שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הספר הזה יהיה אחד המדוברים השנה: חבל שהוא אינפנטילי כמו הדור שהוא מייצג
    ספרה הקריא להחריד של קריסטן רופניאן, שהתפרסמה עם סיפור ויראלי ברוח ה-MeToo, הוא דוגמה לנטפליקסיזציה של הספרות: החדרת אימה ופנטסיה לחיים המודרניים, בדיוק כמו שמיליניאלז אוהבים. מאחורי הקישוטים, זה נראה כמו חומר עזר לקורס "שאלות בתחום פוליטיקת הזהויות"

    כדרכן של ביצות, הביצה הספרותית עומדת, בדרך כלל, כשמימיה כהים ומצחינים מחוסר תזוזה. לעיתים נושבת בה אדווה של ריב פנימי, בין מבקר למשורר או חבר של משורר, אבל רוב הזמן - דממה. לרגע אחד בסוף 2017 פרצה סערה סביב סיפור קצר. "טיפוס של חתולים" (Cat Person) מאת הסופרת האלמונית אז קריסטן רופניאן היה לטקסט הנקרא ביותר ב"ניו יורקר" בשנה זו, ולא הייתה שיחת סלון או פלח-בר שלא הוזכר בה. 12 הוצאות ספרים התחרו ביניהן על האווזה המטילה ביצים ויראליות, ובסוף המו"מ קיבלה רופניאן חוזה של יותר ממיליון דולר. עדיין אין בידינו פרטים על גובה החוזה עם HBO שיהפכו את הקובץ לסדרה.

     

    "טיפוס של חתולים", למי שהיה בדיוק על הירח, גולל את מערכת היחסים (רגע! לקרוא לכרוניקה הזאת מערכת יחסים זו כבר הבעת עמדה) בין מרגו, צעירה פלרטטנית (לעזאזל, שוב נקיטת עמדה), לבין רוברט, המבוגר ממנה והשמנמן ממנה. הסיפור, שפורסם בעין סערת MeToo, חילק את הקוראים - והקוראות כמובן - לשני מחנות: מחנה מרגו ומחנה רוברט. ושוב נוכחנו שאם ביצת הספרות סוערת באמת, הסערה היא סביב עניינים חוץ-ספרותיים שמשתקפים בה כמו מהדורת חדשות באישוניו של צופה משועמם.

     

    קריסטן רופניאן (צילום: AP)
    אווזה המטילה ביצים ויראליות(צילום: AP)

     

    כשמרגו מגיעה לביתו של רוברט, היא חוששת ש"זה לא חדר אלא מלכודת שנועדה לפתות אותה להאמין שרוברט הוא אדם נורמלי, כמוה, כשבעצם כל שאר החדרים בבית ריקים או מלאי זוועות: גוויות או קורבנות חטיפה או שלשלאות". הנחת העבודה הזאת, שמאחורי כל סלון נורמלי מסתתרים ארונות עם שלדים ולא כמטאפורה, מלווה את כל הסיפורים בקובץ, והיא לא מאוד מעניינת. חשדנים כרוניים וקונספירטורים, על אף טִרלולם האקזוטי לכאורה, הם למעשה טיפוסים סגורים ומשעממים, והעובדה שמספרם באוכלוסייה הולך ועולה בהחלט לא מבטיחה טובות, לא לחיים ולא לספרות.

     

    הז'אנר הזה - אימה אורבנית, ריאליזם פנטסטי-מילניאלי, משהו אורב באינסטוש, יש מפלצת בדירה השכורה שלי, השותף שלי בקיוביק הוא אדם-זאב - הפך פופולרי מאוד בשנים האחרונות. האם הסיבה לנטפליקסיזציה הזו של הספרות היא השיממון שמטילים עלינו החיים המערביים הלמעשה-בטוחים-מאוד ומתוכנתים לעייפה? האם גם נפשו המוקפדת של ההיפסטר חייבת את ליטרת הדם שלה? או שמא בדיוק להפך: האימה מולבשת כאן כאלמנט אופנתי, כתבלין של עומק ואופל לעולם שטוח כמו מסך של שיאומי?

     

    אתה יודע שאתה רוצה את זה (הוצאת אחוזת בית)

    למעשה, האימה היא חיפוי על האינפנטיליזציה של התרבות. רבות מהיצירות המוגשות לנו, בספרות, בטלוויזיה ובשאר המדיות, הן סיפורי ילדים שבוזקים עליהם מין ואלימות ובכך "מכשירים" אותם כיצירות למבוגרים. שבתאי, סול בלו, בולניו או אליס מונרו הם הרבה יותר Rated R מכל מה שמוגדר ככזה. הם לא מפחידים ילדים, הם מתארים עולם שילדים לא יכולים להבין את מורכבותו, וזו, רבותיי, המשמעות של יצירה למבוגרים.

     

    "אתה יודע שאתה רוצה את זה" כולל יחסי סאדו-מאזו רצחניים, פדופיליה, שריפת בשר אנוש, כישוף קטלני, טפיל תת-עורי, פנטזיות על דקירה בעזרת פין ועוד. רופניאן משתמשת בזוועות שהיא בוראת ככלי ניגוח במערכות יחסים, בעיקר בין נשים לגברים, משל לה עצמה היה פין דוקרני שכזה. כל הסיפורים קריאים להחריד וניחנים בקצב, ברגישות חברתית, בהומור ובאבחנות חדות. "טיפוס של חתולים", שמשאיר את האימה לא ממומשת, הוא הסיפור הטוב והבוגר בקובץ, עם משפטים מבריקים כמו "העובדה שביתו של רוברט העיד על תחומי עניין דומים לשלה, גם אם בקטגוריות כלליות ביותר - אמנות, משחקים, ספרים, מוזיקה - נתנה תוקף מרגיע לבחירה שלה", או "היא דמיינה מה הוא חושב כשהוא מביט עליה. תראו את הבחורה היפה הזאת, היא דמיינה אותו חושב. היא כל כך מושלמת, הגוף שלה מושלם, הכל בה מושלם, היא בסך הכל בת עשרים..."

     

    הנאה מופקת גם מהסיפור "נשכנית", על ילדה נושכת שהפכה לאישה שמנסה להתאפק לא לנשוך את החתיכי של המשרד. "הרץ הלילי", המספר על טקסני צעיר שמתנדב כמורה לילדות סוררות בכפר של שבט הלוהיה (רופניאן עצמה שימשה שנתיים כמורה מטעם חיל השלום בקניה), מצליב בהצלחה שאלות תרבותיות, מוסריות ומיניות ונותר מתעתע ולח עד סופו.

     

    ההבטחה שעל כריכת הספר - "אין בסיפורים של רופניאן שום התייפייפות לשונית ויומרות אמנותיות אלא רק עלילות מפתות, מצחיקות ומעוררות מחשבה" - ממומשת ברובה. סיפורים מבוססי רעיון אינם בהכרח דבר רע, אבל בגלל אופייה הרזה של הכתיבה, ה"בריף" העומד מאחורי כל סיפור נוכח שם יתר על המידה, והמילים, הספרות עצמה, נדמות כנמצאות שם רק כדי לגלם אותו בצורה הנאמנה והפשוטה ביותר: כך וכך קרה ואז היא שרפה אותם חיים. הקונפליקטים הרבים - רבים מדי - שמעלה הספר, לצד היובש הרגשי והכרונולוגי של הכתיבה, הופכים אותו לאסופת טקסטים שיכלו ללוות את הקורס "שאלות בתחום פוליטיקת הזהויות". שאלות, ולא תשובות, שזה כבר די הרבה בימינו.

     

     

    "אתה יודע שאתה רוצה את זה", קריסטן רופניאן, מאנגלית: קטיה בנוביץ', אחוזת בית, 248 עמ'

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים