להשתחרר מהאזיקים העצמיים: לחופש נולדנו
חכמת הקבלה, בדרכה המופלאה רואה במושג "חופש" משמעות שונה מהמקובל. היא מלמדת שככל שהעולם שיפוטי יותר, כך הוא אותנטי פחות - אז איך נוכל לצאת לחופשי? יצחק אהרון מסביר
בריאת האדם בצלם אלו-קים הציתה את דמיונם של הוגים, פילוסופים ואנשי דת ורוח רבים מאז ומתמיד. החידה במה דומה בן האנוש לבוראו, מעלה אפשרויות מגוונות ואחת מהתשובות הנוחות להתקבל נחשפת בעיון דק בין דפי המקרא.
לכל הטורים בנושא תור הקבלה
ספר בראשית מגולל את סיפור הבריאה שמגיע לשיאו עת נברא האדם, הוא הנברא האחרון, המקבל לידיו מנדט לשליטה נצחית בעולם. משכך ולדברי חז"ל מצויים באדם, נזר הבריאה, כל כוחות הבריאה, היצירה והבחירה ככתוב "ותחסרהו מעט מאלו-קים". אולם, הקשר החידתי בין הבורא לנברא מעלה תמיהה לא ברורה. כל יציר שאך עתה נברא מקבל הכרה וזוכה למילים מסכמות "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". כאשר מגיע היום השישי, בורא אלו-קים את האדם בצלמו ופונה מיד לסכם את הבריאה כולה, "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
ומה אתנו? מדוע לא זכינו למבטו הישיר והמחבק של הבורא כיתר הנבראים? האם השמטה רועמת של המאמר " כי טוב" מדלגת במכוון על ראיית הטוב שבבריאת האדם והאם "כי טוב" שנחסך מאתנו מלמד על הרוע האורב לפתחנו? חכמת הקבלה גורסת שמקורו של הרוע במסורת היהודית הוא במידה רבה פנים-אנושי. הוא אינו הנחש שבא ומפתה את האדם להחטיאו, אלא שמדובר בנביעה אגואיסטית המשקה את שורשי הרוע שבטבע האנושי.
הבעיה עם הרוע הזה היא שקשה מאוד להבחנה, וזאת מפני שמיומנותו העיקרית היא להצטייר ככוח של טוב. יובן שאינני מצביע כאן על הרוע המובהק והמוסכם המתבטא בפגיעה באחרים וברכושם, כוונתי דווקא על הרוע הפנימי שחי אצל כל אחת ואחד מאתנו. סוג של רוע פשוט ובנאלי שלופת את האדם בחוזקה ונכרך סביב הנפש ומתהדק על עצם מהות קיומה – להיות חופשיה.
הקבלה מלמדת שכאן נעוץ המכנה המשותף לכל בני האדם, כולם ללא יוצא מן הכלל, ביום מן הימים חיים בתחושת סגירות ומחנק. האדם הוא עבד של המערכת שבה הוא חי, התחנך וגדל כל ימיו, עבד של נסיבותיו שלו עצמו.
זהו רוע הבא לידי ביטוי במערכת מושגית, רגשית והרגלית שבה אדם כבל וכלא את עצמו במהלך חייו ודרך חור המנעול הוא רואה את עצמו ואת העולם. למציאות חיים שכאלה שני פנים, האחד מצמצם את האפשרות להגיע לליבם של אחרים, להקשיב להם ולגלות אמפטיה אמתית ומן הצד האחר, זוהי מציאות שגרתית חונקת שאינה צומחת ומחדשת והאדם מרגיש אסיר במערכת שבנה במו ידיו והיא זו שהפכה לו לכלוב שסוגר את הדרך ליציאה מגלות לגאולה אל עבר החופש המיוחל.
ואז מגיע חודש ניסן המזוהה בעיקר עם יציאה אל החופשי ובמהותו בא לעורר את הטבע משנת החורף ולקשט את הנפש בפרחי אביב המעוררים בניחוחם את כוח ותשוקת החיים ברוח האדם. יש הרבה אביב נעורים בחג הפסח, הרבה אידיאולוגיה ואתוס.
למעשה, חכמת הקבלה גורסת שמצריים מוכרת לנו היטב – היא המקום הצר והמצומצם המבטא מצוקות, קשיים וחוסר שקט נפשי השוררים בחיי האדם. כל אלה מייצרים חוויה רגשית קשה ותחושה מטלטלת של שפלות רוח וחוסר אונים, והנשמה זועקת לצאת ממצרים.
חז"ל בפרשנותם רואים ביציאת מצרים אל עבר הארץ המובטחת ביטוי לכיסופים, תקווה וחופש, הרבה חופש. העם היהודי למוד הסבל, הייסורים והרדיפות רואה בחופש ערך מקודש המקביל לקדושת החיים. כך שבדרכנו אל החופש נעמוד תחילה על מהותו וטיבו וננסה לצייר לו מסגרת.
