בבית חולים כזה עוד לא ביקרתם: עבודת האמנות הישראלית בביאנלה בוונציה
מחכים בחדר המתנה, מקבלים "ערכות טיפול" ואפשר אפילו לבקש חוות דעת שנייה - "בית החולים שדה X" מתנהג במובנים רבים כמו בית חולים לכל דבר. אלא שהוא לא מדבר במחלות אנושיות, אלא ברעות חולות של החברה. את הפרויקט המסקרן תציג האמנית איה בן רון בביתן הישראלי בביאנלה שבוונציה
איה בן רון, האמנית שתייצג את ישראל בביאנלה בוונציה השנה, בכלל לא מסתכלת על הפרויקט שלה כתערוכה. "בית חולים שדה X" עבורה הוא בדיוק מה ששמו מרמז – בית חולים. אלא שבמקום להתמקד ברפואת הגוף, הוא מכוון לטיפול ברעות חולות בחברה. במקום גלריה יהיו בו מתחם קבלה וחדרי טיפול, במקום קטלוג – עלוני מידע וסרטון הדרכה, ובמקום מיצבי וידאו יוכלו המבקרים – כלומר, המטופלים – לקבל "ערכות טיפול", שיתבססו על ארבעה סרטים קצרים שיצרו אמנים שונים, בהם בן רון עצמה, וכל אחד יוקדש לרעה חולה אחרת. "'בית חולים שדה X' הוא מקום בו קולות מושתקים יכולים להישמע ועוולות חברתיות יכולות להיראות", מסכמת הצהרת המשימה הרשמית של הפרויקט.
"זה לא אינסטליישן וזה לא פרפורמנס", אמרה בן רון במסיבת העיתונאים לקראת הביאנלה, שתיפתח ב-10 במאי ותימשך עד נובמבר בוונציה. 'מבחינתי זה בית חולים אמיתי שפשוט עוסק ברעות חולות חברתיות, ואנחנו נשתמש בעבודות אמנות בתוך ערכות הטיפול ומערך הטיפולים שאנחנו עושים. הוא מודולרי, הוא נכנס בתוך מכולה של 40 קוב, מתפרק ונארז בארגזים ויכול לנסוע בעולם. הוא יושק בוונציה, זה הייסוד של ביה"ח, אבל ברור שיש לו הרבה לאן להתפתח ולהתקדם". כבר בשלב זה, למשל, קיבלה אישור להקים מרכז מחקר ופיתוח עבור בית החולים באוניברסיטת חיפה בה היא מלמדת, שגם תומכת בפרויקט.
המבקר שיגיע לביתן הישראלי בוונציה יתחיל את דרכו כמו כל אדם שביקר אי פעם בחדר מיון: בהמתנה. בן רון הבהירה כי ערך השיוויון עומד בבסיסו של הפרויקט, והמשמעות היא שאין עדיפות בתור. "גם תורמים, גם אנשים שהם חלק מהפרויקט, גם אלה שיש להם הוקרה מיוחדת – גם הם יעמדו כמו כולם". עם הכניסה לביתן, ימצא את עצמו המבקר בחדר הקבלה ויצטרך לקחת מספר. את הזמן שייאלץ להמתין עד שיגיע תורו – ובן רון יודעת היטב כי יכול להיות שיהיה מדובר בזמן ארוך - יוכל להעביר בעלעול בעלוני המידע על ערכות הטיפול השונות, או בצפייה בסרט ההדרכה שהוכן לאירוע, ומפרט על השלבים השונים בעזרת הפרזנטורית הרשמית של בית החולים, אמנית הקול ויקטוריה חנה. יש לבית החולים גם הנהלה של ממש, המורכבת מבן רון, מאוצר הביתן אבי לובין, ומהמפיק שלו, מיקי גוב.
"אחד הדברים החשובים עבורי, זה שאנשים רגילים להתרוצץ מתערוכה לתערוכה ולהציץ בעבודות לשנייה ולברוח", מסבירה בן רון. "בית החולים שובר את העניין הזה לחלוטין. הוא מחייב אותך לשנות קצב. זה נועד לגרום להקשבה, וזה הבסיס של הפרויקט, כי שמתי לב שאין שום הקשבה יותר. גם בגלל רשתות חברתיות, אבל גם בתחום האמנות עצמו. אנשים חולפים על פני עבודות תוך 7 שניות בממוצע - זה נתון אמיתי - ואם אני רוצה להגיד משהו מעבר לזה זה חסר סיכוי. בית החולים דואג לזה שהדברים יוצגו בתנאים הנכונים".
סוגיית ההקשבה היא קריטית עבור בן רון. כל הרעיון של בית החולים נבנה וגובש סביב סרט קצר שיצרה, No Body מ-2017. הסרט עוסק בהתעללות במשפחה דרך סיפורה האישי של בן רון, והרצון שלה לתקשר נושא רגיש כל כך בתנאים שלה הניע אותה לפעולה. "הטקסט בסרט הוא עדות, הוא מבחינתי העדות שלי, וככה הוא מסופר. זאת אומרת שאני מעוניינת לדבר על הנושא הזה מאוד, אבל בצורה מסוימת", היא מסבירה. "כרגע מה שמוצע – בתי משפט, משטרה, תקשורת, רשתות חברתיות – הם דברים שאני לא מעוניינת בהם. הם לא מייצרים את סוג ההקשבה שאני רוצה. הם מייצרים סוג של פרובוקציה, או כניסה לחיים הפרטיים, ואין לי שום רצון לשתף עם זה פעולה. אז בית החולים הוקם בדיוק בשביל לאפשר תנאי צפייה נכונים כדי לדבר על הנושא, לייצר את התנאים גם מבחינת מי שאני כרגע כיוצרת וגם מבחינת הקהל". משפט מתוך הסרט – Here Anyone Can Live Free ("כאן כל אחד יכול לחיות בחופשיות") – הוא גם הסלוגן לבית החולים כולו.
לצד No Body, גיבשו בן רון ולובין עוד שלושה סרטים – או 'ערכות טיפול' – שמתמקדים בעוולות אחרות, כדי לאפשר גם להן להישמע ולהיראות בתנאים מיטביים. בוונציה, שלושת האמנים האחרים הם כולם ישראלים, אך המטרה היא שבכל מקום בעולם ייבחרו אמנים מקומיים שיתמקדו בעוולות רלוונטיות למקום, וישתתפו במיזם לצידה של בן רון שסרטה ישתתף בכל אחת מהתחנות העתידיות של בית החולים. הסרטים שישתתפו בביאנלה הם Institutional Abduction של עידית אברהמי, העוסק בחטיפת ילדי תימן; HABIT, של אמן פלסטיני אנונימי, העוסק בכיבוש; ו-Block of Clay של רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק עזרא, על סיפורה של חפץ, אישה טרנסג'נדרית.
אבל לא כל מבקר יצפה בכל הסרטים. להפך. כשמגיע תורו של המבקר במתחם הקבלה, יהיה עליו לבחור מסלול אחד – וכל מסלול יוביל אותו לאחת מערכות הטיפול בלבד. הוא יכול לקרוא בעלונים או לצפות בסרט ההדרכה ולבחור לפיהם, או ללכת על בחירה אינטואיטיבית. בן רון מברכת על שתי הדרכים. "לא כל הצופים יראו את כל הסרטים, ולא כולם יראו את הסרט שלי, וזה בסדר", היא אומרת, "כל עוד הם מרוכזים ברעה חולה בצורה מקסימלית".
ויש עוד תחנה בדרך: ה-Safe Unit, "היחידה הבטוחה". במעבר שבין הקבלה להקרנה, יידרשו המבקרים לעצור בחדרון מרופד, אטום לרעש, אליו נכנס רק אדם אחד כל פעם. בפנים, יאזין להדרכה קולית מאת ויקטוריה חנה, שתלמד כיצד משחררים "צעקה שמכילה את עצמה" – להפעיל את מיתרי הקול בצורה אפקטיבית שאינה מאמצת אותם, ומונעת צרידות. המבקר מוזמן להתנסות בעצמו ולצעוק - אם המשימה המוצהרת של בית החולים היא להיות "מקום שבו קולות מושתקים יכולים להישמע", הרי שבחדר הזה מקבלת המשימה משמעות מעשית.
לבסוף מגיעים לסרטים עצמם. אלה לא מוצעים בחדר שחור ומוחשך, אלא על מסך אישי שמוצב על כל אחד מ-12 הכיסאות המיוחדים שעוצבו עבור בית החולים. כל מטופל מתמקם על כיסא משלו, שם אוזניות, ובהתאם למסלול שבחר, צופה בסרט. על אף הנושאים המגוונים, ולמרות שבכל מיקום שבו יוצב בית החולים יוצגו סרטים שונים בתכלית, יש להם כמה מאפיינים משותפים. "היה לנו חשוב שכל סרט יהיה עדות", אומר לובין, "כמו שאיה אמרה על הסרט שלה, שהם יהיו איזשהו כתב אישום, שיהיו סרטים שפועלים ממקום שיש בו גם כעס". כדי לחדד את הנקודה הזו, לכל סרט תהיה הקדמה שבה ייאמר במפורש במה הוא עוסק. "אחד הדברים שהיו לי חשובים זה שהאמנות לא תהיה באזור של הלא ברור, שתחשבו מה שאתם רוצים, תפרשו איך שאתם רוצים. לא", מבהירה בן רון. "ויקטוריה חנה פותחת כל סרט ואומרת בבירור, הסרט הזה הוא על אלימות במשפחה, למשל. ורק אחרי זה צופים בסרט. כלומר זה אחרת מאוד מצפייה רגילה באמנות, שבה צופים נכנסים לחלל ומחליטים מה הם עושים בו, ואיך הם מבינים את מה שהם רואים. מה שחשוב לבית החולים זה לקחת עמדה ולהגיד את הדברים בצורה ברורה".
ויש עוד שלב, אחרון. אחרי כל סרט, ישנה אפשרות לצופה לבחור לצפות גם ב"דעה שנייה" או שתיים. בן רון ולובין הרכיבו צוות מומחים מתחומים שונים, ותיעדו כל אחד מהם בנפרד צופה לראשונה בסרטים, ומגיב עליהם בספונטניות מתוך נקודת מבטו המקצועית. כך למשל, צילמו את שי לביא, משפטן ונשיא מכון ון ליר; את זאב דגני, מנהל גימנסיה הרצליה; את האנתרופולוגית הפמיניסטית ד"ר עמליה סער; הגניקולוגית ד"ר שגית ארבל אלון; והפסיכואנליטיקאית רבקה ורשבסקי. "הדעות השניות מבקשות לפתוח בשיחה לעוד תחומים של ידע בהתאם להתמחות של הדובר", מסביר לובין. "המטרה של 'הדעות השניות' היא לא לערער את העמדה של האמנים או להתנגד להם, אלא לפתוח אספקטים נוספים – מזווית משפטית, או חברתית, או פילוסופית. הרבה פעמים, בטח במשהו כמו הסרט של איה, יש משהו שמאוד קשה לתרגם למילים, נשארים בחוויה הרגשית, ושם עוצרים ואחר כך לא מדברים על זה. נשארים עם מועקה. והקטעים האלה מתחילים את האפשרות לשים מילים לתוך זה, כדי שכשנצא משם נוכל להתחיל לדבר".
לפנייה לכתב/ת 
