שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מבן גוריון ועד דפני ליף: שירים על דמויות המפתח בתולדות המדינה
    ירון לונדון מצא השראה לשיר על בן יהודה במקום בלתי צפוי: סרט על קרב בטקסס. ג'ו עמר כתב לאלי כהן שיר שמתפקע מרוב פאתוס. מחבר השיר המפורסם על טרומפלדור נותר אנונימי שנים, עד לשיחת טלפון מכריעה. ואיזה זמר רגאיי אפריקני הנציח את רבין? בחזרה לשירים על הדמויות שעיצבו את ישראל

    אם אתם רוצים שיזכרו מישהו, כתבו עליו שיר. מכירים את סיפור חייהם המסעיר של יהושע ובלהה אהליאבזון, בני הזוג שהגיעו מדרום אפריקה ונמנו עם קבוצת מייסדי העיר תל אביב? כנראה שלא. אבל את יואל משה סלומון, ממקימי העיר פתח תקווה, לעומת זאת כולנו מכירים - ויודעים אפילו לומר באיזו שנה בדיוק התיישב באם המושבות (אכן, זה מתחרז עם "לח").

     

    ככה זה - שמות של רחובות אומנם נחקקים בהיסטוריית החיפושים בווייז, אבל אין בהם הרבה תוכן (מסוגלים לשלוף את השם הפרטי של בוגרשוב? ובמה עסק ריינס?). ונכון, בחינת הבגרות בהיסטוריה עמוסה בפרטים, אך רובם מתנדפים עם גל החום הראשון של החופש הגדול. אבל כשמצרפים מילים ולחן, נוצר תמהיל דביק שקשה לגרד החוצה מן התודעה. באמצעות שירים, אפשר ללמוד הרבה על העבר שלנו - או לפחות, על פרקים מתוכו שהפזמונאים שלנו בחרו להנציח. לכבוד יום העצמאות, חזרנו לסיפורים שמאחורי כמה שירים, מוכרים יותר או פחות, על אנשים בולטים שהיו כאן והפכו את המקום הזה למה שהוא.

     

    שלמה ארצי (צילום: תומריקו)
    ישראלי בעינינו. שלמה ארצי(צילום: תומריקו)

    ועוד עניין קטן, רגע לפני שמתחילים: רוב השירים כאן עוסקים בגברים, פשוט כי ככה נשמע הרדיו שלנו. בהזדמנות זו, אנחנו קוראים לפזמונאיות ולתמלילנים מבין קוראינו: חברו לנו שיר על גולדה.

     

    הרצל / להקת גייסות השריון

    נתחיל מההתחלה: הרצל לא היה היהודי הראשון שהתגעגע לישראל, אבל הוא ללא ספק היה הציוני בה"א הידיעה. אבי הציונות המדינית, ולהקת גייסות השריון באה לפרגן. השיר, שנפתח במילים המוכרות "הרצל וכל האדונים הנכבדים", נכתב על ידי יורם טהרלב בשנת 1972, במלאת 75 שנים לקונגרס הציוני הראשון, ועל הלחן חתום יאיר רוזנבלום. זהו שיר עשיר בפרטים, שנוקט בתחבולה נושנה, גם אם קצת מלוכלכת: בשביל לפאר את שמו של הרצל, המחבר מוריד מעט מכל השאר - "נורדאו הביא למדינה את הכבוד, וולפסון הביא את הכספים והחובות, אוסישקין הביא את המרד של הדור וביאליק הביא את 'אל הציפור', רק הרצל הלך שם דווה וכואב, כי הרצל נתן למדינה את הלב". בסוף השיר הרצל מת מות גיבורים, על פי מוסכמות הז'אנר.

     

     

    אליעזר בן יהודה / ירון לונדון ומתי כספי

    הסיפור של השיר הזה מתחיל בכלל בטקסס. בתחילת שנות ה-60, ירון לונדון צפה בסרט אמריקני שמתאר את הקרב על האלמו, שהתרחש בין ארצות הברית למקסיקו ב-1836. רגע ההארה התרחש כשבסרט התנגן שיר המגולל את סיפורו של דיווי קרוקט, אחד מגיבורי המלחמה. לפי המסופר בתוכנית "שיר אחד" של תאגיד השידור כאן, לונדון שאל עצמו: אם באמריקה אפשר, אז למה לא אצלנו? והחליט לחבר שיר על גיבור משלו. כחובב לשון מושבע, הוא לא בחר בקצין עתיר עיטורי עוז, אלא במפקד צבא הגרילה של העברית המתחדשת - אליעזר בן יהודה. מתי כספי תרם לשיר מוזיקה קצבית להפליא, וכך נולד שיר שובב למדי, שמציג את בן יהודה (במלעיל, ולא כפי שצריך, במלרע) כאחד מהחבר'ה. "בשם יהודה הדגש לא במקום הנכון", התוודה בהמשך כספי, והודה כי זוהי דווקא שגיאה מתוכננת: "לא חיכיתי להשראה, אלא פשוט ניסיתי, תכננתי את המהלכים". חוה אלברשטיין ביצעה, והעורכים המוזיקליים אימצו בחום. איש לא הוטרד מהדגש.

