שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ישחקו הנערים
    על ההדרכה ועל המחיר של בנים ממשיכים: שיחה עם מיקי ברקוביץ' ובנו רועי, וויקי פרץ ובנו עומר

     

    ברקוביץ ()
    "חלאס, אבא, מה הציפור הזו כבר עשתה לך?" | צילום: טל שחר

     

    גבריאל ויינר, חוקר שפות שפיתח אפליקציה ללימוד שפות, מספר בהרצאותיו שלא משנה כמה צרפתית או רוסית למדת בבית ספר — כשתגיע לשיחה עם ילד צרפתי או רוסי בן שלוש, אתה פשוט לא תדבר בצורה שוטפת כמוהו. "זה עניין של זמן ואימון", הוא אומר. "בגיל שלוש לו יש 5,000 שעות לימוד צרפתית או רוסית. אנחנו, עם 500 שעות לימוד, אפילו אלף, פשוט לא התאמנו על זה מספיק".

     

    לפי וויינר אין לילדים "יתרון טבעי" בלימוד שפות. מדעני מוח גילו שבין הגילאים חצי שנה לשנה יש קפיצת גדילה שמשפיעה מאוד על היכולת שלנו לדבר את שפת האם שלנו. זה כנראה עניין אבולוציוני — בגיל הזה הסביבה מתקינה במוח שלנו מעין תוכנת לימוד לשפה הספציפית שאתה גדל לתוכה. זה מאפשר לנו לתקשר ברמה גבוהה יותר עם השבט שמסביבנו — מה שמגן עלינו מפני העולם האכזרי בחוץ. מבחינה אבולוציונית, זה גם מאוד הגיוני ששפה היא משהו שמתפתח עם הזמן — כלומר זה כישור שעובדים עליו ולא משהו שנולדים איתו.

    עצם לסת שהתגלתה באתיופיה מעידה על כך שהשושלת האנושית התחילה לפני 2.8 מיליון שנים, ולפי דניאל אוורט, פרופסור למדעי העולם באוניברסיטת בנטלי, התחלנו לדבר שפה מורכבת עם מילים ומשמעויות למילים רק לפני מיליון שנה. ישנה סברה שהשפה בכלל הומצאה ב־200 אלף השנים האחרונות. בקיצור, שפה היא לא חלק "טבעי" מהמין שהתפתחנו להיות אלא כלי עזר בלבד. כשג'ורג' קרלין אמר "לפעמים שפה פשוט מסתירה את האמת" — הוא צדק. אנחנו שולטים בכמה סוגי שפות — שפת גוף והבעות פנים למשל. שפה מילולית היא לא כישור הכרחי מבחינה אבולוציונית־הישרדותית, סתם מסייעת לנו להעביר מסרים ולהיות המין הדומיננטי ביותר על כדור הארץ.

     

    ברקוביץ ()
    "אמרתי לך אלף פעם, אל תזרקי לי את המפתחות מהמרפסת" | צילום: יוסי רוט

     

    בכל מקרה, ויינר, שכתב את הספר Learn Any Language and Never Forget It אומר: "שפה היא כמו זיכרון. היא שמורה בין החלקים של המוח. אין חלק של המוח ששומר שפה כמו שאין חלק של המוח ששומר זיכרון. זיכרון עולה בתודעה בגלל כל מיני חושים. הוא מחובר לתמונה, לריח, לתחושה, לרגש, למסע, לנרטיב. וככה מחוברות המילים למוח. כשאנחנו חלק מנרטיב של שפה, כשאנחנו זוכרים סיפורים בשפה — אנחנו זוכרים את השפה. המילים נדבקות למוח יחד עם הסיפורים והנרטיב, וכך גם הדקדוק. שפה זו לא מתנה מאלוהים — זה משהו שהחיים מייצרים במוח".

     

    אנחנו, כאמור, עדיין רואים שפה או את היכולת ללמוד שפה כסוג של כישרון. ואולם, ככל הנראה אין דבר כזה כישרון לשפות או כישרון בכלל. זה עניין של התרבות שממנה אתה בא, השפה שאתה מדבר, האנשים שגידלו אותך. ה"כישרון" היחיד הוא הכישרון הגנטי. מה שאתה מקבל מאבא ומאמא ומאבות אבותיך. הגובה שלך, הנטייה להשמנה, אורך הגפיים, מחלות גנטיות, מומים בלב ועוד. הגוף הוא "החומרה", והכישורים הקוגנטיביים שמאפשרים לנו לנוע בצורה מסוימת הם "התוכנה".

