה מקצועית הוא חיוני לדמוקרטיה.
לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
שופטי העליון נבחרים על ידי ועדה המונה תשעה חברים, מהם ארבעה נבחרי ציבור, שני נציגים של לשכת עורכי הדין ושלושה נציגים של בית המשפט העליון. שיטת בחירה זו מעניקה רוב ברור לגורמי המקצוע והשופטים על פני נבחרי הציבור, ובהתאם הוועדה לא נהנית מלגיטימציה דמוקרטית. יתרה מכך: על מנת לבחור נציגים לבית המשפט העליון נדרשת הסכמה של שבעה מחברי הוועדה. המשמעות היא שלא ניתן למנות שופטים לבית המשפט העליון ללא הסכמת בית המשפט העליון בעצמו.
הטיעון התומך בעמדתה של השרה שקד ברור: העליון מכריע הכרעות אידיאולוגיות עקרוניות כדוגמת בעניין הכשרת מועמדות בל"ד, גיוס בחורי הישיבות והטיפול בסוגיית המסתננים. חלק מהותי מהכרעות אלה נשען על עולמו הערכי של השופט. לשיטתה של שקד, אין הצדקה דמוקרטית לכפיית ערכים על הציבור בידי ערכאה שהציבור לא קובע את זהות היושבים בה. תפקידו של בית המשפט לפרש את החוקים וחוקי היסוד שחוקקו נבחרי הציבור ואין הצדקה לכך שפרשנות זו תבצע בהם הטיה ערכית חריגה. כמו כן, היא סבורה ששופטים שמתמנים בדרך ייצוגית יזכו לאמון ציבורי הרבה יותר גבוה - גם במקרים שבהם יכריעו בניגוד לעמדת נבחרי הציבור.
מנגד, שתי הטענות המרכזיות של תומכי השיטה הקיימת הן שמסננת של שופטים ועורכי דין בהליך המינוי חיונית לשם הבטחת חוסר התלות של בית המשפט במערכת הפוליטית, ולשם הבטחת הרמה המקצועית הנדרשת מהשופטים.
אבל אם שתי טענות התומכים היו מבוססות, היינו מצפים למצוא ששיטת המינוי הישראלית תהיה נפוצה בקרב דמוקרטיות בעולם. אולם המצב הפוך: לא די שהשיטה אינה נפוצה, אלא שההיפך הגמור הוא הנכון: מתוך 36 מדינות ה-OECD, 31 מעניקות לנבחרי ציבור את סמכות מינוי שופטי הערכאה העליונה (בית משפט עליון או בית משפט לחוקה לפי העניין).
לדוגמה, בארה"ב הנשיא בוחר את שופטי בית המשפט העליון באישור הסנאט; בצרפת נבחרים השופטים על ידי הנשיא ושני בתי הפרלמנט; בשווייץ נבחרים השופטים על ידי הרשות המחוקקת; באוסטריה על ידי הממשלה והרשות המחוקקת; באוסטרליה על ידי שר המשפטים וביפן על ידי הממשלה באישור כלל הציבור במשאל עם.
רק חמש מדינות, בהן ישראל, נותנות מעמד מחייב לרשות השופטת בהליך הבחירה: יוון, טורקיה ולוקסמבורג. אליהן מצטרפת גם בריטניה, אך בה אין לבית המשפט סמכות לפסול את החוקים שמחוקקים נבחרי הציבור בפרלמנט, כך שעליונות נבחרי הציבור מושגת שם בדרך אחרת.
לכך יש להוסיף כי ברוב מוחץ של מדינות ארה"ב, נבחרים השופטים באמצעות מנגנון שמערב את בחירת הציבור בקלפי בבחירות ישירות, אם לכתחילה ואם בדיעבד.
האם ערכאות השיפוט העליונות של ארה"ב ומדינותיה, של צרפת, גרמניה, שווייץ, אוסטרליה, יפן ועשרות אחרות כולן בלתי עצמאיות וחסרות מקצועיות? האומנם רק לישראל, יוון, לוקסמבורג וטורקיה יש בתי משפט מקצועיים ובלתי תלויים?
לפחות ברמה ההשוואתית מסקנת הדברים ברורה: ישראל חריגה מאד בנוף הבינלאומי ביחס לשיטת הבחירה לבית המשפט העליון. אם הצעתה של שקד להעביר את הליך בחירת השופטים לסמכות הממשלה והכנסת פוגעת בדמוקרטיה, אז כנראה שאין יותר מדי דמוקרטיות בעולם המערבי.
- עו"ד שמעון נטף הוא חוקר במחלקה המשפטית בפורום קהלת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עו"ד שמעון נטף
מומלצים
