ולדימיר ניצל מידי הנאצים והחל לצייר את חייו

ולדימיר ליברמן היה בן 10 כשמלחמת העולם השנייה פרצה. משפחתו הייתה האחרונה לצאת מהעיר גומל שבבלארוס. הוא איבד את אביו במלחמה, והחל לצייר את חייו. ולדימיר מודה כי הוא "מנסה לצייר דברים יפים: טבע, פרחים, עצים, תפוחים. דברים שלא מזכירים לי את השואה, זה מביא זיכרונות קשים".

הוא נזכר בתקופת השואה וסיפר כי "הנאצים נכנסו לעיר והם ברחו. אבא שלי נכנס לבית וראה אותי ואת אמא יושבים. הוא התחיל לצעוק, למה אתם עדיין פה. ברחובות הקרובים הנאצים כבר הגיעו, הוא לקח אותם שם אותם במשאית והם ברחו יחד עם עוד אנשים".

ציור של ולדימיר ליברמן

"הייתי בסטלינגראד עד שפינו אותנו. לפני כן איבדתי את אמא שלי וחיילים אימצו אותי, ועזרתי לחיילים הקרביים להביא נשק", הוסיף. הוא איבד את אביו, שנפצע במהלך הלחימה, ב-1943. ולדימיר ואמו הסתתרו אצל קרוב משפחה עד סוף המלחמה.

על הבחירה בציור דברים שאינם זיכרונותיו מהשואה, סיפר ולדימיר: "אני מרגיש יותר קל, אני אוהב את הטבע. אבל אני עדיין לא יכול להוציא את זה מהזיכרון, אני זוכר הכל, כל רגע, ואת הרעב שהיה באזור".

מאירה ברודנר, מורה לתקשורת שגילתה את ציוריו של ולדימיר סיפרה: "הגעתי עם קבוצה של תלמידות לתעד את ולדימיר כניצול שואה במסגרת פרויקט שאנחנו עושים בבית הספר יחד עם יד ושם. נכנסתי יחד עם הבנות לביתו. נדהמתי, חשבתי שאני נכנסת למוזיאון קטן".

"ראיתי ציורים ואמרתי שמפה אני לא יוצאת. הבנות התחילו לתחקר, וגילינו שהוא מצייר להנאתו. אני חייבת לומר שתחקרתי את הגברת מרינה ושאלתי איך הוא מתקיים ושורד יום-יומית. מסתבר שקשה לו לשרוד, והחלטתי שמפה אני מאמצת אותו".

על התגובות של התלמידים סיפרה ברודנר כי הן "נהדרות. במיוחד מאלה שיוצאים לפולין השנה. הרגישו רצון ושיח של מפגש שהוא נכון וחיבור בין התלמידים. אני מפה יוצאת בקריאה, החלטתי לאמץ את ולדימיר כאבא שני שלי, משהו בעיניים שלו במפגש הראשון איתו, הזכיר לי את אבא שלי, שגם הוא בעצמו ניצול שואה יחיד ממשפחתו, והחלטתי שאני רוצה להפיק לו תערוכות. אני פונה פה לציבור הרחב, אני מחפשת מקומות שבהם נוכל להציג את המקומות שלו, נוכל למכור אותם כדי שוולדימיר יוכל לשרוד כלכלית".

ולדימיר סיפר כי הוא מרוצה מאוד מהעובדה שעל רקע סיפורו יוצגו התמונות שצייר ואמר: "זה נותן לי סיפוק גדול".