     

    אז מדוע ילד אחד מראה "כישרון" לכדורגל בגיל שלוש וילד אחר, בגיל שש, לא יודע לתת פאס? למה ילד בן חמש יכול להיות "שוטף" בשפת הכדורסל, וחברו לכיתה הגבוה יותר לא יכול לתפוס כדור? כנראה כי הילדים "המוכשרים" גדלו באווירה ספורטיבית. כנראה בזכות העובדה שבין הגילאים חצי שנה לשנה אבא ואמא התקינו להם בראש את התוכנה הזו של ספורט. בדיוק כמו שפה.

     

    בכתבה האחרונה על הורים וילדים ספורטאים (גיליון 213, מרץ 2019, עמ' 84־89) למדנו שיש משהו בתיאוריה הזו. שספורט הוא כישור נלמד ושלבנים של ספורטאים יש יתרון גדול בכך שהם גדלו לתוך אווירה ספורטיבית ותרבות ספורטיבית, וקיבלו את הסיוע ואת התמיכה שהם היו צריכים לקבל כדי להפוך לספורטאים שהם. בכתבה הזו אנחנו מדברים עם שני זוגות של אבות ספורטאים ובניהם שנהפכו לספורטאים — וזאת כדי לראות שהתיאוריה אינה רק תיאוריה אלא אפשר לחזור אחורה לילדות של הספורטאים כדי לראות למה הם נהפכו לספורטאים בזכות הוריהם ועד כמה כל פעולה של ההורים בילדותם יכולה להשפיע לטוב ולרע על חייהם.

     

    ברקוביץ ()
    "הלו, לא כדררת כבר 20 מטר" | צילום: יוסי רוט

     

    "שיחקתי כדורגל מיום שאני זוכר את עצמי", אומר עומר פרץ. "לא זוכר שלימדו אותי את החוקים. מבחינתי תמיד שיחקתי. בגן, עם הילדים בגינה, בבית הספר. הייתי מגיע הביתה, שם את הילקוט ורץ לשחק כדורגל. מחכה לילדים הגדולים שיגיעו כדי לשחק איתם. מגיל שלוש אני במסלול של כדורגלן".

     

    "אני לא זוכר שלימדתי אותו את המשחק", אומר אביו של עומר, ויקי. "הוא תמיד היה מוכשר בכדורגל, ותמיד רציתי שהוא יהיה כדורגלן. אני חושב שכל אבא שהיה שחקן רוצה שהבן שלו ימשיך את הדרך. כמובן, דבר ראשון חייבים לאהוב את זה, אבל זה נותן יותר. יש בזה עתיד ויש בזה כסף אם אתה מצליח. יש בזה הרבה הכרה. הרבה מאוד דברים מסביב. יש פריווילגיות לשחקן כדורגל כשאתה בטופ. כל אבא ירצה את זה לבן שלו".

     

    ויקי פרץ היה אחד מהחלוצים הישראלים הטובים בכל הזמנים. בשנות ה־70 וה־80 הוא כבש יותר מ־200 שערים במכבי רמת עמידר, מכבי תל אביב, שטרסבורג, סטאד רן, שמשון תל אביב ונבחרת ישראל. הוא זכה באליפויות ובתארים אחרים וגם אימן בנבחרת הנערים חלק מהשחקנים שכיום מככבים בליגת־העל. פרץ היה נשוי לאיריס רוזנבלום, שאחותה דורית התחתנה עם חברו לקבוצה, אבי כהן ז"ל.

     

    עומר פרץ היה שחקן שונה מאביו. פחות סקורר וחלוץ שמתפקד יותר באגף. גם הוא עבר בשטרסבורג בתחילת הקריירה. הוא גדל בהפועל תל אביב, שיחק במכבי תל אביב, עירוני קריית שמונה, הפועל רמת גן, מכבי הרצליה, סקציה נס ציונה ומכבי נתניה. באוקטובר 2015 קרע את הרצועה הצולבת במהלך משחק מול בני יהודה, פציעה שבעקבותיה פרש ממשחק פעיל. כיום הוא מאמן את הכח עמידר רמת גן.

     

    "אני לא זוכר מתי נגעתי בכדורסל בפעם הראשונה", אומר רועי ברקוביץ', כדורסלן לשעבר וכיום מנהל מחלקת הכדורסל של הפועל אשקלון. "אני כן זוכר את עצמי מקפיץ מחוץ למגרש ביד אליהו בזמן שאבא שלי באימון. זה היה בערך בגיל ארבע. אחד הזיכרונות הראשונים שלי. כילד אני זוכר אותי על הפרקט מאחורי הספסל של הקבוצה של אבא שלי, רואה את המשחק".

     

    אבא של רועי הוא לא אחר מאשר מיקי ברקוביץ', כנראה גדול הכדורסלנים הישראלים בכל הזמנים ואחד מ־50 הכדורסלנים האירופים הגדולים בכל הזמנים. אלוף אירופה עם מכבי תל אביב שזכה באינספור תארים עם הקבוצה של המדינה, שגידל את רועי וניב שהפכו לכדורסלנים מקצוענים — ונראה שגם נכדיו הולכים בעקבותיו.

     

    "לא חשבתי על זה שהם יהיו כדורסלנים", אומר ברקוביץ' האב. "כדורסל היה סביבם כל הזמן. גרנו בבית קרקע, שמתי סל בחוץ בחצר, ומגיל צעיר הם שיחקו כדורסל. רכשנו להם כדורים בגיל צעיר מאוד. אני זוכר שלקחתי אותם לאימונים שלי. הם לא גדלו עליי במכבי תל אביב, אלא יותר בתקופה שהייתי במכבי ראשון לציון והפועל ירושלים. הם תמיד אהבו את המשחק מאוד".

     

    "אבא היה משחק איתי בעיקר בשבתות", אומר רועי, שכמו עומר פרץ התפתח כשחקן בעיקר לבד — בשעות על גבי שעות על המגרשים ברמת השרון. "אבל אני בעיקר שיחקתי לבד. המון בבית הספר ליד הבית. אפילו כשהגדולים היו תופסים את המגרש מצאתי לעצמי סל מאולתר לשחק בו, או שהייתי משחק בחצר".

     

    רועי גדל בא.ס רמת השרון, שיחק בעירוני אשקלון, בקבוצה שמיקי ניהל הפועל חיפה/רמת השרון, בא.א.ל לימסול הקפריסאית, אייפל טאוורס דן בוש ההולנדית ובגבעת שמואל. הוא פרש ממשחק ב־2009 בגלל פציעה קשה בברכו. אחיו, ניב, משחק אצלו באשקלון כיום ושיחק בהפועל חיפה/רמת השרון, הפועל חולון, הפועל יקנעם־מגידו, הפועל עפולה, מכבי אשדוד, בני הרצליה, הפועל אילת, עירוני נהריה וגם במכללת מרקט שבמילווקי, וויסקונסין. גם רועי וגם ניב היו טובים מספיק לנבחרות ישראל הצעירות, ותמיד נחשבו לשחקנים יעילים מאוד לקבוצותיהם. שניהם שחקנים מאוד שונים מאביהם.

     

    גם ויקי וגם מיקי מדגישים שהילדים שלהם אהבו את המשחק — הם לא הכריחו אותם לשחק את המשחק שבו עשו את הכסף שלהם ועטפו עצמם בתהילה וזיכרונות שאנשים זרים לחלוטין ייקחו איתם לנצח. עם זאת, ויקי היה אקטיבי יותר בהליך בניית בנו ככדורגלן.

     

    ברקוביץ ()
    "עכשיו תחרוט לי בבקשה, 'כה לחי, המשפחה'" | צילום: יוסי רוט

     

    "אתה נולד שחקן כדורגל", אומר ויקי, "ועם עומר ידעתי שהוא יהיה כדורגלן. יש לך את זה או אין לך את זה. אתה רואה את זה מגיל צעיר. את הקואורדינציה המעולה, את הכדרור המצוין — ראיתי את זה כששיחקנו בכדור טניס בבית. הוא עשה בגילאים הצעירים דברים שאחרים לא היו מסוגלים לעשות. כל הזמן היה מעל הילדים האחרים. זה נראה לו טבעי הכדורגל בגיל שלוש־ארבע. הבית כולו היה ספוג כדורגל. זה יום ולילה. אין משהו אחר".

     

    בנו הבכור של ויקי, עדי, "לא היה מוכשר כמו עומר". ייתכן שזה קשור לכך שוויקי היה בעיקר בבית כאשר עומר גדל. "הייתי בבית יום־יום — בבוקר, בערב. אתה מוצא את הזמן לשחק עם הילד בכל מקרה", הוא אומר. "ולעומר גם היה את בן דודו, תמיר כהן (בנו של אבי כהן ז"ל, א.ד) — הם גדלו ביחד בבתים מלאים כדורגל ושיחקו ביחד".

     

    "עדי לא היה כישרוני", אומר עומר, "וכשאבא ראה שיש לי כישרון הוא התמקד יותר בי ושיחק איתי. בגיל 11 הוא כבר היה ממש צמוד אליי וליווה אותי יותר".

     

    "אם הם לא היו אוהבים את המשחק ולא היו מוכשרים הם לא היו מגיעים לאן שהגיעו", אומר מיקי ברקוביץ' על רועי וניב. "מן הסתם, הכיוון הראשון שלהם היה כדורסל. אני לא כיוונתי אותם לשם במודע, אבל כן, ברגע שהם אהבו את זה, אז הייתי זורק איתם בחצר ומשחק איתם. אני זוכר שכשהם שיחקו בקטסל נתתי להם קצת הדרכה — כי אם אני לא, מי היה נותן להם? — אבל הכי חשוב עבורי היה שהם יינקו את זה באהבה. שאף אחד לא יכריח אותם לשחק. אני רואה את זה עם הנכדים שלי היום, וכמו הבנים שלי — הם אוהבים את המשחק והכדור".

     

    ברקוביץ ()
    "אין, אני פשוט מת על לצלצל באינטרקום ולברוח" | צילום: טל שחר

     

    עומר פרץ ורועי ברקוביץ' קיבלו הדרכה קריטית ובלעדית מהוריהם. כשגדלו ונכנסו למסלול של ספורטאים מקצוענים, הם זכו להדרכה שכמעט אף אחד בקבוצה שלהם לא קיבל, מהמקצוענים הטובים ביותר בתחומם.

     

    "אחרי משחקים היינו מגיעים הביתה ואבא היה לוקח את הדף והעט ומתאר את הסיטואציות שהייתי בהן", אומר עומר. "זה היה עוזר, אבל לא משנה מה היה קורה במגרש — אם הייתי מבקיע צמד או שלושער — תמיד הוא אמר לי איפה אני יכול להשתפר. היינו יושבים ליד השולחן במטבח והוא אמר לי איפה לשפר את עצמי. איפה אני צריך להיות כשהכדור בצד שמאל או ימין, איפה לרוץ כשהקשר עושה משחק עם הכדור. הוא היה שואל אותי שאלות והייתי צריך לענות לו".

     

    באיזשהו שלב בחייו, עומר לא העריך את הביקורת. "אבא שלי כל הזמן היה רואה את עצמו בי", הוא אומר. "לא היינו אותו סוג של שחקן — הוא היה חלוץ טבעי, 9 אורגינלי סקורר, ואני יותר שחקן מקשר, משחק יותר מאחור. הוא ניסה שהביקורת תהיה בונה, ואני לא תמיד הייתי מקשיב. הייתי ננעל ופשוט לא מקשיב לו. הייתי קפטן נבחרת הנוער, ומדי פעם רציתי פשוט מילה טובה. לא תמיד אהבתי את הביקורת שלו. זה קורה למאמנים. יש מאמנים שהם טקטיקנים מעולים ומבינים את המשחק אבל לא מצליחים לזהות את האדם שמולם. לא יודעים איך להתניע את השחקן, מה גורם לו לדכדוך. מאמן היום יכול להיות טקטיקן ברמה הכי גבוהה אבל הוא יהיה מאמן גרוע כי הוא מנהל גרוע של אנשים. זה לא עובד. אם אתה טקטיקן גרוע אבל יודע לנהל אנשים אתה תוכל להצליח".

     

    רועי לא סבל מאותה הבעיה עם אביו, למרות שגם הם היו עושים תחקירים יחד אחרי משחקים. "זה התחיל ממש ברמה של הקט־סל", אומר רועי. "היינו מדברים על המשחק, היום אני מבין שמה שעשינו זה ממש מה שעושים במקצוענים ובכל הרמות בעצם, אבל אז זה לא היה ממש נהוג. ניתחנו את המשחק כמו שמנתחים כדורסלנים מקצוענים. מה עשיתי בסדר, מה לא".

     

    "סבא שלי ז"ל, אבא של אמא, היה מצלם כמעט את כל המשחקים שלי, מגיל הקט־סל, והיינו עוברים על הווידאו. אשכרה ניתוח וידאו. אבא היה מתקן לי טעויות. אני לא זוכר משהו ספציפי שהוא אמר לי או לחץ עליי. הוא כן אמר לי במקומות שהעדפתי את המסירה על מצב הקליעה ולקחתי את זה לכל הקריירה שלי. אבל זה לא משהו שהיה לי בעיה איתו — זה היה הסגנון שלי. הוא התפתח בצורה הזאת בעיקר בגלל המעבר בין הנוער לבוגרים, שבו המאמנים רצו ממני שאעשה הגנה ולא אעשה טעויות, כמו שמצפים מכל שחקן צעיר. אולי אני קצת מתחרט על זה שלא הקשבתי לאבא יותר וזרקתי יותר לסל, להוות יותר איום, אבל עשיתי מה שציפו ממני המאמנים. אני זוכר גם שאבא הבין שאחרי משחקים לא מדברים איתי. בטח אחרי הפסדים. הוא לא היה נותן ביקורת בונה מיד אחרי משחק. היינו ישנים על זה, ואם הכל נרגע למחרת בבוקר, אז מדברים".

     

    "אף פעם לא הייתי מתעצבן עליהם בגלל כדורסל", אומר מיקי ברקוביץ' היום. "אני לא זוכר את עצמי מעיר להם בברוטליות. אמרתי את דעתי המקצועית — ושהם ייקחו את זה לאן שהם רוצים. אני הייתי המאמן הכי טוב שלהם והכי יקר וללא תשלום. הכל באהבה. אני ואשתי הבנו שהם מיוחדים ובולטים כבר בדרגים הצעירים, אבל לא לחצנו עליהם לשום כיוון. הכל באופן טבעי. גם סגנון המשחק שלהם שונה מאוד משלי. אני הייתי שוטינג גארד שמחפש את הסל בכל הזדמנות, הם יותר רכזים שבונים את המשחק. זו הייתה הדרך שלהם שהם בחרו בה".

     

    מיקי ברקוביץ', אחד מהווינרים הגדולים בספורט הישראלי, היה שם דגש מיוחד על ההתנהגות אחרי הירידה מהפרקט. "הייתי עושה סוויץ', לחצתי על כפתור ויוצא מהכדורסל", הוא אומר. "דיברנו כדורסל בבית אבל אחרי משחקים לא היינו מדברים. לא דיברנו על המקצוע שלי ככה. ועל המגרש לא הייתי מכניס יותר מדי רגשות על המשפחה ומחשבות. הייתי בכדורסל, התמקדתי במשחק. סוג של סוויץ'".

     

    "אבא עדיין לא נותן לנו לנצח בשום דבר", אומר רועי. "גם לא בחיובים בחצר. זה משהו שלגמרי לקחנו ממנו — שנינו סופר תחרותיים בהכל, ואני רואה את זה גם אצל הבן שלי. אבל אחרי הפסדים אף פעם לא הרגשתי שאני מאכזב אותו. הוא היה מחכה לי עם חיבוק ונשיקה ואומר שהכל בסדר, ואז בימים הבאים היה מעביר ביקורת בונה. הוא אף פעם לא נתן לי את התחושה שאני צריך את האישור שלו או את המבט שלו בכדורסל".

     

    ויסות הלחץ הזה מההורים הוא קריטי לספורטאי המקצועי הצעיר. "הציפיות יוצרות לחץ שיכול לגרום לנזקים גדולים", אומר גרשון טננבאום, פסיכולוג ספורט. "אנחנו רואים הרבה הורים שמצפים מהילד שלהם הרים וגבעות והוא פשוט לא יכול להתמודד עם זה. במיוחד זה קורה עם ילדים שההורים שלהם בונים עליהם כמקור הכנסה. ואולם, אנחנו כן רואים גם כישלון בהתמודדויות עם לחץ בגלל עניינים נפשיים שהם לא עניינים של ספורט בהכרח".

     

    ויקי פרץ ובנו נמצאים בנתק כבר תקופה ארוכה. "עשיתי טעויות", מודה ויקי. "יכול להיות שזה היה מוקדם מדי עבורו לצאת לאקדמיה בשטרסבורג. רציתי לעשות לו טוב, שיקבל מקצועיות לווריד מגיל צעיר ושיהיה שחקן טוב יותר. אבל למעשה, להוציא את הילד מהמדינה שלו, מהמקום האוהב והחם, מהמקום של ההורים שהוא חי איתם ולהעביר אותו לאקדמיה בחו"ל — זה מאוד קשה. התנאים, השפה, האימונים, הנוקשות החוקים — כל אלה עדיין מוקדמים לילד בן 15 מישראל. הייתה כאן טעות מבחינתי. הייתי נוסע לשם כל חודש וראיתי שקשה לו מאוד. זה לא הועיל לו".

     

    ויקי לחץ על עומר להישאר באקדמיה למרות שלא ממש רצה. "היום אני מבין שהאקדמיה הזו היא מקום שמתאים הרבה יותר לילדים מתנאים קשים שצריכים את הסדר ושלוש ארוחות טובות ביום. אלה לא היו דברים שהיו חסרים לעומר כאן".

     

    ועדיין, בזמן אמת, הלחץ שהפעיל על עומר להישאר באקדמיה היה טבעי בעיניו. "גדלתי במדינה אחרת מעומר. לא היו פינוקים. אנחנו, הדור שלי, היינו חתולי רחוב. היינו ברחוב יום־יום. גדלנו במגרשים גרועים, שיחקנו תמיד נגד ילדים מבוגרים יותר — וזה חישל אותנו. אנחנו יותר מחוספסים וזה עזר לנו המון. עליתי לבוגרים בגיל 16 ברמת עמידר, וההתמודדויות האלה שייפו אותי והקשיחו אותי. היו לנו מאמנים קשוחים מאוד שהקפידו על הכל. למדתי מעמנואל שפר, איציק שניאור, דויד שוויצר — זה עזר לי להצליח באירופה".

     

    הקשיחות והחספוס הותירו את עומר מצולק. "אבא שלי גדל אחרת בילדות שלו", הוא אומר. "החוויה בשטרסבורג עשתה לי צלקות בנפש. הייתי בן 15, הייתי בטוח שזה החלום שלי לצאת לאקדמיה. הקדשתי לכדורגל את כל החיים — קפטן הנבחרות, שחקן מוביל. האקדמיה הייתה ברמה מאוד גבוהה, אבל בשנה הראשונה רק התאמנתי שם כי הפועל תל אביב לא חתמו לי על השחרור ולא יכולתי לשחק. היום אני יודע שנכנסתי לדיכאון עמוק. רציתי לחזור לארץ אבל ההורים לחצו עליי להישאר. מאי נעימות וחוסר יכולת לעמוד מולם ולהגיד להם שאני לא יכול יותר — נשארתי שם עוד שנתיים. במשחק הראשון שלי, אמא שלי באה. זה היה משחק נגד סושו, יריבה מקומית. המון קהל, משחק עצום — ולא הרגשתי כלום. חיכיתי למשחק הזה שנה ואחריו לא הרגשתי כלום. שום ריגוש. הבנתי שמשהו לא בסדר ואמרתי לאמא שאני צריך לחזור לארץ, אבל זה לא שכנע אותה. עשיתי את השנים אחרי בריקנות מוחלטת".

     

    הבעיות של עומר רק החריפו. "הייתי קפטן של נבחרת הנוער וחזרתי לטורניר החורף עם עודף משקל כי לא שיחקתי ולא כל כך הייתי מודע לעצמי. כולם ציפו שאתן הצגה בגלל שאני באקדמיה של שטרסבורג ופשוט לא שיחקתי טוב. זאביק זלצר, המאמן, אמר לי שאני צריך להוריד במשקל כי לא יזמינו אותי לטורנירים הבאים, ואחרי זה התחילה אצלי בולימיה. הייתי אוכל ומקיא כדי לא להשמין".

     

    מעבר לזמן, יש לו מה להגיד להורים. "כשילד בן 16־17 מתקשר אליכם פעמיים בשבוע מטלפון ציבורי ואומר שהוא רוצה לחזור ואתם מונעים ממנו את זה וגורמים לו לרגשות אשם... לא יודע, צריך לזהות מצוקה של אדם. כדורגל זה טוב ויפה, אבל יש חיים מחוץ לכדורגל. צריך לקחת דברים בפרופורציה".

     

    "קריירה של כדורגלן זה מסלול מאוד קשה ותובעני שיכול להשאיר צלקות נפשיות", אומר עומר. "אבל אי אפשר שלא לאהוב את המשחק הזה. ככדורגלן אני יודע שהחוויה בשטרסבורג השפיעה על המסלול של הקריירה שלי. כשהייתי טוב, אז הכל היה זורם והיה לי כיף. כשהיו קצת קשיים, הייתי מתקשה להתמודד איתם. כשנולדו לי ילדים המחשבות הטורדניות די נעלמו. הדברים האלה שהציקו לי בקריירה נראו לי שטותיים. השתחררתי. ובאמת אולי לא הצלחתי בקריירה כמו שחלמתי, אבל הייתי שלם עם עצמי אחרי שנולדו הילדים והבנתי שזה שאני לא יכול להגשים את החלומות שלי זה רק חלק מההתבגרות. אני עדיין אוהב את המשחק. איך אפשר שלא. זה החיים שלי".

     

    עומר מרגיש שהוא יכול לתקן עם ילדיו את מה שעבר עם אבא שלו. "הקטן שלי כאילו נולד לכדורגל", הוא אומר. "אצל הגדול אני פחות רואה את זה, אבל אני יודע שצריך להרפות עם שניהם".

     

    רועי, כמו עומר, סיים את הקריירה שלו בגלל פציעה קשה. "זה היה המשבר הגדול ביותר שעמדנו מולו בקריירה שלו", אומר מיקי. "בגיל 27־28 לפרוש מהמשחק בגלל אילוץ בריאותי, כשאתה אמור להיות בשיא שלך — זה כאב מאוד, לו ולכולם. אבל הוא בחור מאוד חזק, הוא ישר רצה לראות איך הוא לוקח את הסבל לכיוונים שונים. איך הוא נשאר במשחק. יש היום אקדמיה שהוא מוביל, הוא מנהל את הכדורסל באשקלון, הוא מאמן אישי. הוא אוהב את המשחק".

     

    "אני לא יודע אם הייתי כדורסלן אם אבא שלי לא היה כדורסלן", אומר רועי. "ינקתי את זה מגיל אפס ותמיד רציתי להיות כדורסלן. זה תמיד היה מאוד ברור, וזה גם התחום שאני רוצה להיות בו עכשיו. אני לא יודע אם הייתי עושה את מה שאני עושה היום אם לא הייתי נאלץ לפרוש בגלל הפציעה. הרגשתי שהכדורסל נלקח ממני וחיפשתי כל דרך להישאר במקצוע ולהרגיש את הריגוש הזה בכדורסל. אני רואה את האהבה הזו למשחק גם אצל הבן שלי".

     

    מיקי ברקוביץ', כך נראה, ידע להרפות כשילדיו היו צעירים. "הדבר הכי חשוב שלימדתי אותם מבחינתי זה הערכים המובילים שלהם. איך להתייחס לניצחון ואיך להתמודד עם הפסד ומשברים. תמיד אמרתי להם שיש את המשחק הבא להתאושש ממנו, ללמוד ממה שהיה היום — ואם צריך, לעשות אחרת ביום למחרת". ברקוביץ' אף היה מראה לרועי כותרות עיתונים קשות כמו "ספטמבר השחור" אחרי הפסדים וכמה משחקים לא טובים כדי להראות לו שבסופו של דבר, גם הכאפות האלה עוברות.

     

    "לי היה חשוב שרועי וניב יידעו שהניצחון לא מעלה אותך מעל האדמה. כן, צריך ליהנות ממנו — אבל לזכור שתמיד יש את המשחק הבא. במקביל היה לי חשוב שיידעו שההפסד לא יוריד אותם מתחת לאדמה ושתמיד אפשר לשנות את מה שיהיה ולא את מה שהיה. יש חיים מעבר לספורט ולכדורסל. החינוך תמיד היה לנו חשוב. כן, היינו עושים אימונים אישיים בבית אבל גם תמיד אמרנו שהגיבוי שלהם לחיים הוא החינוך. ובאמת, אחרי כל משחק וכל אימון, מה שתמיד היה חשוב לי ולשלי אשתי זה לעטוף אותם באהבה. החיבוק, הנשיקה — זה עוזר לילד להתפתח".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים