קיץ 1939. החופש הגדול עומד להסתיים וז'ראר אלכסנדר, נער צרפתי יהודי בן 14 מחבל לורן, מתכונן להתחיל את לימודיו בתיכון וקונה מחברת חדשה. נער רהוט, פטריוט צרפתי וחובב לימודים, שכל החיים לפניו. אבל שנת הלימודים הצפויה לא תיפתח כסדרה. אותה מחברת, בניגוד לכל הציפיות, תהפוך ליומן בן 11 כרכים, יומן שילווה את ז'ראר מהעקירה מביתו והבריחה, דרך סיפור אהבה מטלטל ולבסוף במהלך ההתנגדות לכובש הגרמני בשורות הרזיסטאנס הצרפתי - לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
הוא לא יכול היה לדעת שהמחברות - להן קרא בשמות שונים, למשל "נקמה" - יספרו בשנת 2019 את סיפורו, סיפור נוגע ללב על ילד צרפתי שארצו האהובה נחרבת סביבו וגיבוריה בגדו בו, ועל המאבק שלו להציל אותה מהגרמנים - ומעצמה.
4 צפייה בגלריה
עמוד ביומן של ז'ראר אלכסנדר
עמוד ביומן של ז'ראר אלכסנדר
עמוד ביומן של ז'ראר אלכסנדר
(צילום: באדיבות משפחת אלכסנדר)
הסיפור של ז'ראר מתחיל עם פרוץ המלחמה, אתמול לפני 80 שנה – ב-1 בספטמבר 1939 – במחברת מספר 1. קצת כמו "הסטורי של אווה" שהתפרסם באינסטגרם ביום השואה, משפחתו של ז'ראר החליטה לחלוק את הזיכרונות ללא תיווך, דרך עמוד מיוחד בפייסבוק, החל מיום השנה למועד שבו התחיל לכתוב. בלי יד ושם ובלי משרד החינוך - רק יומן, רק סיפור מפיו ומליבו של נער.
באמת שאין שום צורך בתיווך כדי לשקוע בסיפור הזה, שמספר את המלחמה כמו שאנחנו, הישראלים, מעולם לא שמענו, ואולי אפילו בצורה שלא כל כך נאהב לשמוע. יהודי שמהלל את המרשל פטן, הגנרל הצרפתי משתף הפעולה עם הגרמנים, מתוקף מעמדו כגיבור צרפתי ממלחמת העולם הראשונה. ילד שאוהב את מולדתו אהבה עזה, עזה בהרבה מכל חיבור ליהדות או לציון הרחוקה והכפרית, שחוזר ואומר שהיהדות המיושנת מביאה על היהודים רק צרות. אותו ילד שמספר באותה נשימה שהתקווה היא בעצם תפילה לקדוש ברוך הוא. אותו ילד שמכריז שיישאר יהודי למרות כל מגרעותיה של הדת. אותו ילד שיום יבוא ויחזור לשמור מצוות כאן בארץ ישראל – מבלי להפסיק לרגע להיות צרפתי גאה.
זהו סיפור מלחמה קצת אחר. לכבוד כל הילדים שלא חזרו לבית הספר בסוף אותו הקיץ, לפני 80 שנה, ושאהבו את ארצם בפטריוטיות יוקדת – מבלי להרגיש לרגע שיהדותם מציבה לכך מכשול.
מחברת זו נועדה תחילה לשמש נייר טיוטה לרגל כניסתי לבית הספר התיכון בסנט-אבולד, אך מכורח המציאות, עתידה הייתה לאגור את זכרונותיי מהמלחמה. בצרפת כבר הוכרז על גיוס מלא.
ז'ראר אלכסנדר נולד ב-1925, בכפר קטן בשם בולה שבמחוז לורן במזרח צרפת. הוא חלם להיות מורה, או אולי איש צבא מהולל. אבל המלחמה שפרצה שינתה תוכניות. ז'ראר נשלח לבדו ללמוד בבית ספר תיכון בעיירה טוסי, כי בבולה, הסמוכה לגבול הגרמני, הלימודים לא נפתחו. לבדו לראשונה, כשרק המחברת מאפשרת לו לפרוק את מה שעל ליבו, הוא כותב על דברים שמטרידים ילדים רגילים: ציונים, חברויות, התחרות עם ילדים בבית הספר, הגעגועים למשפחתו והבדידות הקשה. את הכתיבה היומיומית הוא מלווה בתיאור חוויות המלחמה כמו עיתונאי צעיר, וכולל במחברתו דיווחים ששמע, פרשנות וניתוח של השפעתם על צרפת, לצד משאלת לב של התנגדות לכובש הגרמני.
יום זה, כמו הקודמים, עבר בשקט מופתי, אך הכול מורה על קרב גדול הממשמש ובא. הלילה, טנקים ענקיים עברו בעיירה ברעש אדיר ואני עמדתי בחלון והתבוננתי במגינים על המולדת... הוראת פינוי מהעיירה בולה עלולה להינתן בכל רגע, וזאת בהתאם לתנועת הכוחות.
סוף-סוף החג נגמר. מעולם לא היה ראש השנה עצוב כמו זה. כל מחשבותינו היו נתונות לאלה שיצאו אל עבר החזית כדי להגן על המולדת. אבא לא בא בכלל במשך היומיים האלה, והעיירה בולה עדיין לא פונתה. נושא הלימודים שלי מתחיל להטריד אותי.
זו אפוא הפעם האחרונה שאני כותב לכם מהעיר בולה וממחר, אם מזג האוויר יאפשר זאת, אדבר איתכם מהעיירה טוסי. השלמתי היום את הכנותיי, מבלי להפסיד כמה שעות של מנוחה. פרשן צבאי של העיתון Le Petit Parisien טוען כי המתקפה הגרמנית קרובה מתמיד, יומיים עד שלושה לכל היותר. הכול מצביע על כך שהוא צודק.
לא אוכל לכתוב היום כי אני עורך כעת את דברי ימיי לאור הנר. סערה נוראה משתוללת עתה והחשמל הופסק. אני לא רוצה לפספס יום, למרות שהכול שקט ואני מתחיל לקוות שלא יקרה כלום עד לאביב 1940. עכשיו אני כמעט בטוח שאראה את הוריי בחופשת חג המולד, אבל אני רוצה להפתיע אותם ולכן לא אודיע להם על כך. הלוואי שאצליח להגיע לשם. הידד לחופשה!
מחברתי היקרה, עכשיו ששיתפתי איתך את רגשותיי, את מחשבותיי האישיות, אני חושב על מי שיקרא את הדפים האלה בעוד כמה שנים (כי אני לא רוצה למסור אותם עכשיו). אותו אדם יחשוב את כל זה לחדגוני מאוד. אולי בשנים הבאות אספר לך דברים חמורים יותר. צריך למצוא משהו מעניין, באמת. הסגנון שלי חייב להשתפר. החיבור האחרון שלי היה ממש גרוע: 7 מתוך 20. היכן שאלך, את תלכי. תלכי אחריי כשם שהלכת אחריי, במזוודה שלי.
האכזבה הגדולה ביותר הכתה בי היום בגלל מכתב שקיבלתי מבולה. בטח ניחשת, מחברתי היקרה, את, שעלייך בניתי את התקוות היפות ביותר, התוכניות היפות ביותר. אבא אוסר עליי לבוא לבולה. זה קשה. המכה כואבת. הדמעות הגדולות ביותר זלגו על פניי בשעה ארבע, בעת קבלת המכתב שהביא את הידיעה הנוראה. את זוכרת כמה שמחתי לפני חודש על הרעיון להפתיע את ההורים שלי? כשאני כותב שורות אלה, דמעה קטנה צצה בזווית עיניי המאוכזבות והעצובות. אני מקווה שעצבות זו רגעית בלבד ושאדע להסתגל למצבי החדש.
4 צפייה בגלריה
היומן של ז'ראר אלכסנדר
היומן של ז'ראר אלכסנדר
היומן של ז'ראר אלכסנדר
(צילום: באדיבות משפחת אלכסנדר)
אני בבולה אצל ההורים שלי, עם אחי ז'אן, אחותי סימונה ובן-דודי המאומץ ריימון. הנסיעה עברה בשלום ונדרשו לי 13 שעות להגיע לבולה דרך פריז. …איזו הפתעה הייתה זו עבור הוריי כשהם ראו אותנו מגיעים, הפתעה בממדים שלא ציפיתי להם. אבא חטף שלשול מרוב התרגשות והשתוממות. הבה נדבר על בולה. ובעצם לא, אדבר על כך מחר, כי באתי אל תוך ערפל סמיך בצורה נוראה.
נכנסנו לשנת ה-40. מה תלד שנה זו? אילו הפתעות היא מכינה לנו? השלום? הניצחון? אלו הציפיות האופטימיות ביותר. נקווה שהן תתגשמנה. עתה, מחברת יקרה, נותר לי רק לאחל לך שנת 1940 מאושרת!
עוד יום של לימודים עבר. נולדתי בחבל ארץ שבו כולם מצליחנים, עיקשים, נחושים ובלתי מתפשרים. זהו חבל לורן, כיום חבל שסוע על ידי זוועות המלחמה, אבל האדמה הקדושה הזאת תעניק לי את הניצחון. אני לא רוצה להישאר במעמד של המורה בבית הספר היסודי שבכפר שלי. אני רוצה להיכנס לסן-סיר, בית הספר של חלומותיי, שבו מלמדים את אמנות המלחמה, בית הספר של המגינים על המולדת, או לבית ספר גבוה להוראה.
אם חס ושלום, לא עלינו, המלחמה תימשך, כשיגיע תורי לשרת את המולדת, אז טייסת הקרב עטורת הגבורה תהיה זו שאבחר בה. כל רצוני הוא לחקות את גיבורי הקרב הנפלא של התשעה נגד העשרים ושבעה. אזכיר שוב כי הטסת מפציץ מגעילה אותי. להשמיד בעזרת פצצות או מקלע כבד אוכלוסייה חסרת הגנה זו משימה מבישה.
הקור העז עדיין מונע כל פעילות צבאית בעלת משמעות, ואינני רואה בשקט היוצא דופן הזה איזשהו שקט שלפני הסערה. ברור מאליו כי הסערה תגיע באביב. כעת שורר השקט של החורפים הקרים שבהם הלוחמים הקפואים, השוכבים בשוחות, אינם מעיזים לצאת ממגורי הקרח שלהם. עוד יילחמו חיילי צרפת, ועוד יראו לעולם מה שווה חייל צרפתי הנלחם לשם ניצחונה של התרבות האנושית על הברבריות.
בתמונה הזאת אין שום עניין, אך הדבקתי אותה כאן אך ורק מפני שזו בולה. אני מזהה את הספר ששיפץ את מספרתו בשנה שעברה. בצד ימין אני רואה את החייט. איזו התרגשות הייתה לי בראותי את התמונה הצנועה הזאת! עברו לפני עיניי הימים הטובים שם, איפה שהוריי וסימון מצפים לפינוי. כמה שאשמח, אם ירצה ה', לשוב לשם בחופשת הפסח ולראות שוב את המספרה ואת החנות של החייט, שהתבוננתי בהן במשך רבע שעה ממרחק של 400 קילומטר.
…כל זה הזכיר לי את לורן שלי, מחוזי האהוב. איזה מראה מרשים, מפואר, עילאי, אדיר. עודי עומד משתומם על פסגות אדמת לורן, אני רואה את העיר הגדולה מץ, עם הקתדרלה הנישאת שלה, מוקפת בנהר המוזל ותעלותיה ונחליה לאין מספר המתייחדים עם צבעם הירוק של שדות המרעה... כאן בית הקברות הענק של גראבלוט שבו נחים יחדיו חברים ואויבים ממלחמת 1870. כאן האנדרטה היפהפייה של נואזוויל, עשוי כולה שיש ורוד, עם הפסל השחור. כאן נשמעו זעקות השבר בעת שקצין לווה למנוחות מתחת לדשא.
הנקמה תגיע במהירות הברק ותהיה נוראית, הו צרפת! את תהיי משוחררת לנצח מהרייך הגרמני המפלצתי והנורא, שגרם לך לכל כך הרבה סבל ולימים כה קשים.
4 צפייה בגלריה
טנק גרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה
טנק גרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה
טנק גרמני בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה
(צילום: AP)
רציתי לכבד את המסורת הנהוגה בליל הפסח. בכוונתי היה אפילו שלא לכתוב בך בכלל, אך נמלכתי בדעתי: בסך הכול חטאתי בזה יותר מפעם אחת ואדרבה, מכיוון שמילוי מחברתי הפך עבורי למסורת וכמעט לחובה, איני רואה מניעה מכך.
הו, כמה עצוב חג פסח זה! במקום מצה אני אוכל לחם. אני לא יכול להתפלל להשם (בבולה), אבא שר את שירי ליל הסדר. הלוואי שלא יהיו עוד חגים כאלה, ושנוכל לשבת יחד כדי לחגוג את הניצחון!
היומן של ז'ראר אלכסנדר כותרת ביניים
קיבלתי סוף-סוף גלויה קטנה מבולה משבת שעברה. התוכן היה כה דל שמצב רוחי הידרדר עוד יותר. אני לא מבין את אבא... עכשיו כשהגרמנים מראים את פרצופם האמיתי ותוקפים אזרחים בפצצות ובמקלעים, אין זה הזמן לחשוב שאתה מוגן לזמן-מה כשאתה יושב במרחק של עשרה ק"מ מהחזית. הם חייבים לעזוב ולנטוש את העיר הזאת, העומדת להפוך לעיי חרבות... בולה! אהבתיך עד לרגע זה! …עכשיו שחרבת, אני אוהב אותך עוד יותר מבעבר. בולה, עוד תקומי לתחייה, אשוב להיות ילדך ואוהב אותך לנצח.
התלאות נמשכות, וז'ראר כותב. כשהגיע לגיל 15 הוריו הצטרפו אליו בטוסי. המשפחה המשיכה לנדוד ולהיעקר בכל פעם מחדש בגלל התקדמות המלחמה, והוא מספר על התחנות השונות בדרך.
אלוהיי! אלוהי הצדק! אדמת צרפת נחרשת. גורלה של צרפת על כף המאזניים. האויב הפולש לשטחנו מאיים להביסנו. אל תיתן לעיוות הדין הזה לקום! לנו, ולא להיטלר ולחבורתו האיומה, לנו מגיע הניצחון. למען צרפת, למען אירופה, למען האנושות כולה.
אלוהיי! עד עתה נעתרת לכל התקוות של ההרפתקן ההוא (היטלר)... האם תיתן לעם הצרפתי החופשי לצלול אל השעבוד הבזוי ביותר? תמיד שמתי ביטחוני בך, מעולם לא חשבתי ולעולם לא אחשוב שלא תעניש בידך החזקה את מי שיבצע פשע נורא כל כך... כמה צרפתים נופלים בכל רגע! מה רב הדם הצרפתי הנשפך! כמה מהר מתקדם האויב בשטחנו! אנא אלוהיי! בלום את הפלישה ואת הטבח, והבא על עונשם את האשמים בפשעים הנוראים האלה! זו כעת תפילתם של כל הצרפתים.
4 צפייה בגלריה
חיילים גרמנים בצרפת בתקופת הכיבוש
חיילים גרמנים בצרפת בתקופת הכיבוש
חיילים גרמנים בצרפת בתקופת הכיבוש
(צילום: AP)
ישנו מספר עצום של פליטים בטוסי. בכל יום מתארכים טורים ארוכים של עגלות עם סוסים שבהן מצטופפים עשרות אנשים ונערמים כלי מיטה, בגדים, מזרנים, אופניים, אופנועים, כיסאות, כורסאות וכל מיני חפצים שהאדם צריך אותם או קשור אליהם... לבשתי סינר והגשתי אוכל למפונים המסכנים, פרסתי להם לחם ומזגתי להם יין. הקרבתי שעה של לימודים, אבל אני לא מצטער על כך.
מאז הבוקר אני כבר לא תלמיד בית ספר. כל מוסדות החינוך בצרפת מושבתים. אני מודה כי למרות העייפות, החופשה הכפויה מאכזבת אותי.
יום טרגי לצרפת ולצרפתים. ברגע זה ממש נציגים רשמיים צרפתיים בדרכם לגרמניה, שם ינסו להביא להפסקת הלוחמה כשיותר מחצי שטח המדינה כבר נכבש. איך תיראה שביתת הנשק? זוועתית, מבישה ומגעילה, בטוח. צרפת עומדת להיות מחולקת, שסועה ואולי קטועה. אני לא יכול להאמין כי מולדתי שוקעת באסון נורא כל כך...
…לפני יומיים-שלושה עזבנו את טוסי שנכבשה על ידי הגרמנים, והופצצה עוד לפני כן על ידי חיל האוויר האיטלקי... כל בתי הספר נסגרו כדי לאפשר לצבא להתמקם בהם. למחרת, העיר רעשה לא מעט. טורים ארוכים של חיילים הנסים על נפשם התערבבו בהמוני המכוניות של המפונים מאזורים נרחבים בצרפת.
אחר הצהריים, מושל העיר הודיע כי על כל הצעירים מעל גיל 15 לעזוב מיידית את העיר על מנת להינצל מהגרמנים. הודעה זו היא ששכנעה אותנו לנסוע כבר למחרת בבוקר.
…יצאנו לדרך בכיוון העיר שאטונף. חצינו את נהר הלואר ועשינו את הלילה בחווה נטושה, שאבא כינה מיידית בשם המכוער "רב-פשפשית". שכבנו חמישה אנשים על שני מזרנים, כשחברי רובר משמאלי ואבא מימיני. למרות התנאים הלא כל כך נוחים, ישנו היטב בגלל העייפות הגדולה.
ביום שני בבוקר עזבנו את "רב-פשפשית", ואבא הביע תקווה שנוכל למצוא את המשפחה האבודה עד הערב. בעיר דן לה פאלטו שמחנו שמחה גדולה בראותנו את כל המשפחה שחיכתה לנו. בילינו את הלילה על רצפתו של פונדק דרכים, שישה אנשים על שני מזרנים... שמנו פעמינו חזרה לעבר מילוואש, ועברנו שם לילה נורא ביותר בתוך אסם מלא חציר. האבק גרם בלי סוף לגירודים בגרון, וקבוצה של פריזאיות שהתגוררו באותו מבנה הרעישו ללא הרף.
מסענו היה אמור להסתיים כאן, לפחות לעת עתה. אבא מצא בית במרסי, במרחק של 4 ק"מ ממילוואש. בעלת הבית השכירה לנו שני חדרים ואת המטבח שלה. הגענו לפני כשעה, ואת רואה שחשבתי מיד עליייך...
הסכם הפסקת האש נחתם. אתמול, נציגי צרפת וגרמניה שמו את חתימותיהם על הנייר הנוטל מצרפת את השליטה על רוב אזורי התעשייה שלה... אני יודע שהצרפתים יתבקשו להקריב קורבנות כבדים. אני יודע כי ישנו רק סיכוי קלוש שהלימודים שלי יעברו מעתה בשלום. אם אצטרך ללמוד מקצוע או לעבוד במפעל כדי לעזור לרפא את פצעיה של צרפת, לא אהסס לרגע להקריב את לימודיי.
מחברתי היקרה, עד לפני כמה שבועות הפצרתי בקב"ה שייתן לנו את הניצחון, לנו, העם החופשי. אך הוא אטם אוזנו לתפילתי. הוא מסר את מגן הניצחון לעם שרדף אותנו, היהודים, שעינה את בני דתנו בעינויים נוראים, מפלצתיים ובלתי אנושיים, לעם שמעולם לא כיבד, וגם היום אינו מכבד, וגם אף פעם לא יכבד שום חוק המחוקק על ידי אומה או אדם. בשעה קשה זו, אפילו המאמינים האדוקים ביותר מסופקים אם ישנו שם למעלה מי שמיטיב עם מי שזכאי לכך ומעניש את מי שחייב. בשעה קשה זו, בליל שבת זה, אבא עומד על כך שנתפלל. ואכן, התפללתי, אבל מתוך רגש של כבוד כלפי אבי לא פחות מאשר מתוך רגש הלב. כל עוד לא יתוקנו העיוותים הפושים בעולמנו, לא אוכל להאמין בקיומה של ישות עליונה. אומנם שומה עליי להאמין, כפי שאבא חוזר ואומר שהקב"ה מנע מאיתנו עד עתה את הסבל והזוועות הנוראות של המלחמה, שהוא הגן על משפחתנו, על כלל משפחתנו... נכון, הייתי צריך להודות על כך. אבל בראש ובראשונה אני צרפתי, אני מתבייש בתבוסה שנחלה מולדתי הגדולה, מולדתי הנצחית. איני מסוגל להאמין כי צרפת מצטמצמת עכשיו לשליש מגודלה שלפני המלחמה... כרגע, איני מסוגל להודות לקב"ה על ידי תפילות. אני חוטא חטא גדול, אבל לעת עתה אהבת הדת והאמונה בה' רחקו ממני. הן אילו בריטניה הייתה מנצחת, מה גדולה היתה תשובתי! כמה הייתי דבק שוב בדת שלי!
סייעו בהכנת הכתבה: אייל אלכסנדר ופאני סילבר
תרגם מצרפתית: שמואל רטבי