     

     

    השר משה מונטיפיורי / יהורם גאון

    בשנת 1846, משה מונטיפיורי, איש עסקים ולוביסט יהודי, קיבל מידי המלכה ויקטוריה תואר אצולה, והיה לסר. בעברית תואר הכבוד תורגם ל"שר", ובינתיים שמו של מונטיפיורי יצא למרחקים כאחד הנדבנים הגדולים הפועלים למען עמו. בהחלטה מבריקה, חיים חפר בחר לגשת לסיפורו של האיש מזווית מפתיעה - זקנתו ואריכות ימיו, של מי שהגיע עד גיל 100 המופלג. בפתח השיר, המלאכים הנאיביים מגיעים לאסוף את מונטיפיורי ממיטתו, רק כדי לגלות שיש להם עסק עם שתדלן צמרת, שלא מתכנן לפרוש בקרוב. הוא זה שיחליט מתי יסתלק, בתנאים שלו. הריטואל חוזר עוד פעמיים, ולבסוף מונטיפיורי נפרד לשלום מן העולם, כשאבן ירושלמית מונחת תחת ראשו. דובי זלצר הלחין את השיר, ויהורם גאון ביצע אותו באלבומו "אני ירושלמי". כמו חייו של מושאו, גם השיר אינו קצר, ונפרש על פני שבע דקות תמימות. אבל אולי יותר מכול, זוהי מקהלת הילדים שמצטרפת בקריאה החוזרת "כל הכבוד לשר" שזיכתה את השיר במעמדו האייקוני.

     

     

    בגליל, בתל חי / אבא חושי

    זהו השיר העתיק ברשימה. מילותיו נכתבו ב-1920, מיד לאחר הקרב בתל חי, שהסתיים במותם של שמונה יהודים ובהם יוסף טרומפלדור, ושהפך לסמל של התיישבות היהודית בארץ ישראל. אבא חושי (שנלר), אז עוד מנהיג סוציאליסטי בתחילת דרכו - בהמשך היה חבר כנסת, חיבר את המילים למנגינה אוקראינית עממית, והציג אותן בוועידת "השומר הצעיר" בלבוב. מילות השיר אינן מתעכבות ומתייפייפות, ואין בהן מן הרמיזה - הן יורות את המסר בצרור הישר למטרה: "בגליל, בתל חי, טרומפלדור נפל. בעד עמנו, בעד ארצנו, גיבור יוסף נפל". מי שרוצה סאבטקסט, שיילך למקום אחר. מולכם ניסיון לייצר היסטוריה אינסטנט. זהותו של חושי כמחבר השיר נותרה עלומה במשך עשרות שנים, והוא עצמו לא טרח לתקן. בשירונים הופיע לא פעם שמו של זאב ז'בוטינסקי ככותב, והעולם שתק. רק באמצע שנות ה-60, שדרן הרדיו אליהו כהן מקול ישראל, טרח להרים טלפון לחושי - והצליח לאמת את השמועות. אכן, זהו חושי - ולו מגיעים התמלוגים. בהמשך ביצעה את השיר גם עפרה חזה, ונתנה לו רגע של תהילה מחודשת.

     

     

    שרה אהרונסון / זהרירה חריפאי

    זה נשמע כמו קברט. אם ברטולד ברכט וקורט וייל היו מעלים מחזה על תולדות מחתרת ניל"י - זה בדיוק מה שהיינו מקבלים. הביצוע התיאטרלי והמחשמל של השחקנית זהרירה חריפאי, ליווי הפסנתר והעיבוד המחוספס של מישה בלכרוביץ', הלחן רצוף הניתורים של יוחנן זראי, וכמובן, המילים של הסופר יעקב שבתאי, עם ההילה המיסטית המרחפת סביבן. בין היתר, להיפנוזה תורמת החזרתיות המילולית, היוצרות אפקט מכשף: "ושלוש יממות הם חקרו וחקרו / ושלוש יממות היא השותקת / ושלוש יממות הם היכו והיכו / ותצעק כחיה מרודפת". וזוהי רק תחילתו של השיר, שהולך ונעשה קודר ואפל מבית לבית. אז שכחו ממקי סכינאי, וקבלו את סיפור גסיסתה - לאורך שלושה ימים בעקבות ניסיון התאבדות - של שרה אהרונסון, או "שרה גיבורת ניל"י", כמו שקוראים לה בשכונה.

     

     

    אבשלום / להקת פיקוד דרום

    קודם כל האזינו ללחן: אחד היפים, המפותלים והנוגעים ביותר בקריירה של שלמה ארצי. ואז, המילים של תלמה אליגון רוז: שיעור בכתיבת אגדת גיבור. אבשלום פיינברג היה המקים של מחתרת ניל"י, שנהרג במסגרת פעילות של הארגון, במלחמת העולם הראשונה, כשהוא בן 27 בלבד. עוד לפני שזה נהיה סטנדרט של כוכבי רוק. השיר מביא את סיפורו עם כל הדגשים הנכונים, ומסיים עם מה שהפך לאחד מסמליו של אבשלום: "ובלב מדבר רגוע / על קברו של אבשלום / אז צמח לו דקל פרא / מגופו של איש הפלא". ואכן כך היה: גופתו של פיינברג נמצאה בתום עשרות (!) שנות חיפושים, תחת עץ דקל באיזור רפיח. בסופו של דבר, שלדו הוצא יחד עם העץ, שנשזר בו. בהמשך, בדואים סיפרו כי במשך שנים קראו לאיזור "אלקבר אליהודי", כלומר, הקבר של היהודי. מה שהשיר הזה, בביצוע להקת פיקוד דרום, אינו מספר, הוא שבמשך שנים יוסף לישנסקי, חברו הקרוב של אבשלום שצעד עימו בשעה שמת, נחשד ברציחתו, ורק לאחר בדיקת הגופה, נוקה באופן סופי מכל חשד.

     

     

    בן גוריון / להקת פיקוד מרכז

    יורם טהרלב ויאיר רוזנבלום (אכן, כבר נתקלתם בצמד הזה קודם) חיברו שיר גם על בן גוריון, שלא ייעלב. אם השיר על חוזה המדינה היה שיר הערצה, הרי שהשיר על ראש הממשלה הראשון הוא מכתב חסר איפוק מאת יושב ראש מועדון המעריצים בכבודו ובעצמו. "בקדחת הוא חלה, ואכל בצל וזית, כי ידע שהמולדת, זה עוד עץ ועוד בית", שרים חיילי להקת פיקוד מרכז. בן גוריון מתואר כאדם אמיץ וקשה, נועז ושתלטן ש-"לא ידע כיצד למחול" - אבל בקטע טוב. השיא מגיע כמובן עם קום המדינה, וכך מתקבלת הסצנה הרגשנית הבאה: "כשקמה המדינה, כמו תינוקת מהססת, הוא ראשון נתן לה יד, ולימד אותה ללכת". האבא של כולנו.

     

     

    הבלדה על יצחק שדה / להקת הנח"ל

    במדינה שבה הצבא הוא אחד הארגונים האהובים ביותר על הציבור, וחיילים מככבים בפרסומות לאבקת מרק, אך טבעי שמצביא כמו יצחק שדה יהפוך לדמות מופת. אחרי הכל, זהו מפקדו הראשון של הפלמ"ח, שפיתח והנחיל שיטות אימון ולחימה להגנה ולצה"ל, שמלוות אותנו עד היום. אך יצחק שדה היה גם איש חינוך, שדאג לשלב בין סיפא וספרא, ונעשה לאחד ממכתיבי האידאולוגיה של תנועת העבודה הישראלית. מחבר השיר, המשורר חיים גורי, היה לוחם פשוט בפלמ"ח, כששדה היה המפקד הנערץ. שנים לאחר מכן גורי חבר ליאיר רוזנבלום, והשניים הציגו לעולם את השיר בעל החרוז הקליט "חבר בגדוד העבודה / והוא היה לאגדה" (שלא תגידו שלא הזהרנו). השיר בוצע על ידי להקת הנח"ל בתוכנית "הפלמ"חניק", שהועלתה ב-1972 לציון 30 שנה להקמת הפלמ"ח, באחד ההרכבים הטובים בתולדות הלהקה - גידי גוב, ירדנה ארזי ואפרים שמיר כולם היו שם, יחד עם רבים וטובים. לנו רק נותר לתהות באשר לפשרן של השורות העסיסיות: "אהב סלעים, אהב פרחים וגם אהב שירים / אהב אישה ועוד אישה ועוד אישה".

     

     

    אלי כהן / ג'ו עמר

    בשנת 1965 אזרחי ישראל התבשרו דרך מהדורות החדשות ברדיו כי מרגל ישראלי בשם אלי כהן נתפס בסוריה. זמן קצר לאחר מכן, בדוכני העיתונים הופיעה תמונתו תלוי, מוצא להורג. בקרב אזרחי ישראל פשט זעזוע על מותו של האיש שרק עתה הכירו את שמו, ושהקריב את חייו למען ארצו. מי שבחר להנציח את פועלו היה ג'ו עמר, בשיר עלום למדי, המספק את אחת מתצוגות הפאתוס העוצמתיות ביותר במוזיקה העברית לתולדותיה, או לכל הפחות - ברשימה הזו. "רק קו של גבול עובר בינינו, הוא שם נשאר ואנו כאן. אבל דמותו ממול עינינו, אינה חולפת עם הזמן", זועק עמר, ומטפס במעלה סולם האוקטבות: "איש לא ידע כיצד הגיע למקומו, אך ילדים ברחוב ידעו יודעים את שמו - אלי, אלי". האם בכך הזמר מבקש להדהד את הפסוק הידוע מתהלים כ"ב, "אלי אלי, למה עזבתני, רחוק מישועתי?". המאזינים ישפטו.

     

     

    בענווה ובגאון / עמיר בניון

    בשלב מסויים בקריירה שלו, אחרי ששיחק תופסת ארוכת שנים עם המיינסטרים הישראלי, עמיר בניון החליט למתג את עצמו בתור הדובר המזמר של הימין בארץ. לצד כמה שירים שמותחים את גבולות חופש הביטוי (כמו "אחמד אוהב ישראל", או "העורב אובמה הוא זבל אכזרי" - כן, זה אמיתי), בשנת 2013 שחרר לעולם שיר ממלכתי להפליא, "בענווה ובגאון", המוקדש לראש ממשלת ישראל לשעבר ומנהיג תנועת החירות, מנחם בגין. השיר נכתב במלאת 100 שנים להולדת בגין, והוא מבוסס על נאומו של בגין במעמד קבלת פרס נובל לשלום ב-1978, לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים. "יופי החיים, אהבה של אם, חיוכו התמים של ילד", שר בניון, "התפשטות האמת, רדיפת השלום, נצחונו המתוק של הצדק". בזמן שחלף מאז צאת השיר עברנו שתי מערכות בחירות, ובגין התמקם מחדש בזיכרון הישראלי כסמל לאומי קונצנזואלי, מרכזי ומתון, מה שמלמד אולי על כך שתנועתו של בניון ימינה, תואמת למעשה תנועה רחבה בהרבה.

     

     

    יצחק רבין / אלפא בלונדי

    שירים רבים נכתבו על רצח רבין, אבל רק אחד נכתב על ידי אליל רגאיי אפריקני - השיר "יצחק רבין", מתוך האלבום "יצחק רבין". השנה הייתה 1998, ישראל הייתה עוד עמוק בתוך הטראומה, ואלפא בלונדי ניסה לנחם: "יצחק רבין לא מת, יצחק רבין חי", הוא שר. ולא, הזמר האפריקני לא רומז לקונספירציה שקשורה בשב"כ, אלא למשהו חידתי אפילו עוד יותר: לפיו, רבין חי כיוון שהוא האלפא והאומגה, ההתחלה והסוף. אם להמר בזהירות, לפי מר בלונדי, רבין האדם אומנם הלך לעולמו, אך כסמל הוא עדיין קיים בינינו, ובחייו חולל תהליכים שעדיין משפיעים על חיינו. בהזדמנויות שונות בלונדי הצהיר על אהבתו הגדולה למדינת ישראל ולירושלים, וכן על חיבתו לראש הממשלה המנוח. לפני כמה שנים הגיע להופיע בארץ, ובעבר אפילו נפגש עם לאה רבין.

     

     

    דפני דפני / ג'ירפות

    ויש את דפני, אולי הדפני הראשונה בתולדות המוזיקה העברית. היא לא הקימה מדינה, אלא הסתפקה בעיר - עיר האוהלים של שדרות רוטשילד. הניסוי הזה לא החזיק מעמד יותר מכמה שבועות, אבל עשה היסטוריה, כששימש זרז לקיומו של מפגן המחאה הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. מאז חלפו 8 שנים, וקשה לאמוד את השפעת האירועים ההם על המציאות כיום - יש מי שאומרים שהמחאה הייתה בלון נפוח שהמריא מהר והתפוצץ בבת אחת, ויש כאלה שסבורים שיצרה שינוי עמוק בשיח החברתי-כלכלי בישראל. ייתכן כי רק במרוצת הזמן, נוכל לחקור את הדברים בפרספקטיבה ראויה. בינתיים אפשר לחזור אל מילותיו של גלעד כהנא, שמזכירות שמי שהפכה לגיבורת תרבות, חיפשה בסופו של דבר משהו פשוט - "הרחוב קרא לה, הכל הלך והשתבש, העם הלך והתרגש, היא בסך הכל רצתה, חתיכת תקרה".

     

    הדפני הראשונה במוזיקה העברית? (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    הדפני הראשונה במוזיקה העברית?(צילום: ירון ברנר)

      

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים