שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מלוליטה ועד יובל המנוול: הספרים שלא היו עוברים היום צנזורה

    הומואים מרושעים, נשים מנוצלות, שנאת שמנים, מין עם קטינות, גברים פריבלגיים, "כושים" ו"כושונים" - כל אלו הולכים ונמחקים מהספרות בשנים האחרונות, בשם הרגישויות החדשות. לכבוד שבוע הספר, הנה עשרה ספרים שלא היו עוברים היום את משטרת התקינות הפוליטית

    יפתח המלוכלך / היינריך הופמן

    ילדים כבר לא קוראים את "יהושע הפרוע", הוא "יפתח המלוכלך". כלומר, ההורים כבר אינם מקריאים להם את הסיפורים על דורית הגפרורית שנשרפה בחיים, וגם לא את הסיפור על הכושי בוב, שסופו בטבילת הילדים המתעללים בו בדיו, או על יובל המנוול ששבר רהיטים והציק לכולם עד שנבחן הכלב כמעט הוריד לו את השוק. הם סבורים שילדים לא צריכים להיחשף לכל הזוועה הזאת, שהקריאה צריכה להיות נעימה, ולכל היותר לאתגר את הילדים לקבל את השונה: ארנב הומו, שועל מלנכולי, רקון חובש כיפה. ענישה אכזרית של ילדים - מידי שמיים, באש, בגלל מעשיהם שלהם - אינה דוגמה חינוכית. שהרי "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". הגמול על התנהגות פוחזת, על חוסר כבוד לבריות, הוא, במקרה הטוב, הגבלת זמן מסך.

     

    חבל. ייתכן שאם היו מספרים לילדיהם על עודד המתנדנד שכמעט שבר את המפרקת, או על ברק המפונדרק שעושה קונצים עם האוכל וכמעט מת מרעב, ילדי ישראל היו קצת פחות מעצבנים. חכו לתחילת יולי כדי להיזכר עד כמה. אולי, כשיגדישו את הסאה, כלומר, ישכבו על הרצפה - בסלון, בנמל התעופה, במסעדה - ויצרחו מלוא הגרון, תשקלו שנית: יכול להיות שיהושע הפרוע אינו רעיון גרוע כל כך?

     

    עטיפת
    ענישה אלימה. עטיפת "יפתח המלוכלך"(הוצאת א. לוין-אפשטיין-מודן)

     

    האם יהושע - כמו גם מקס ומוריץ, גרמנים אחרים בני המאה ה-19 - יצא מהאופנה בגלל האלימות המשונה שמופיעה בספר? ודאי שלא. הורים חושפים את ילדיהם לאלימות חמורה פי כמה, בעיקר על ידי העלמת עין. ספר הילדים הוותיק הזה אינו מתאים לרגישויות החדשות של המאה ה-21 לא משום הגזענות שלו או הפגיעה בילדים רכים, אלא בגלל האלרגיה העכשווית של הורים, או חוסר האונים שלהם, מול כל מה שמריח מגבולות ואכיפתם. "יפתח המלוכלך" הושלך לפח האשפה משום שהוא מתאר עולם שבו למעשים היו תוצאות, ומפני שהוא שייך לתקופה שבה ילדים נדרשו להקשיב לסיפורי מוסר משעממים על אחריות אישית, יחס של כבוד לטבע וציות לכללים. אלו נזנחו עקב החשש שיולידו ילדים צייתנים, את נתיני העתיד של המדינה הטוטליטרית, והנה ב-2019 מסתבר שהליכה עיוורת אחרי מנהיגים כמו ביבי או טראמפ נובעת דווקא מהתשוקה הילדית לנפץ הכל לחתיכות.

     

    ונסיים בסיפור עדכני: "גולן המתירן היה הורה מדהים/ תמיד הכיל את עלמא וקנה לה ממתקים/ גם אייפון רכש ואופניים חשמליים/ עד שיום אחד דרסה את הבן של השכנים". שי זמיר  

     

    "יפתח המלוכלך", היינריך הופמן, מגרמנית: אורי סלע, א.לוין-אפשטיין-מודן, 1975

     

    עליקמא הקטן / מרים ברטוב 

    "ראו, ילדים, כאן עומד עליקמא, עליז ושמח - יודעים אתם למה? ראשית - הוא כושון, ושנית - שחרחרון, שלישית - הוא יודע לרכב על פילון". כך נפתח סיפורו של עליקמא הקטן, החמוד, החרוץ והמוסרי, אשר נופל מיד בשני בורות: הראשון הוא כמובן השימוש במילה שאפילו כאן קשה לכתוב אותה בלי לחוש רעד. ולא סתם כושי - כושון! הבור השני, המתחזה לגבעה, הוא בור "הגזענות ההפוכה" או "הדעה הקדומה החיובית", לפיו התכונות החיוביות המוענקות לעליקמא - ואולי גם עצם העמדתו במרכז הסיפור - הן למעשה ביטוי חיובי של דעה שלילית ומקטינה, נוסח הסינים חרוצים, היהודים חכמים ושחורים משחקים כדורסל מעולה.

     

    ואכן, המאיירת המופלאה מרים ברטוב, אמו הספרותית של עליקמא, נחשדת בהיקסמות מהזר. בהמשך דרכה אף הוציאה ספר שבמרכזו משפחה שנראית תימנית ואהדה את תרבותם, מה שחייב לנבוע, על פי חוקרי ימינו, מקולוניאליזם מתנשא. ועם זאת, יש להניח כי הולדתו של עליקמא כשחום עור לא נבעה משאיפה לקרב את ילדי ישראל לדמות של ילד שחור מחד, ולא מרצון להשפיל את התרבות השחורה מאידך - אלא ככל הנראה משיקולים טכניים. עניין של הדפס. שכן גם הליברלים והמתקדמים ביותר בינינו לא יוכלו להכחיש שצבע שחור בולט מאוד על צבע הנייר, ולא בגלל היותו של השחור בעל גן אלים ושתלטני או עקב ניסיונות נואלים להציגו ככזה. עוד סביר להניח שמכיוון שחיות ג'ונגל כגון פיל, שחביבות מאוד על הילדים, מצויות בעיקר באפריקה, לא היה זה הגיוני - ואפילו גזעני ומקפח - להושיב על גבו של הפיל ילד לבן. ייתכן שרק הושבה של פיל אחר על גבי הפילון הייתה מניחה כאן את הדעת.

     

    לצד הכושון והשחרחרון ניתן למצוא ב"עליקמא הקטן" אלמנטים רבים נוספים להלין עליהם: מדוע דווקא אמא סמבינה ולא אבא סמבו היא האחראית לקניות? האם הפיל בכלל הסכים שירכבו עליו? למה השפן טוען בפני הפיל שהוא רץ מהר יותר ולא מעניק לו הזדמנות שווה? מדוע החנוונית נותנת לעליקמא ממתקים ולא מקלות סלרי? מדוע הוכנסה המילה הייקית/יידישאית "קונצים" לתוך אגדה בעלת רקע אפריקאי? וכמובן: מי נותן לילד לרכוב לבד בג'ונגל?!

     

    בשנת 1999 נעשה ניסיון, של ברטוב עצמה, לשנות את המילים בספר כך שיתאימו לחוקי התקינות הפוליטית של התקופה ("ראשית, יש לו אבא, שנית, יש לו אמא, ושלישית יש לו פיל שקוראים לו במבימא"), אולם עשור לאחר מכן, לרגל שנת ה-50 לספר, חזרו החרוזים המקוריים ולצידם הבהרה כי בזמן שנכתב, "המילה כושון לא נחשבה כמילת גנאי, אלא כינוי לאדם שנולד בארץ כוש". לכל אורך שנות הפולמוס, אגב, סברה ברטוב שעליקמא הפופולרי דווקא קירב ילדים רבים לדמות השחורה. צדקה, כמובן, כושילירבאק. שרון קנטור

     

    "עליקמא הקטן", מרים ברטוב ויהודה גבאי, סיני, 1949

     

    איור מתוך
    גזענות או "גזענות הפוכה"? איור מתוך "עליקמא הקטן"(איור: מרים ברטוב)

    ציפר ובני מינו / בני ציפר

    אמנם גם כשיצא לפני שני עשורים הספר הזה עורר מחלוקת, אבל נדמה שאם היה רואה אור היום, היה מצית מהומת עולם, גורר דיוני רשת סוערים שבסופם פוסט התנצלות רשמי מצד ההוצאה, וגם תמונה של הזוג נתניהו עם הספר, שתוך כמה שעות הייתה נעלמת באורח פלא, למען הסדר הטוב.

     

    "ציפר ובני מינו" הוא מטען חבלה של אי-תקינות פוליטית. הרבה לפני שבני ציפר הפך את ההטרלה למקצוע, הוא כבר נעץ מחטים מלובנות עמוק בתוך היבלות החשופות של הליברליות הנאורה וסחט מהן כל טיפה של מוגלה. במרכז הספר זוג הומואים (הומוסקסואלים, בלשון הקלינית של סוף המאה ה-20), שכמו מייצגים את הבורגנות הפסבדו-בוהמיינית של תל-אביב. יו וציפר, בן דמותו של המחבר, או שאולי לא, הם שני סופרים מנופחים מחשיבות עצמית, טיפוסים קטנוניים וקנאים שמנסים לחיות את חייהם כשהם משוכנעים שהמשטרה החשאית רודפת אחריהם בגלל נטייתם המינית. מיזוגיניה, אוריינטליזם, גזענות והומופוביה נוטפים כמעט מכל פעולה או מילה של בני הזוג, שבמהלך הספר גם פוגשים ערבי, ספק אדם ספק חיה, והורגים אותו. וכאילו שזה לא מספיק, את הטקסט הזה כתב אדם שלפחות באופן רשמי לא משייך את עצמו לקהילת הלהט"ב.

     

    ובאמת, "ציפר ובני מינו" הוא מופת של טעם רע. אלא שבימים בהם המילה "קאמפ" מאבדת את משמעותה, כשבכירי עולם האופנה מעצבים ביגוד מכוער בקטע אירוני (ונכשלים) - חשוב לזכור שגם לטעם רע יש חשיבות. בסגנונו המשחקי, הפרוע, הלצי, זה שלאורך השנים חצה כמעט כל גבול אפשרי, ציפר יצר דמויות הומואיות שלא מחליקות בגרון. מרושעות. אלימות. פרנואידיות. אנושיות. בשונה מהייצוג הרווח של ההומו המקסים, טיפוס מהוגן שמצד אחד יודע איך להתלבש ולהרים במסיבות ומצד שני הוא בדיוק כמוני וכמוך - מלח הארץ, איש משפחה, בעל מקום של כבוד במסדר הבורגנות ובהיסטוריה הציונית - יו וציפר לא מעוניינים לקחת חלק במשחק וחותרים תחת הסדר הקיים בדרכם הניהיליסטית עד כדי בחילה. "יש לנו חיילים משגעים", מהרהר יו כשהוא מביט בקהל הגברים באירוע ספרותי בברלין, "וכל ההומואים שבאו לערב הזה בטח היו מתים שאחד מהם יזיין אותם, כל הסיסים האלה, שבנוסף לכל הצרות אתה לא יודע אם יש או אין להם איידס".

     

    אם הבחירה היא בין הומואים שאפשר להביא לארוחת שישי ובין הומואים בטעם רע, אני בוחר באופציה השנייה. לפחות בספרות. אלעד בר-נוי

     

    ציפר ובני מינו, בני ציפר, עם עובד, 1999

     

    בני ציפר (צילום: שאול גולן)
    גם לטעם רע יש חשיבות. בני ציפר(צילום: שאול גולן)

     

    לוליטה / ולדימיר נבוקוב

    אריק לביא הגיע עד הסלע האדום. אבנר גדסי הסתפק בלוליטה. הנה אנקדוטה נידחת מההיסטוריה הלא-מתועדת של הרוקנרול הישראלי. בתחילת הסבנטיז ביקש גדסי, אז אמן מזרחי ואחד מכוכבי סצנת מועדוני הקצב, להשתלב במיינסטרים הישראלי. "להשתכנז". בשולי אלבום הבכורה המצוין שלו היה גם השיר "לוליטה" למילים של יורם טהרלב, בהשראת ספרו של נבוקוב. "נערות היו לי, כולן יפות מראה, אבל אני אהבתי, ילדה בת שתים-עשרה", שר גדסי-הומברט. "היא עודנה פרח, היא עוד בעממי. אז איך זה שאני שוכח את עצמי".

     

    אם לא שמעתם אותו כמעט, או בכלל, זה לא בגלל תקינות פוליטית דווקא. גדסי עם "לוליטה" פשוט נפלו קורבן להדרת אמנים מזרחים - שהתקיימה לפני כללי הפי-סי. אבל אין צל של ספק שגדסי וטהרלב לא היו מעיזים להוציא שיר כזה היום, אפילו בגרסה מרוככת, מין "בדרך לגימנסיה". גם הקולב הגבוה - זה לא אני, זה נבוקוב! - לא היה עוזר.

     

    כרזת הסרט - 1962 ()
    כרזת הסרט "לוליטה" של סנטלי קובריק

     

    אבל למה להסתפק בגדסי? גם הרומן עצמו היה ודאי זוכה למטחי אש וגופרית, אולי עד כדי רתיעה מהוצאה לאור מקומית. הטקסט המזועזע נכתב מעצמו: הכתיבה היפהפייה של נבוקוב מסווה בערמומיות שרשרת מעשי אונס של אב חורג בקטינה חסרת ישע. ובדרכה, מעניקה מעין לגיטימציה לאלימות מחרידה כלפי קורבנות נשים.

     

    "לוליטה" הוא מקרה ה-מבחן ה-קלאסי, שרק משתבח עם השנים - ראשית בזכות הרומן עצמו, בקלות טופ-10 אישי. עם צאתו ב-1955 זכה לחרם בכמה ממדינות המערב. גל נוסף התעורר עם צאת סרטו של קובריק, על פי תסריט של נבוקוב, עם ג'יימס מייסון בתפקיד חייו, פיטר סלרס-קווילטי גונב ההצגה והקטינה סו ליון, במשקפי הלבבות האיקוניים. בסרט אין ולו סצנה גרפית אחת, כשם שהספר הוא מלאכת מחשבת של כתיבה מזהירה, צלולה כבדולח, מניפולטיבית, מבעד לעיניו של סוטה. ההגדרה של אמנות גדולה. קל יהיה היום, קל מדי, לשרוף את לוליטה בשם "חינוך מחודש לערכים", שאיננו מגונה כשלעצמו. זה יהיה נבון כמו לשכתב היסטוריה ולמחוק ממנה פרקים ואישים, או כמו לפסול יצירות אמנות, בשל עברו הפרטי המזוהם של אחד היוצרים או הגיבורים - קווין ספייסי כמו זוהר ארגוב.

     

    "לוליטה" מחצינה את תהומות הנפש האנושית, סוציופתיה, פדופיליה, ויותר מרמז לגילוי עריות, טאבו שלא נולד יש-מאין. בצד הבהיר של הסקאלה תמצאו את ביל מאריי של "אבודים בטוקיו", קווין ספייסי (להחרים!) ב"אמריקן ביוטי", וודי אלן (לשרוף!!) ב"מנהטן", ואפילו ז'אן רנו והקטינה נטלי פורטמן ב"לאון" התמים. מבאס לעכל את החדשות? לא נורא. תתמודדו עם זה. ועל הדרך, אולי בטעות גם תיהנו מהספר. יהודה נוריאל

     

    "לוליטה", ולדימיר נבוקוב, מאנגלית: דבורה שטיינהרט, הקיבוץ המאוחד, 1986

     

    פרה אדומה / מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

    תארו לעצמכם תלמיד חכם, עילוי, בן מאה שערים ובן זמננו, שהתפקר, היה לסופר, וכעת מפרסם ברבים סיפורת מבריקה ובה כל חוליי וטירופי החברה שממנה חילץ עצמו, בעור שיניו. שיאו של הקובץ, המרעים ביופיו, הוא סיפור ושמו "פרה אדומה" ובו סצנה שתזעזע לא רק את הטבעונים רכי הנפש, כי אם גם קרניבורים. מדובר ברצח פרה - לא שחיטה כי אם רצח, לינץ', טקס פגאני בעל מאפיינים של אונס - שכל כולו מונע מיצרים בלתי מסופקים, קנאה, נקמנות עיוורת וקהות ליופי. שבעה עבדקנים, בנים לעם הבחירה, עומדים חשופי חזה מול קורבנם, רוחצים בנהרות של דם, קורעים מעל הפרה את עורה, מבתרים את גופה, נוטלים את כבדה "ובבוא הדם באש אכלו אותו כולם בלי מליחה, ובתאווה עזה נמרצה וילוקו את אצבעותיהם בחמדה. ובקבוק גדול של יי"ש היה עומד על הקרקע וישתו ויאכלו מלוא תאוותם". ועוד כותב ברדיצ'בסקי: "ככוהני הבעל בשעתם היו האנשים בשעה ההיא, בהיחלק הקורבן לפני המזבח, והדבר לא היה בבית אל או בדן כי אם בעיר היהודיה דאשיה; לא לפני גלות עשרת השבטים נעשה הדבר, בממלכת ישראל הצפונית, כי אם בשנת חמשת אלפים שש-מאות ארבעים וחמש ליצירה" (1884-1885). בפתח הסיפור מצהיר המספר, "היינו יהודים, אבל גם בני בשר ודם", ועוד הוא מתוודה, "רגע אמרתי: אכסה על זה, וברגע אחר אמרתי: ייכתב זה לעינינו".

     

    ברדיצ'בסקי, באמצעות בא כוחו המספר, לא מכסה, ומספר, ואין כמו סיפור יצרי החוגג על בשר ועל דם כדי להדגים מהי 'בשר-ודמיות'. היהודים ב'פרה אדומה' לא רק, כפי שאומרים אצלנו, שכחו מה זה להיות יהודים, הם גם שכחו מה זה להיות אדם. הסופר שם כדי להזכיר את זה, והוא אינו עושה זאת בנימוס. כמו השוחטים, גם הוא אוחז בסכין - וכמאמר קפקא, משתמש בו כדי לבקוע את ים הקרח שבלב הקורא. תקינות פוליטית היא הדבר הרחוק ביותר מן הסכין הזה (שהוא הספרות במיטבה). תקינות פוליטית היא נציגת הסטרילי והמעוקר, היא הליכה על חבל עבה הנמתח בין שתי נקודות צפויות ומחופה במעקות בטיחות. לו היה ברדיצ'בסקי כותב היום, בוודאי היה מוקע בשנאת חרדים. שהם סמיט

     

    "רעם היופי", מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, הקיבוץ המאוחד, 2009

     

    עטיפת הספר
    כיום ברדיצ'בסקי היה מוקע בשנאת חרדים. עטיפת "רעם היופי"(הקיבוץ המאוחד)

    עיר של לילה / ג'ון רצ'י

    הרומן האוטוביוגרפי של ג'ון רצ'י - יליד 1931, טקסס, בן להורים ממוצא מקסיקני וזונה לשעבר - יורד אל תהומות תרבות השוליים של ערי ארצות-הברית בשנות ה-50 של המאה ה-20. מי לא מסתובב שם? גברים צעירים בזנות, לקוחותיהם המזדקנים, מלכות דראג שחורות ולבנות, לסביות בוצ'יות, סוחרי סמים, נימפומניות, כייסים, קטינות תלושות, קאובואים ופיות - כולם נרדפים על שום נטייתם המינית ועיסוקם ההומוסקסואלי בידי שוטרים אלימים - ואיך לא - בעצמם הומואים בארון.

     

    יותר מכל, "עיר של לילה" מקדש את היופי ואת הנעורים. החלוקה לשני המחנות מנוהלת על פי חוק טבע חד וחלק: היפים והצעירים הם הסחורה הלוהטת; המכוערים והמזדקנים קונים אהבה בכסף. בגילוי לב ובאירוניה חומלת רצ'י בוחן את מעבר הגבול בין שני האזורים, מכיר היטב בשבריריותו ובהפכפכותו. ועדיין, נדמה שיש חטא אחד - מוּם ממש - ש"עיר של לילה" אינו מוחל עליו. כל אימת שרצ'י מחוזר בידי גבר שמן, הוא מתענג על הכיעור, הכבדות והגסות הגופנית שלו, שמתורגמים מיד לרשעות, צרות עין, נחיתות, נצלנות ועורמה. בפרק מרתק שמתאר סצנה לילית בבר בלוס-אנג'לס, רצ'י מציב זירת גלדיאטורים שיריביה הם גבר שמן ודוחה לכל הדעות, לעומת נער זוהר לשעבר שיופיו המרהיב הולך ומועם. בעוד נער הזוהר מתואר ברגישות מוחצת לב, השמן "מסיע את תועפות בשרו על כיסא הבר כדי להסתובב אל הדלת", "כשהוא מחייך בשרו מוחץ את עיניו, כמעט סותם אותן", "כמו בצק חיוור, פניו השמנמנות נלושות לכדי אף קטנטן וסולד, יצוקות כמדומה סביב הסיגר שהוא כוסס בתאווה רבה" (תרגום חופשי מהמקור האנגלי).

     

    בשיאו של הפרק, לאחר שהשמן השקה בכחש את נער הזוהר וגרם לו לחלל את קסם נעוריו, סוף-סוף מוּסרות הכפפות. "אתה אפילו מריח שמן!" נער הזוהר מטיח את האמת בפניו של השמן, ומיד מצטרף אליו גבר נוסף ומהדהד אחריו: "אתה באמת מריח שמן!... שמן, שמן, שמן, שמן, ש מ ן!" בתום מסכת ההתעללות של השמן ביפה, זהו רגע של קליימקס רגשי, שהקורא נסחף איתו בכל לבו. "שמן!" זהו כוחה המתעתע של דרמה טובה: גם היום היא מסוגלת לסלק מעינינו לרגע את תמרור העצור של ביוש הגוף והשמנופוביה. מיד כשניזכר בו נתבייש בעצמנו, נשבח את זמנינו הטובים על תקינותם הנאורה, ולא נשכח להכניס את הבטן. ענת עינהר

     

    City of Night, John Rechy, Grove Press, 1963

    גבעות כמו פילים לבנים / ארנסט המינגווי

    הטענה הרווחת כלפי ייצוגי נשים בכתיבתו של ארנסט המינגווי מוכרת למדי, אף כי לעיתים קרובות משתלטת הביוגרפיה שלו על הקריאה, והקוראים רואים פילים במקום גבעות. כך או כך, נהוג להאשים את הנשים שבספריו בכניעות ובצייתנות מצד אחד, או בהיותן נוטפות סקס ומשחרות לטרף מצד שני, ואת המינגווי במיזוגיניה.

     

    במרכז הסיפור "גבעות כמו פילים לבנים" אישה צעירה, שלכאורה כל רצונה בחיים הוא לשאת חן בעיני בן זוגה, להינשא וללדת ילדים, וגבר המבקש להפסיק את ההיריון ומתמרן אותה לרצונו ("אני חושב שזה הדבר שהכי טוב לעשות אותו. אבל אני לא רוצה שתעשי את זה אם את לא באמת רוצה"). הסיפור הזה, שהתפרסם ב-1927 ובנוי כמעט כולו כדיאלוג בתחנת רכבת, מדגים כביכול את אחת הטענות שהופנו כלפי המינגווי כי אין ביכולתו לבנות דמות נשית העומדת על שלה, והמסוגלת להתנגד לרצונו של הגבר ("ואם אני עושה את זה, אתה תהיה מאושר והכל יהיה כמו פעם ואתה תאהב אותי?").

     

    האם סיפור קצר מופתי זה - ולא כאן המקום להסביר מדוע ולמה - היה יוצא לאור גם בימינו? התשובה תלויה במידה רבה במוציא לאור - "אגודת אפרת" או הוצאה לאור במרכז תל-אביב, לצורך הדיון. מובן מאליו שהראשונה הייתה מונעת את פרסומו בכל מחיר, וקרוב לוודאי שגם עורכים בני זמננו, שהתקינות הפוליטית נושפת בעורפם, היו מציעים לערוך בו שינויים, לאזן את הדמויות למשל, ואולי אף להפוך את היוצרות ולגרום לגבר לרצות בהיריון ולאישה להפסיקו דווקא. כך יוצא ששני הגופים היו מונעים את פרסומו או מחוללים בו שינויים - מצב שבו למרבה האירוניה, התוצאה דומה גם אם מתוך עמדות שונות ומנוגדות אפילו.

     

    לאלו וגם לאלו יש לומר: ספרות טובה אינה שיפוטית, אינה מחנכת, אינה מתקנת עוולות. היא מציגה, בין השאר, תמונת עולם אנושית מורכבת, היא מאתגרת את החשיבה ומאפשרת להתבונן במוכר מזוויות שונות. ולפני הכל, ספרות היא מגרש המשחקים הגדול ביותר של הדמיון האנושי, בשעה שהתקינות הפוליטית היא מכת המוות שלו ושל היצירה האמנותית בכללותה. בחיים יש לנהוג בכבוד, בחמלה ובאהבה, אך ספרות אינה החיים ומה שטוב בחיים בדרך כלל אינו טוב בספרות. אילנה ברנשטיין

     

    "10 סיפורים", ארנסט המינגווי, מאנגלית: יואב כ"ץ  פן וידיעות ספרים, 158 עמודים

      

    התיאטרון של מיקי שבת / פיליפ רות

    חוץ מיצירות המרקיז דה-סאד, אני לא זוכר ספר קנוני מטונף יותר מאשר "התיאטרון של מיקי שבת". אבל גיבורו לא רק אובססיבי למין (בין השאר, הוא מאונן על קבר אהובתו), אלא עושה שלל מעשים שלא ייעשו: שבת מתחיל עם סטודנטית שלו; מציע לנגמלת שיבריח לה אלכוהול למוסד הגמילה אם תשכב איתו; הוא מתחרמן בבית מארחו מבגדיה התחתונים של בתו הסטודנטית ואז גם מנסה לפתות את אשתו; הוא כותב לאשתו מכתב תשובה מתריס בשם אביה המת, לאחר שהאשימה את האב בהתעללות מינית. דמות אחרת בספר משווה את הפמיניזם לפאשיזם ולקומוניזם ("הכל מכוון להסית קבוצה אחת של בני אדם נגד קבוצה אחרת של בני אדם. הארים הטובים נגד האחרים הרעים המדכאים אותם. העניים הטובים נגד העשירים הרעים המדכאים אותם. הנשים הטובות נגד הגברים הרעים המדכאים אותן"). ושבת עצמו, כשאשתו חוזרת מפגישה להעצמה נשית שבה העלו על נס את לורנה בוביט שכרתה את איברו של בעלה, מזכיר לה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה, "זה הרבה דם, רוזאנה".

     

    רות פירסם את "התיאטרון של מיקי שבת" כשהיה בן 62. גיבורו הזנאי בן 64. הוא ידע שהרומן הזה דווקאי. הוא ידע ששבת הוא, "משוגע זקן ומעורר רחמים שיצא מן האופנה", כפי שאומר לו אותו חבר מארח, חבר לשעבר לעתיד. הוא ידע שבמחלקות לספרות מלמדים היום בעצם מגדר, כפי שגילה שבת עצמו כשחיטט בחדרה של דבורה, תלמידת הקולג', בחיפוש אחר תמונות עירום, אבל מצא רק סיכומים בספרות: "הכיתה מתחה ביקורת על השיר בשל היעדר נקודת המבט הנשית. יש לשים לב לשימוש התת-הכרתי בשמות גוף שיש בהם העדפה למין אחד - הפחד שלו, התהילה שלו, מצבות הזיכרון (הפאליות) שלו". רות ידע מה הוא עושה.

     

    פיליפ רות (צילום: EPA)
    קאנוני, דווקאי ומטונף. פיליפ רות(צילום: EPA)

     

    איך בכל זאת הצליח הספר הזה לעקוף את שומרי הסף של התקינות הפוליטית? איך זה שהפך לקנוני, שזכה ב"פרס הספר הלאומי" בארצות-הברית כמו גם לאהדתם של רבים ממספידיו לפני שנה? ראשית, מפני שהוא מצחיק מאוד. שנית, משום שהאובססיה המינית והמרדנות הטרנסגרסיבית של מיקי שבת הן קיומיות: הוא סבור שהעולם כאוטי וחסר משמעות, והדבר היחיד שיכול איכשהו להצדיק את הקיום הוא המין. גם העובדה שמי שכתב את הספר היה כבר סופר מבוסס ומוערך, לצד העובדה שהגיבור שלו הוא זקן ומובס, סייעו לרומן "לעבור". סופר מתחיל, גיבור צעיר יותר, אולי היו נבלמים אפילו ב-1995. בטח היום. אריק גלסנר 

     

    "התיאטרון של מיקי שבת", פיליפ רות, מאנגלית: דוד שחם, כנרת-זמורה-ביתן, 2002

    משפחת כף-יד שמאל / חיה שנהב

    זה לא מקרה ש"משפחת כף-יד שמאל" הוא ספר נשכח של חיה שנהב, מי שחמש שנים קודם לכן פירסמה את להיט הילדים "מיץ פטל". הספר המעולה הזה מתאר דרמה יוצאת דופן בחייה של משפחה קצת בוקית, קצת משונה. משפחה של אצבעות. אבא אגודל, אמא אמה. זרת, הצעיר משלושת ילדיהם, נעלם יום אחד. אולי ברח מהבית לקראת הרפתקה. ואולי, כמו שהספר רומז במין היתממות אדישה, נחטף בידי אישה צוענית. כידוע, צוענים, נוודים, אנשי השוליים - חוטפים את ילדיהם של אזרחים מהוגנים.

     

    הצוענייה היא דמות שולית בספר. הגיבור האמיתי הוא אדון אגודל, שמתואר כטיפוס עצל, חסר אמביציה, בלתי יצרני. הרבה אחרי שאדון כף-יד ימין השכן מתעורר ונוסע לעבודתו בשוק, אדון כף-יד שמאל מפהק במיטה וחוזר לחלום. "לפעמים הוא מפהק ארבעה פיהוקים, בשבתות ובחגים הוא מפהק בערך שבעה פיהוקים, ואחר כך שוכב וממשיך לישון". אלא שעם היעלמו של הבן הצעיר, הוא נדרש להיפרד משגרת חייו המנומנמת ולהתחיל לתפקד. שנהב אמנם מסמפטת את האצבעות השמאלניות, הבוהמייניות, אבל שנתיים לפני העלייה הסמלית של משפחת כף-יד ימין לשלטון בישראל, נדמה שהיא מחייבת אותן לרדת ממגדל השן, להזיז את התחת, להיכנס לקצב של שוק העבודה האמיתי.

     

    בשיא הסיפור נתקלים בני המשפחה באותה צוענייה. מוקפת בספלי קפה ריקים, היא מתפוצצת מכעס כשהם מתייחסים אליה כקוראת בקפה, כצוענייה על פי הספר, ותוהים אם ראתה ילד קטן שברח מהבית: "לנחש? אני? בקפה? מי אני בעיניך, קוראת עתידות, נביאה או מה? לנחש בקפה? קפה זה שטויות, שטויות אני אומרת לך!" כעבור דפים ספורים, יתברר שהיא ידעה בדיוק היכן הילד.

     

    אנחנו רגילים היום לחשוב על יצירות אמנות באופן חשדני ועוין. אבל בספר הזה מופיע הרגע המשונה, שבו הצוענייה מכחישה את הסטריאוטיפ שלה, את הדרך העצלה והפחדנית למיין בני אדם לקטגוריות - ואחר כך מוכיחה אותו לקוראים באבו אביה. או לפחות מניחה אותו על השולחן. לפעמים, אומרת בדרכה הצוענייה, צריך ללמוד לדבר עם בני אדם, ולא לשאול בעקיפין שאלות מטופשות. ולפעמים, את הדבר שאסור לומר בחיים, הספרות מרשה לעצמה לומר, להמחיז, לפוצץ. היום כנראה לא היו מוציאים כאן ספר על אבא בטלן וחסר אמביציה, שמוצא את הילד האבוד שלו בקצה הנחלה, לא רחוק מצוענייה עצבנית. או יותר נכון, היום היו מלהקים את האבא המפוהק ואת הצוענייה המתולתלת לפרסומת לקפה שחור. יוני ליבנה

     

    "משפחת כף-יד שמאל", חיה שנהב, עם עובד, 1975

    שלושה בסירה אחת / ג'רום ק. ג'רום

    קרה לכם פעם שהייתם במסיבה בטירה, נגסתם בכריך מלפפונים ולפתע נקלעתם לתוך ריב אוהבים בין אחייניתכם לדוכס המקומי, ואז יצאתם ללא פגע בזכות המשרת המתוחכם שלכם? או שאולי קרה לכם שארזתם את אותם כריכי מלפפונים, לצד קנקן תה ולחם בריבה, יצאתם להפלגה לאורך התמזה עם שני ידידים - שלא לדבר על הכלב - ושיעשעתם זה את זה בסיפורים על ההיסטוריה של אנגליה? אה, לא?

     

    סגנון החיים הזה אינו תואם את זה של מרבית הקוראים לא רק במאה ה-21, אלא גם בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כאשר פורסמו סיפוריו של פ.ג'. וודהאוס על העשיר ההולל ברטי ווסטר ומשרתו הנאמן ג'יבס, וכשפירסם ג'רום ק. ג'רום את "שלושה בסירה אחת". גם בשעתם, ועוד שנים רבות קודם לכן, היו לא מעט ספרים שתיארו מציאות חיים אחרת, דומה הרבה יותר לזו של קוראיהם - צ'ארלס דיקנס הוא רק דוגמה אחת. ובכל זאת, וודהאוס וג'רום לא רק זכו להצלחה מסחרית, אלא גם הפכו לשניים מהכותבים שעיצבו את ההומור הבריטי של המאה ה-20, ממונטי פייתון דרך דאגלס אדמס ועד יו לורי וסטיבן פריי.

     

    אם היה מתפרסם היום, "שלושה בסירה אחת" ודאי היה ניגף בפני פוליטיקת הזהויות. שהרי עלילותיהם של גברים מערביים, לבנים, עשירים - מה שמכונה פריבילגיים - לא מעניינות יותר אף אחד. או לפחות אסור שיעניינו. ג'רום, האריס וג'ורג', שבתחילת הספר אף מרשים לעצם להתאונן על מצבם הרע, מסבירים זה לזה, אגב פמפום מקטרות, כי "הלחץ המיותר על המוחות שלנו יצר דיכאון כללי במערכת כולה", ועל מנת להשיג מנוחה ראויה, "אין דבר שישווה להפלגה".

     

    שלושת החברים המפונקים, חובבי הנוחות, אורזים להם "מלאי של ממחטות", שמשיות וסלי פיקניק, מתקשטים במקטורנים בהירים, כובעי קש ומטפחות משי - שהרי "הנהר מספק הזדמנות טובה להתגנדר" - ועולים לסירה. גם שם לא יזדמנו להם אף אתגר או קושי אמיתי להתמודד איתם (אלא אם כן מחשיבים קשיים בהכנת ביצים מקושקשות לארוחת הבוקר), וכשקושי זעיר כזה מתעורר בכל זאת לקראת סוף המסע, ומזג האוויר מאיים להרטיב את נעלי העור הטובות - נוטשים השלושה את הסירה לטובת קרון רכבת יבש וסטייק איכותי במסעדה לונדונית. איפה הם ואיפה "האחר" שמאכלס את הספרות העכשווית. אסף מונד

     

    "שלושה בסירה אחת", ג'רום ק. ג'רום, מאנגלית: יונתן ורוית יבין, מודן, 2017

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים