בין הצפירות: על חשבון הנפש בין שואה לעצמאות
אימה ניצולת השואה של פרופ' חנה יבלונקה, לימדה אותה שיותר מהכול, השואה מחייבת אותנו לבחון את עצמנו ואת החברה שבתוכה אנחנו חיים. בטור דעה מיוחד, החוקרת מזהירה מפני הנצחת שואה שמטפחת שנאה, ומציעה: "נסחו את חוקי השואה שלכם בעצמכם"
בימים שאחרי פסח מורגשת באוויר סוג של דריכות, שעליה נסוכים מין עצב נוגה וכובד ראש העומדים בסתירה גדולה ללבלוב העליז של האביב הישראלי, הקצר אך המאוד אינטסיבי. אלה ימי בין הצפירות, זו של יום השואה ואלו של יום הזיכרון לחללי צה"ל. ימים של חשבון נפש על השואה, על העצמאות ועל מה שביניהן.
ייתכן ואימא שלי, שב-21 במאי תהיה בת 103, היא היום ניצולת (שורדת) השואה המבוגרת ביותר בישראל. כוחותיה עימה, וכמותם גם בהירותה ודעתנותה. גם המספר הכחלחל שעל זרועה לא דהה. לאחר השואה, בה נרצחו הוריה, בעלה הראשון ואחותה, חזרה אימי בכוחות נפש מופלאים לאוניברסיטה, סיימה את לימודי הרפואה בברטיסלאבה ועלתה ארצה. בין שאר מפעלותיה היא פיתחה את שירותי הבריאות לבדואים שבנגב, במקומות מושבם. לשאלתה של מראיינת בטלוויזיה על עניין זה, ענתה אמא שלי תשובה המלווה אותי כל חיי: "זה לא היה למרות השואה, אלא בגלל השואה."
המסר שהפנמתי כבתה, כישראלית וכיהודיה (לא דור שני ולא נעליים), הוא שיותר מהכל, מחייבת אותי השואה לבחון בעין קפדנית על בסיס יומי את עצמי, את החברה שבה אני חיה ואת מעשיהם ודבריהם של נבחרי העם. אין לי עניין ללקט תקריות אנטישמיות בכל חור בעולם אלא אך ורק לבחון את המיקרו קוסמוס הקטן שלי. נולדתי פה. אין שפה שאני אוהבת יותר מאת השפה העברית, אין נופים ואור שהם יותר בית בשבילי מאשר נופיה ואורה של המדינה הזו הקטנה, הצנועה, חסרת המנוח, השאפתנית והחצופה אליה נולדתי. היא הולכת ונעלמת - השואה ומה שעשינו בה ואיתה בכ-30 השנים האחרונות גרמו לכך.
לזנוח את הייאוש, להתמקד בתקווה
בלי ששקלנו את זה, כמה מטבעות לשון ושיגרות חשיבה קנו להן אחיזה בשיח שלנו. לדוגמה, "לקחי השואה" - אלו המוכתבים לנו מהאליטות הפוליטיות והצבאיות השכם והערב. היש בכלל דבר כזה לקחי השואה? למי נתתי את הזכות לנסח אותם עבורי, או עבורנו? לכו היום הביתה ונסחו לקחים אלה לעצמכם בעצמכם. זיכרו רק דבר אחד: הלקח הבסיסי נקבע כבר בדיבר "לא תרצח", שנוסח בתימצות חד. כל השאר הוא בריבונותכם, וכך גם דבריי. אם כבר הרי שיש עוד אופציות מלבד זו של "בצר כוחך".
"ניצולי השואה" זו כבר כמעט פארסה. אותו רפלקס מותנה של התקשורת, לבחור מקרר אקראי וריק של ניצול שואה כלשהו יומיים או שלושה לפני יום השואה, שמתוכו תעלה זעקת המחסור. השיח הישראלי כה רדוד ופופוליסטי שלא טרחנו אפילו להגדיר לעצמנו על מי אנחנו מדברים כשאנו מזכירים את ניצולי השואה. לא שזה ממש משנה, שכן חברה נאורה נבחנת ביחסה אל הקשיש - באשר הוא. בדידות ולעיתים מחסור הם נחלתם של קשישים רבים ולא רק של ניצולים ("אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כוחנו, אל תעזבנו", אומרת התפילה הנפלאה של יום הכיפורים).
החברה הישראלית קרה ואדישה לגורל כולם. אבל יש להעיר משהו חשוב לא פחות: רוב ניצולי השואה מבוססים ומצליחנים, והעמידו דורות של בנים, נכדים ונינים מוצלחים וראו ברכה בחייהם כבני אדם וישראלים. הם לא זקוקים למתת חסד. בכל רגע נתון מסיומה של השואה הם מיאנו להתפלש באסון והפגינו בחירה בחיים. בחירה מפעימה שנמנעה מנקמה והתמקדה כל כולה בבניה, בשיקום, ובהכאת שורש במדינה שבישרה על עידן חדש. שיקומם האישי בוצע בקונטקסט הרחב של הבניה הלאומית שהזינה וניזונה ממנה כאחת. מחקרים מעידים על מקומם המרכזי של האנשים האלו, שחוו את אחד האסונות האנושיים הגדולים בהיסטוריה, ועמד להם כוחם לעמוד בטראומת ההגירה, לבנות משפחה, וגם לעצב תחומי חיים מרכזיים בבית החדש אליו היגרו. לפתע התברר מקומם הבולט כלוחמים במלחמת העצמאות, כטייסים, כראשוני בוגרי הפקולטה לרפואה, במשרד החוץ, בכנסת, באמנות, בספורט, בהומור. כל אלה כתובים בדברי ימי המדינה ובאותיות של זהב.
לא מסכנות, אלא ווינריות - זהו המסר. לאור זאת, אני מציגה אלטרנטיבה שעיקרה לכונן זיכרון שואה כחוויה אנושית ומוסרית מעצימה מאין כמוה, במקום כחוויה מייאשת המטפחת שנאה קורבנית לכל מי שאינו "אנחנו", המנכרת את הישראלים מכל מי שאינו כמותם וגם זה מזה.
מכאן, לקדושה המעושה וסכנת חורבן הציונות. יום השואה הוא יום זיכרון ממלכתי. מקורו בחוק שחוקקה הכנסת בשלהי שנות ה-50. גם יד ושם הוקם מתוקף חוק והוא מוסד ממלכתי - בשניהם אין קדושה, בוודאי לא דתית. עם זאת, לא אחת אני שומעת קריאות הדורשות קונצנזוס וקול אחד בכל הקשור בשני אלו. בינתיים עוד יש מרווח לפלורליזם בחברה הישראלית. אין לשאת את השתלטותו של קול אחד על כל מערכות החינוך, מהגיל הרך ועד לגילאי הגיוס. לשואה קולות רבים, והרגישות היא כפולה ומכופלת מפני שהיא הנושא המרכזי בהווית חיינו, בזהותנו הלאומית.
לשואה מיוחדים, באורח חסר תקדים, שלושה ימי זיכרון בשנה (י' בטבת, יום השואה הבינלאומי ויום השואה הממלכתי) ומערכות החינוך הפורמליות והחוץ ממסדיות עוסקות בה ללא הרף (אגב, בכך גם טמונה סכנה גדולה לעייפות החומר. אך זה כבר נושא אחר). עניין זה מטריד אותי במיוחד כציונית מושבעת. ליבת הציונות הייתה התפיסה לפיה ליוזמה היהודית ולעשייה היהודית שמור מקום מרכזי בעיצוב ההיסטוריה הלאומית, בחזקת מצוות "קום עשה". לליבה זו נוסף חזון מרהיב עין על חברת מופת חדשה ואדם יהודי חדש. אלה, עם המורשת ההיסטורית, הפכו בעיניי את הציונות לתנועה הצודקת ביותר של המאה ה-20. אלא, שכל אלה התאדו מהשיח הישראלי. צומצמו כל שאיפותיה האנושיות של הציונות, לראות בישראל (חסרת הגבולות הגאוגרפיים והדמוגרפיים) אלטרנטיבה לקטסטרופה.
בדרך, המרכיבים של חזון חברתי, יוזמה עצמית ועיצוב העתיד נמחקו מהשיח. עימם נעלמו החברה הצודקת, הפלורליסטית, הסולידרית, הבטוחה בעצמה, הפתוחה לביקורת, לעצב את חייה. במקומה אני רואה חברה שטווח הראיה שלה היום הזה מתפרש במושגי הטראומה, ללא חזון עתיד ובלי גרם של תקווה לטוב יותר עבור ילדינו. חברה מפוחדת, מטולטלת מכל אמירה שאינה בקו, המפילה את כל האחריות לחייה על גורמים שמחוצה לה. חברה בריאה לא תתקיים ללא חזון וללא תקווה. אם התשתית הרוחנית והנפשית שלנו מעוגנת באושוויץ - שיאו של חוסר האונים היהודי - אלו גם לא יוולדו מחדש.
המורשת של ניצולי השואה: להישאר הומניים
ולסיום, יחסנו אל האחר. חמישית מאזרחי המדינה אינם יהודים. רובם הגדול אזרחים נאמנים למדינה הכמהים להשתייך. ראיתי אותם בהפגנה המרגשת כנגד חוק הלאום. אין מושיט להם יד מקרבת - ההיפך הוא הנכון. מראשי השלטון ומטה, אנו עדים לגילויי אלימות מילולית ופיזית כלפי המיעוט (הגדול) החי בקרבנו. מול עיניי עולה דמותו של מוחמד אבו חדיר, אותו הנער עם העיניים הגדולות, חף מכל פשע, שנשרף חי בידי יהודים. על המסגד באום אל פחם נכתב "ערבים החוצה", וחלקו גם הוצת. מפלגות לגיטימיות של ערביי ישראל הוגדרו כ-"מפלגות טרור". לא אמשיך ברשימה קשה ומבישה זו. מספיק להזכיר שלפני 70 שנה, צעקו לאימא שלי "יודן ראוס". ואל נברח אל ה-"אסור להשוות" המתחסד. גם אז איש לא שיער לאיזו זוועה יתגלגלו הדברים. החושך לעולם אינו יורד בבת אחת. רוב הגרמנים עמדו מן הצד. גם אנחנו.
אבקש מכם לקרוא את סיומו של מנשר הניצולים שפורסם ב-2002: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידאולוגיות טוטליטריות. מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' ואידך זיל גמור! זהו המסר שלנו לאנושות. זאת המורשת שלנו לדורות הבאים."
עשרות אלפי ניצולי שואה חתמו על המנשר, שהוא מסמך מרטיט. קראו את כולו, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט, פסקה אחר פסקה. שיהפוך את שבוע הזיכרון הזה ממקור של אימה משתקת ורגשות שנאה - למקור של כוח עבורנו. כוח שיכול להיות גם צבאי, אבל הוא בראש וראשונה מוסרי והומני. שכשנביט במראה בפעם הבאה נוכל לומר שבמדינתנו, כחברת הרוב היהודי, נזהרנו עד מאוד בכבודם של כל אזרחיה כבני אדם, שכולם נבראו בצלם.
פרופ' חנה יבלונקה היא חוקרת החברה הישראלית והשואה, ומחברת רב המכר "הילדים בסדר גמור" (ידיעות אחרונות).