כשמדברים על חופש גופא מכוונים למושג מופשט הנוגע לתחומים רבים בחיי האדם, כך שלמעשה ובאופן פשטני הוא מבטא העדר מגבלות ואילוצים מול שפע אפשרויות פעולה לא מוגבלות.
יש כמה מדרגות לחופש: חופש שהוא "חופש אבסולוטי" לעשות מה שבא לי, כמה שבא לי ומתי שבא לי. כאשר אני מזוהה עם רובד כזה של חופש הרי שאני נותן במה מרכזית למופעים של חשקים פראיים הפורצים מתאוות לא מרוסנות, שנתונות לדחפים אנוכיים בלתי ניתנים להשבעה.
זהו חופש מסנוור המסתיר את קיומם של אנשים אחרים סביבי, הזולת אינו חשוב והתועלת העצמית הצומחת היא העיקר, אף אם הדבר דורש התעלמות אכזרית מהזולת, גאווה ולב קשה. ייתכן שאחרים יכולים להימצא בחיי אדם "חופשי" שכזה רק אם יש להם תפקיד מסייע להגשמת תאוות לבו. זהו חופש אגואיסטי דורסני ומנצל הנקרא בקבלה "רצון לקבל לעצמי".
לא נעים להודות אך הרובד הזה קיים בכולנו ואיתו נולדנו, הוא רצון עז למילוי כול הרצונות והתאוות שכבר מקטנות חונכנו להגבילם, לרסנם ולמתנם. עם הזמן למדנו שיש "חופש בעירבון מוגבל", כזה שמאפשר מרחב פעולה מוגבל הנמתח עד לגבולות כיבוד זכויותיו של הזולת, בבחינת חיה ותן לחיות.
הבעיה עם חופש מוגבל היא שהוא איננו טוטאלי והוא תובע פשרות שלא תמיד עולות בקנה אחד עם האמת הפנימית ויש בו מידה מסוימת של העמדת פנים ותסכול.
אולם חכמת הקבלה, בדרכה המופלאה רואה במושג "חופש" משמעות שונה מהמקובל. היא מלמדת שככל שהעולם שיפוטי יותר כך הוא אותנטי פחות. ככל שאנשים מודדים ובוחנים יותר אחד את השני, כך גדל המרחק בינם שהרי אף אדם לא יוכל להיות חבר של השופטים שלו.
למדנו להסתתר איש מרעהו, פיתחנו מבוכה חברתית והסתתרנו מאחורי עלה התאנה. לכן, אין זה פלא שנוצרה תהום פעורה בינינו. אולם ביום שלא נהיה מוכנים יותר להתפלש בתאוות הלב ונצא לחירות מתשוקותיו, נגלה שיש עולם שלם מחוצה לנו, "הארץ המובטחת" המופיעה בתורה רומזת שהיציאה ממצרים אל זרועותיו של החופש צריכה להתרחש עמוק בנפש פנימה-חופש נפשי כזה המשחרר מאזיקי דעות משוחרר מדעות אחרים ולהיות מי שאתה באמת בפשטות ובאותנטיות.
החופש לבטא את עצמך בביטחון, באופן מלא ולא מתחנף - אם באישיותך חדרים נעולים שלא פתחת מפחד ובושה, אם עדיין לא חקרת מה ממלא את חייך במשמעות והוקרת על כך תודה, אם לא גילית עדיין את ייעודך האמתי, אם חייך מנוהלים על פי דעות אחרים, אם לא קיים בך מרחב פתוח לקבלת דעות, בחירות ורצונות של אחרים, אז לא באמת יצאת ממצרים ואינך בן חורין אמתי.
נעצור כאן ונזכר לשאול, מדוע אם כן לא נאמר על האדם "כי טוב"? מן האמור עד כאן נראה שהתורה מבקשת ללמדנו כי החופש והחירות שהוענקו לנו בחג הפסח, אינם מקנים לנו את צלם האלוקים שבנו. ערכים אלו של חופש ושחרור המככבים בניסן ובחג הפסח מקודשים הם לתרבותנו, אך הם מציבים בפנינו אתגר בחירה חופשית בין "חופש אבסולוטי" שלפתחו רובצת סכנה משמעותית של פריקת עול, אנוכיות מובלטת ואיבוד כל רסן, ובין חופש אמתי, פשוט ואותנטי, מרומם לב ונפש המודרך על ידי ערכים תרבותיים מקודשים.
הבחירה איך ומתי לצאת ממצרים אל מרחבי החופש נתונה בידינו והסיפור המקראי על האנושות הוא למעשה סיפור על בריאה שהחלה ולא פסקה ונסתיימה, סיפור בריאה הנכתב בידי האדם עצמו . זהו האתגר העומד תמיד למבחן בבחירותיו של האדם. הזוהר כותב שיש באדם את היכולת להשלים וליצור את עצמו, והוא אף מצווה לעשות כן, כך שרק כאשר ישלים האדם את השלמת עצמו, נוכל לומר גם עליו "כי טוב".
יצחק אהרון, "חכמה " מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
