מעבר למסך הברזל / עושה היסטוריה
רפאל נאה חוזר לסיפורים הגדולים משנות הסיקור שלו, והפעם נזכר בנסיעות המטורפות למזרח אירופה בימי הקומוניזם. מתי קיבל את האשרה להצטרף לנסיעה לריגה, מה עזר לו במיוחד בבוקרשט ומי הפחיד את החברים שלו בברטיסלבה
היום זה נשמע כמו סיפורי פנטזיה מעולם אחר, אבל כל ההתנהלות מול המדינות הקומוניסטיות בתקופת מסך הברזל הייתה הזויה לגמרי, וכמות הזיכרונות שיש לי מהאירועים שסיקרתי היא אינסופית. כל עוד לא היו יחסים עם בריה"מ, הסיבוכים היו גדולים, ומדינות מזרח אירופה הערימו קשיים בהשגת ויזה, במיוחד לעיתונאים.
עדיין לא הייתי בתמונת הסיקור כשנבחרת הגברים של ישראל עשתה היסטוריה והופיעה באליפות אירופה בכדורסל ב־1953 במוסקבה (סיימה במקום החמישי), ביקור שהעמיד בהיכון את היהודים שהיו מוקצים שם באותה תקופה ועדיין הצליחו להגיע למשחקים בדרכים נסתרות, אבל נסיעה לבריה"מ תמיד סיקרנה אותי ושמרתי עליה כחלום רחוק.
כמעט הגשמתי אותו כבר ב־1964, בנסיעה מרגשת שחיכתה לקבוצת הנשים של מכבי ת"א בכדורסל, שהוגרלה למשחק בגביע אירופה נגד ס.ק ריגה (לטביה עוד הייתה חלק מבריה"מ). "מכבי ת"א הייתה אימפריה בנשים", נזכרת רותי זיגלמן (75), שבדרבי אחד מול הפועל קלעה 50 נקודות, "זכינו ב־10 אליפויות וב־9 גביעים". חבל רק שהטיפול במחלקת הנשים היווה עול על המועדון עד לסגירתה לפני 16 שנה. הטיפול באשרות לנסיעה לריגה נעשה באמצעות השגרירות הרוסית, שהייתה ממוקמת ברחוב הקשת בר"ג, כיום רחוב שרת. נכללתי ברשימת היוצאים, והגעתי למפגשי ההכנה של שחקניות עם גורמים רשמיים שהסבירו איך להתנהל במסע מול היהודים הרבים המתכוננים לבוא.
מועד הנסיעה התקרב, אשרות הכניסה לקבוצה הובטחו ואני עדיין בידיו של הקונסול פבלוב, נספח העיתונות דומני. האיש קיים פגישה שבועית עם עורך "ידיעות אחרונות" דאז, ד"ר הרצל רוזנבלום, והבטיח לו שידאג לי לאשרה, כפי שהבטיח גם לי. אבל נאדה. הקבוצה המריאה בלעדיי, וביום המשחק בריגה, כמה שעות לפני כדור הפתיחה, התקשרו מהשגרירות ובישרו שאני יכול לנסוע. נשמע כמו בדיחה, אבל הכל קרה באמת. דיווחתי לעורך העיתון והוא לא האמין למשמע אוזניו. מי שנשם לרווחה היה ראש המשלחת דאז, אבא צגלה ז"ל, שטען כי הצטרפות עיתונאי למשלחת תיחשב שם כפרובוקציה.
לפחות באותה תקופה היה עם מי לדבר. כשהורעו היחסים ובריה"מ הוציאה את אנשיה מישראל, סגרה את השגרירות והודיעה על ניתוק יחסים, הקשרים היו באמצעות מתווכים, והרוסים עשו הכל כדי להימנע מיחסים איתנו. ההתאחדויות הבינלאומיות ניסו לפשר ולהעביר משחקים למדינות נייטרליות, או לחייב את המזרח אירופיות לארח את ישראל באליפויות רשמיות ובאותה מסגרת גם להתמודד נגדה.
הדרך הארוכה למוסקבה
ב־1980 שוב פלונטר. אשרת הכניסה שלי לאולימפיאדת מוסקבה הייתה מוכנה, אבל אחד הצעדים של נשיא ארה"ב ג''ימי קרטר היה לשכנע את המדינות המערביות הידידותיות, כולל ישראל, להחרים את המשחקים. זו היתה החלטה ממשלתית, אליה צורפו כל עורכי העיתונים בארץ. זה היה קצת מוזר כי למרות החרם, העיתונים הגדולים הוציאו מוספים אולימפיים יומיים. הפסדתי נסיעה נוספת, אבל בהמשך הגעתי גם לשם – גם אם בדרכים עקלקלות.
בינואר 1989 נענתה צסק"א מוסקבה לקיום צמד המשחקים מול מכבי ת"א בהתאם לתקנון. אותנו העיתונאים משכו עד ליציאת הקבוצה, אבל האשרות המבוקשות לא התקבלו. נעזרנו בגורמים שונים כדי להגיע בכל זאת למעמד ההיסטורי. יצאנו בנפרד לווינה כאשר הקבוצה כבר שהתה במוסקבה, ושם בדרך לא דרך הונפקו לנו אשרות תייר שלמעשה לא מהוות היתר עבודה. כלומר – אסור לך לדווח לארץ. קיבלנו בשקט הסכמה בע"פ שאם מדובר רק בדיווחי ספורט לא יהיו בעיות.
אבל זה לא נגמר שם: הקשר הטלפוני מרוסיה לעולם החיצון לא עבד. במשרד הקבלה של המלון במוסקבה הבטיחו שיחת טלפון לת"א, כמו לסיאול, תוך שלושה ימים... במסדרונות הקומות השונות, כמו בכל מלון במזרח אירופה, שהו נציגי ה־ק.ג.ב שפיקחו על יציאת האורחים המערבים, ביניהם גם שחקני ואנשי מכבי ת"א, ודיווחו עליה מיד. אבל למרות ההנחיות הברורות שקיבלנו מראש להיזהר מכל אלה, מה לא עושים בשביל לקבל שיחת טלפון מהירה לארץ? בעזרת קופסת נס קפה קטנה ושוקולד טעים, מצרכים מבוקשים מאוד בבריה"מ, קיבלתי שיחה חופשית לארץ ללא הגבלת זמן – ובחינם.
אני וחבריי חשנו בביקורינו במדינות מזרח אירופה שהאנשים שהצטרפו אלינו כמלווים הם "מטעם", ושעליהם לדווח על מעשינו. בלילות, כאשר הרחובות חשוכים וריקים מאדם, ראית דמויות מטר לפניך ואחריך. כך בבריה"מ ובצ'כוסלובקיה, ברומניה וביוגוסלביה ובמזרח גרמניה. עדות נוספת לכך קיבלנו במוסקבה, בפגישה עם הסירובניקים היהודים. כולם או רובם כבר עלו לארץ, אבל בפגישה ההיא שנערכה בקפה מולדאבה במוסקבה, הם שפכו בפניי את ליבם.
הזכרתי כבר את המוצרים המערביים, ובעצם כל מה שהבאת איתך נחשב למצרך מבוקש במזרח. גרבי ניילון לנשים, למשל, וכמובן סיגריות מערביות. אם הבאת איתך מרלבורו כדי לנסות "למרוח" מישהו, זכית למעמד מיוחד. זה קרה לי בנמל התעופה בבוקרשט, בדרך לבולגריה עם נבחרת הנוער בכדורסל. נאמר לי שאת האשרה אוכל לקבל בדלפק ביקורת הכניסה בנמל התעופה. ראש המשלחת של הנבחרת אמר לי שהם יוצאים מהשדה העירה לשגרירות הבולגרית כדי להסדיר את אשרות הכניסה, ועליי לטפל בשלי בכוחות עצמי. החייל הרומני בדלפק לא התבייש ושאל: "יש לך מרלבורו?" הוצאתי קופסה פתוחה ובהמשך נוספת, והוא הנפיק לי ללא בעיות, תוך כדי שהוא מודה לי בתנועת קידה, ואני, היקה הפחדן, עם אישור כניסה ביד. בהמשך ראש המשלחת יצא מגדרו כאשר הראיתי לו את הוויזה שקיבלתי, כשהוא קיבל אשרה קבוצתית שעלתה סכום עתק.
ניתן היה לעבור מדי יום בשער צ'ארלי בכניסה למזרח ברלין עם אשרה שהונפקה במארקים גרמנים, וחושבה לפי השער המזרחי שהיה נמוך בהרבה. ניסיון לפגוש כמה מראשי ענפי האתלטיקה והשחייה מהאלה ודרזדן, למרות התכתבות והבטחה מוקדמת, לא יצאו לפועל. נהג המונית צחק עליי: "עבדו עליך, כפי שהמנהיג הונקר עושה לכולנו". לשער היציאה הגעתי חצי דקה אחרי 16.00, והשוטרים כבר ביקשו לקנוס אותי. התברר כי גם הם רצו לגרוף כמה מארקים לכיסיהם. כשהייתי חזרה ברכבת התחתית בדרך למערב ברלין נשמתי לרווחה.
כן, מזל שכאשר ניתן היה להרוויח כסף, נעלמו המחיצות והמלווים הקשוחים ביותר הציעו את מרכולתם במחירים מופקעים. כמו אותו מלווה קשוח ב־1975 בברטיסלבה, אז בצ'כוסלובקיה, שהציע לנו הישראלים פריטי יודאיקה במחיר של פי 10 בערך מאשר בחנויות. היו שקנו רק מפחד מהאיש – שהיה בעצמו יהודי. מזרח אירופה הייתה שוק שחור אחד גדול. הביקוש למטבע מערבי באותה תקופה היה ענק, ולכל מקום שהגעת נפלת על "חלפנים" עם שערים מטורפים – אבל הסיכון להסתבך ולהיעצר, או לאכול חתול בשק, היה גדול. לאן שלא הגעת התנפלו עליך המקומיים, בעיקר עובדי המלונות, אורחים מקומיים ואפילו מנהלים. ברומניה, המטבע ליי שהביאו להחלפה כלל גזרי עתונים – כאשר השטר הרכשון הוא אמיתי, מבריק וחדש, אבל כל השאר לא שווים כלום. לאורך כל הביקורים האנשים המפוקפקים האלה לא עזבו אותך.
לפנייה לכתב/ת 
