שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החדש של גרוסמן: רגשני כמעט כמו טלנובלה - וזה ממש לא רע
    לקראת מותה, ידידתו של הסופר הפקידה בידיו את סיפור חייה והוא הפך אותו למלודרמה מובהקת תוך טשטוש הגבול בין הביוגרפי לבדוי. יש שיגידו שהוא סנטימנטלי מדי, אבל גרוסמן פשוט רוצה לספר סיפור בתשוקה ובהתלהבות

    דמותה של ורה, גיבורת הרומן החדש של דויד גרוסמן, מבוססת חלקית על אישה שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, ידידתו של הסופר בשנותיה האחרונות, שהפקידה בידיו את סיפור חייה. גרוסמן, אם כן, מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבולות בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית-ביוגרפית, שהולך ומתעצם בשנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת, "אִתִּי החיים מְשַֹחֵק הרבה" משייט במחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע קטסטרופות ותקופות אסוניות.

     

    המספרת היא גילי, נכדתה של ורה, קולנוענית כושלת בת 39. יש לה בן זוג אבל אין לה עניין בילדים. המשך הרומן מבאר מדוע: משפחות הן עסק מכאיב. אימה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצידה, ננטשה בילדותה על ידי ורה אימה, כשזו גורשה בראשית שנות ה-50, ביוגוסלביה של טיטו, לאחד הגולגים שאליהם נשלחו החשודים באהדה לברית המועצות של סטלין.

     

     

    דויד גרוסמן (צילום: ורדי כהנא)
    דויד גרוסמן(צילום: ורדי כהנא)

    בזמן ההווה של הרומן, 2008, בני המשפחה חוגגים יום הולדת 90 לורה - אשת ברזל נערצת על קרוביה ועל חברי הקיבוץ הצפוני שבו היא גרה, שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת כאן בתמצות), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו בטיהורים של טיטו אחרי המלחמה.

     

    החל מאמצע הרומן, אחרי שקיבלנו את רוב הנתונים על עברן של הדמויות (הנתון העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לטוס אל גוֹלִי אוֹטוֹק, אי העונשין לחופי קרואטיה, שבו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע, מלווים במצלמתה המתעדת של גילי, כדי לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי גם ליישר את היחסים בין גילי לאימה נינה, ובין גילי לבין חייה שלה.

     

    אני מודה: עמדתי ביחס לספר הזה חצויה. מצד אחד, מדובר במלודרמה מובהקת, על כל אביזריה. יש כאן אימא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת חזקה ממוות (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?" רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תיכף אתחיל לאהוב גיבנות"; וכמובן אהבתם העזה והטרגית, מחוללת האסון, של מילוש וורה). ישנו כאן חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגיים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, בורחת כל חייה מאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה שלא זכתה לאהבה הופכת להיות אם שמונעת אהבה מבתה). וגם מחלה קשה מתגלה כאן ("הכל עכשיו נסגר. הולך ונסגר").

     

     

    עטיפת הספר (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
    עטיפת הספר(הוצאת הקיבוץ המאוחד)

    חשוב להבהיר: אנשים שנרתעים, כמוני, מטלנובליוּת, אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להפך, הם קוראים חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש כדי להרגיש. גרוסמן, נדמה לי, מודע לחולשה הזאת שלו לסנטימנטליות כשהוא שם בפיו של רפאל, שהיה בעברו במאי סרטים, את המילים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

     

    אבל יש גם צד שני. ראשית, חום אנושי אמיתי עולה מהרומן הזה. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אבל, במובן מצומצם יותר, היא גם מעלה ספרותית. הוא סקרן לגבי גיבוריו, לא מתעלם מחולשותיהם אבל רגיש ואכפתי כלפיהם. והסקרנות והאמפתיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור. לספר סיפור.

     

    אם תרצו, כמו שגם מבלי לתמוך בנתניהו אפשר להתפעל מהעובדה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה - אפשר להתפעל מכך שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזאת מייצרת לעיתים כושר המצאה מרשים (למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהוטל על ורה בגולי אוטוק). בנוסף, התחושה העולה מהספר היא שכל מילה בו נבררה בקפידה, ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של השפה העברית. גילי נעה בסיפור שלה מסלנג עדכני לעברית האנינה ביותר - אם כי שנינותה לעיתים עליצה באופן מאולץ - ושיבושי הלשון של ורה מדויקים ומהנים.

     

    שיאו של הרומן אכן מלודרמטי מאוד, אבל חזק מאוד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן - כפי שהוכיח גם ברגע השיא של ספרו הקודם, "סוס אחד נכנס לבר" - יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. בהקשר הזה, גרוסמן הוא מאיץ חלקיקים משוכלל: מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טרגית אטומית.

     

    "אתי החיים משחק הרבה", דויד גרוסמן, הספריה החדשה, 273 עמודים

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים