בסוף החודש ייערך, זו השנה השלישית, מפגש של שיחה אסורה, the forbidden conversation .המפגש נפתח בקטע תיאטרלי שכתב והציג השחקן והצלם, ראש הרשת הישראלית של ג'י סטריט, גילי גץ, שאותו כתב בעקבות מסע בחייו.

גץ, 42, חי בניו יורק כבר עשרים שנה. אחרי השירות כצלם צבאי החליט להגיע לכאן ללימודי משחק. "למדתי תיטארון באקדמיה לתיאטרון", הוא מספר. "בתום הלימודים התחלתי להתעסק בתיאטרון וצילום". מזה 10 שנים הוא מציג ברחבי ארה"ב הצגת כריסטמס שכתב ("רבים לא יודעים שיהודים עומדים מאחורי יצירות כריסטמס מוכרות ביותר"), מופיע בהצגות אוף ברודוויי ולוקח חלק במגוון הפקות. לאט לאט חזר גם לפעילות פוליטית. "בארץ הייתי פעיל מאז ומתמיד, באקטיביזם למען ישראל. לאורך השנים, כבן למשפחה פוליטית, הייתי פעיל, הייתי מעורב בקמפיין של מפלגת העבודה של רבין וכצלם בצבא הדבר האחרון שצילמתי היה ההלוויה של רבין. האירוע הזה היה שבר בשבילי ובמובן מסוים עקר את הפעילות האקטיביסטית שלי מהשורש. זה היה טראומטי עבורי."

אחרי כמה שנים כאן, רחוק מהבית, הרצון לפעול למען ישראל, בדרך שבוערת בעורקיו, חזר לפעול בערוצים המקומיים השונים. "הרגשתי שחשוב לי לתת לישראל גם מכאן. התחלתי להיכנס לפוליטיקה מקומית וארצית, וככל שכבר הזמן ונחשפתי לרזי העולם הפוליטי כאן, הבנתי כמה הפוליטיקה היהודית המקומית קשורה ושזורה במה שקורה בישראל ובישראל, לתערי, לא מצליחים להבין את זה. כאילו יש איזו בליינד ספוט בה לא מצליחים להבין שהן קשורות ומושפעות זו מזו. ראיתי עד כמה הפוליטיקה היהודית משפיעה על הקשר של ישראל וארה"ב".

גץ והשיחה האסורה.

אחרי שזיהה את מה שהוא הגדיר כמסלול שמתוכו יוצאת הדרך והתורה, חיפש מסגרת לפעול ממנה. "מתוך הקשר הזהותי שלי עם ישראל והקשר הרגשי העמוק שיש לי עם ישראל, התחלתי להתעסק בזה. חיפשתי מקום פוליטי יהודי שתואם את הרעיונות הפוליטים שלי. ב2010 הקימו את ג'י סטריט והרגשתי שזה בדיוק הבית שאני שייך לו".

בשיחה האסורה, הוא חוזר לאותו תהליך שגם הוא עבר, והוביל אותו להבין את הסבך שבשיח בין יהודים וישראלים

על ישראל. "ההצגה מתבססת על חיי האישיים. זה הפרויקט הכי אישי שלי. התחלתי לעבוד עליו במסגרת תכנית לאבה של 14Y ובמקביל נסעתי לביקור בארץ. זה היה בזמן המלחמה בעזה. ההורים שלי גרים בדרום וזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי קשה לדבר עם אבא שלי על פוליטיקה. הרגשי שקשה לו לשמוע את מה שיש לי להגיד ואנחנו עוברים לקווים שמרחיקים אותנו מהיכולת לנהל שיחה, להקשיב, לקבל. כשהגעתי לניו יורק ניסיתי לברר מה קרה שהגענו למקום שאי אפשר לעורר בינינו שיח. התלחתי להבין את זה בעבודה על ההתגה כשראיתי את זה דרך התרבות של היהודות האמריקאית. ההצגה הזו למעשה נולדה מתוך הקושי לדבר על ישראל כאן בארה"ב".

כשהוא נחשף לקהילות השונות מסביב במסגרת פעילותו הפוליטית, גילה חברה מקוטבת, אפילו יותר ממה שחשב. "ככל שהתעמקתי בזה יותר ראיתי שהקיטוב בקהילה המקומית כאן גדל. גם בתוך משפחות בין דורות גם בקהילות עצמן שרבות מהן הטילו וטו של שיח על ישראל, המון קהילות אוסרות לדבר על המצב בארץ כי הן חוששות שזה ישפיע לרעה על הקהילה ועצוב לראות. ראיתי שההשלכות של אי היכולת לדבר הן קשות. דנתי עם המון אנשים וראיתי כמה מתרחקים מישראל פשוט כי קשה לדבר על נושא שהפך טעון כל כך. הקושי לדבר על ישאל מאיץ את הריחוק ממנה".

המפגש הראשון ייערך בכנס קהילות יהודיות באטלנטה בשבוע הבא. "מה שקורה לאורך השנים הוא מאוד מעניין. כשפותחים את השיח יש שקט. זה מה שאני מנסה לבחון- האם אפשר לפתוח ספייס בו יש שיחה פתוחה מכבדת וכנה בארה"ב. אני חוויתי שנים שיחה שלא עובדת או שרבים או שמפסיקים לדבר על זה. אני מבקש שכל אחד ידבר מהחוויה שלו, בלי להרצות לאנשים או להתווכח אלא לשתף חוויה. איפה ישראל והסכסוך נמצאים אצלך בחיים. זה מאוד מורכב. אני רואה שהשיח אצל מבוגרים יותר הוא מאוד מרכב, כי יש המון זכרונות וכאבים וזכרונות, אפילו טראומות מהקהילה עם השנים שבגללן הפסיקו לדבר על ישראל. יש הרבה אנשים מלאים בקונפליקט פנימי על ישראל ואין מקום לדבר על זה. אני מנסה להציג איך ארה"ב חווה את הקונפליקט. מה שאני אומר להם שזה הולך להיות הרבה יותר קשה. פעם חשבתי שזה יהיה בעיקר ויכוח של ימין ושמאל", הוא מסביר, "אנשים שמגיעים לדבר את הטוקינג פוינט הפוליטי, אבל ברוב המקרים הוא בכלל האם לדבר או לא לדבר על זה בגלל המתחים. אנחנו מתחילים עם סיפורים אישיים על חוויות שנהרסו על חברי קהילה שעזבו. הרבה על ישראל-פלסטין כי זה נושא דליק כל כך ולא נוצרה תרבות להתבטא בנושא באופן חופשי. מהצעירים מצופה תמיד לקחת צד של ישראל אבל לא בודקים איפה הם עומדים בעמדות שלהם על ישראל."

איך אתה מנתב את השיח לנתיב פתוח?

"אני משתמש באמנות. לאפשר שיח ודרך זה גם קשר לישראל. השיחה היא כנה פתוחה וזה אומר שאנחנו מכבדים כל דעה על ישראל כל עוד אלו אנשים שעתיד הקהילה חשוב להם תוך דאגה לישראלים ופלסטינים שחיים את הקונפליקט. משם כל הדעות מקובלות.

לאן הובילו השיחות לאורך השנים?

"בעיקר רגשות וזכרונות, מתחים מכל מיני סוגים. 99 אחוז מהמקרים השיחה פתוחה כנה ומכבדת ובסוף אני מוכיח להם את זה איך הצלחנו לדבר בלי לצנזר בלי לריב וזה היה נעים. בגלל שאני מגיע מרקע פוליטי, אני אומר להם שגם הם יכולים להיות חלק מזה. להתקרב במקום להתרחק. איפה שהם נמצאים פוליטית, כדאי להיות מעורבים יותר. יש תכונה בקהילה היהודית אמריקאית שאין מה לעשות, המצב מסובך. ישראלים יודעים מה לעשות וזהו. אני דוחה את זה מכל וכל. זה לא ציונות, זו תבוסתנות. יש מה לעשות והשאלה איפה אתה נמצא. אני תומך בכל תקשורת עם ישראלים ופלסטינים. עולות הרבה שאלות על תפקידה של הקהילה היהודית בסכסוך. אני מאמין שישראל צריכה את יהדות ארה"ב וזו גם הסיבה שזה חשוב לי."

איך הישראליות שלך תורמת לשיחה?

"לישראלים מותר להגיד דברים ולדבר על ישראל בצורה שלא מקובלת על לא ישראלים. אני ישראלי ששירת בצבא, וכמו שאני לא מדבר בשם כל הישראלים, כך הם לא מדברים בשם כל היהודים. זה חלק ממי ומה שאנחנו . בתור יהודי אני לא חושב שאפשר להתנתק מישראל והקשר חזק מדי וילבש את המערכת היחסים המתאימה. הישראליות שלי פותחת את השער לדבר בחופשיות."

אנחנו יודעים שהדור הצעיר מתרחק מישראל- אתה מזהה את המגמה בשיחות?

"רוב רובו לא מחובר ומעורב מספיק כי זה נושא נפיץ שהם מעורערים לגביו. יש כאלו שלא, אבל בחלק גדול מהשיחות עולה הסיפור שבבית ובבית ספר לימדו את הסיפור הישראלי ולא לימדו את הצד והחוויה הפלסטינים הם מאוד כועסים ואז או שהם מתנתקים או שהם נהיים סופר אקטיביסטיים לצד השני. רוב הצעירים כן מתנתקים כי לא הכינו אותם למורכבות של הדבר הזה.

השינוי כבר קורה. השסע קורה בכל מקום, קהילות מפולגות על זה וזו התובנה שאיתה אנחנו צריכים לעבוד ואין קונצנזוס. מי שמאמין שיש עושה עוול לקהילה. זו התובנה שאני מנסה להביא. עלינו ללמוד לחיות עם זה. יש לנו מסורת של דיון לכן זה טבעי שיהודים יהיו חלוקים. השאלה איך אנחנו ועושים את זה בדרך שתחזק את הקשר ואת הזהות היהודית והקהילה. זו המטרה שלנו. כשככה אנחנו מציגים את זה.

גץ מציג 4 דרכים שונות לגישה יהודית כלפי ישראל באמריקה: "לכל אחד יש דעה וזה מצוין. אבל כשמדובר בפוליטיקה ארגונית, אדבוקציה, יש 4 דעות. אני מראה לסטודנטים והקהל איך נראה אקטיביזם בכל אחד מהם- "ג'י וי פי", הם השמאל הרדיקלי בסולידריות מוחלטת עם הפלסטינים, יש את ג'יי סטריט, בעד ישראל ונגד כיבוש, יש את אייפק שתומכים בשתי מדינות ויש את "זי.או.איי" שתומכים במדינה אחת."

האם אתה ממליץ גם לישראלים להגיע לשיחה האסורה?

"מאוד. מעניין לראות איך השיח נראה בקונטקס יהודי כשהפוקוס הוא לא ביבי והתמחלויות. ישראלים גם לא מכירים את דרך המחשבה של יהודי אמריקה ומאיזו זווית הם מסתכלים על המורכבות שלנו. מלבד זאת, ישראלים מכירים את הויכוח הזה טוב מכולם ומרגישים נוח יותר לדבר על זה. להרבה ישראלים אין הרבה מקומות שבהם יכולים לדבר נגד הכיבוש. לדבר על כמה אוהבים וחרדים לישראל וקשה להם על מה שקורה. יש גם את אלו שיש להם בעיה עם המילה כיבוש וחושבים שזה בעייתי שאני מדבר כך עם אמריקאים וטוב שגם הם יהיו שם ויגידו מה שהם חושבים. אנחנו מתחילים את השיחה עם הסיפור על תרבות שבורה ואם אכפת לאנשים צריך למצוא את הדרך- וזה קורה."

הוא מקווה שההצגה תגיע לכמה שיותר קהלים ואותה שיחה אסורה תפתח דיאלוג פתוח.

"אני מקווה דרך הסיפור שלי לעודד אנשים ליצור ספייס בטוח לדבר על הקשיים שלהם בנושא. לעודד את השיח הקשה הזה. אני מאמין שאם אנחנו מדברים על ישראל ומרגישים נוח לדבר עליה גם אם מבקרים אותה, אנחנו נקשרים אליה ונוצר קשר עם האנשים שגרים בישראל והדאגה שלנו לאנשים שם תחזק את הקשר, לא משנה מאיפה אתה מגיע בספקטרום הפוליטי. היחס בין הישראלים לפלסטינים הוא חלק ממה שישראל וזה לא יכול להיות נפרד. הוא קשור לסיפור הישראלי והביטוי לקשר עם ישראל הוא שיהיה טוב לישראלים והפלסטינים. יש אנשים שרק חושבים מה טוב לישראלים יש כאלה שחושבים רק מה טוב לפלסטינים ויש כאלה שחושבים שזה חייב לבוא ביחד וזה קשר שאני חושב שחייבים לחזק. לאנשים קשה לדבר על זה כי נותנים לך לחשוב שאתה בעד או נגד והחשוב הוא לחזק את הקשר עם ישראל. העתיד של השיח הזה הולך ונהיה קשה. צריך להתחיל למצוא מקומות ורעיונות ומבנה לעשות את זה עכשיו לפני שהקהילה מפולגת".