מצטמצמים
לקראת העימותים הטלוויזיונים, העמידה המפלגה הדמוקרטית תנאים נוקשים להשתתפות המועמדים הרבים שלה לראשות המפלגה. שיטת הסינון שהציבה חשפה בעיות מהותיות. כל הפרטים
בשבוע שעבר התקיים העימות השלישי מבין 12 שיתקיימו במפלגה הדמוקרטית במהלך עונת הפריימריז הארוכה שתמשך עד חודש אפריל 2020. להבדיל משני העימותים הקודמים שנערכו בשיאו של הקיץ, על הבמה ביוסטון, טקסס עמדו "רק" עשרת המועמדים המובילים - חצי ממספר המועמדים בשני העימותים הקודמים. היתה זו גם הפעם הראשונה ששלושת המועמדים המובילים - סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן, הסנאטורית אליזבת וורן והסנאטור ברני סנדרס - עלו להתעמת על אותה הבמה.
שבוע אחרי העימות, ניתן לומר שבאופן כללי, הסטטוס-קוו בין המועמדים נשמר כשהיה.
סגן הנשיא ביידן עדיין מוביל, ומאחוריו וורן וסנדרס נאבקים על המקום השני. לא נרשמו גם אי אילו ארועים יוצאי דופן במהלך העימות, כאשר כמוביל במרוץ, ביידן עשה כמיטב יכולתו להגן על הישגיו של הנשיא אובמה בתחום ביטוח הבריאות מול התקפות עיקשות מהצד הפרוגרסיבי של וורן וסנדרס אשר טענו כי תוכנית "אובמה-קייר" איננה מרחיקה לכת מספיק. כל מי שציפה שוורן וסנדרס יתחילו לתקוף האחד את השנייה בנושא בוער זה נשאר מאוכזב.
ובכל זאת, היו גם מועמדים שהצליחו להתבלט, הישג שאיננו מובן מאליו בהתחשב בריבוי הפייבוריטים. אחד הרגעים שיזכרו מהעימות הוא תשובתו של חבר הקונגרס לשעבר בטו או'רורק, אשר אמר בצורה הבוטה והישירה ביותר שכאשר יהיה נשיא, הוא ייקח מידם של כל אזרחי ארה"ב רובי סער כמו קלצ'ניקוב ו-AR15 (המוכר לישראלים בתור M-16). מקרה נוסף שנרשם על הבמה וזכה להדים היה כאשר שר השיכון לשעבר חוליאן קסטרו טען שסגן הנשיא ביידן שוכח את דבריו שאמר רק דקות ספורות קודם לכן ובכך העלה ספק באשר לכשירותו ורמז על גילו המתקדם.
אז אמנם צופי הטלוויזיה נהינו רק מלילה אחד של עימות, אבל ישנם עוד 10 מועמדים שלא מצאו את דרכם לבמה המרכזית ביוסטון ועדיין משוכנעים שיכולים להציג מועמדות אמיתית. אם כך, מדוע הפעם לא התקיים עימות מלא והאם הם עדיין במשחק? טוב ששאלתם.
מאז תחילת עונת הפריימריז, הכריזו על מועמדותם לא פחות מ-25 דמוקרטים. מספר זה הוא חסר תקדים בפוליטיקה האמריקאית בהתמודדות פנימית, שעקפה את 17 הרפובליקנים שהתמודדו בבחירות 2016. הנהלת המפלגה הדמוקרטית, אשר חששה מאוד שמאבק פנימי ארוך ומלוכלך יזיק לתדמיתה ויפגע בסיכויה לנצח בבחירות הכלליות, החליטה לשנות את חוקי המשחק בפריימריז על מנת לצמצם את מספר המתמודדים לקראת ההצבעות בתחילת 2020.
וכך, המפלגה הדמוקרטית החליטה שלעימותים הפנימיים יעלו רק אותם מועמדים שהוכיחו שיש להם תמיכת שטח רחבה וחוצת מדינות. לשיטתם, מהלך זה יגרום לנשירה טבעית של מועמדים פחות פופולריים וישאיר במירוץ רק את המועמדים המובילים. ע"פ חוקי המשחק החדשים, לשני העימותים הראשונים עלו רק מועמדים שהצליחו לגייס כסף מלפחות 65,000 תורמים, עם 200 תורמים יחודיים ב-20 מדינות שונות ותמיכה של לפחות אחוז אחד בשלושה סקרים ארציים מובילים. לעימות השלישי שהתקיים בשבוע שעבר הוכפלו המגבלות: 130,000 תורמים עם 400 תורמים יחודיים ב-20 מדינות, ותמיכה של לפחות 2% בארבע סקרים ארציים מובילים.
נראה כי השיטה עובדת. בשבועות שלפני העימות הודיעו על פרישתם לא פחות מחמישה מועמדים שראו כי לא יצליחו להכלל בעימותים הבאים, ובכך אפסו סיכוייהם להציב מועמדות של ממש. בין הפורשים היו חבר הקונגרס אריק סוולוול מקליפורניה, מושל קולורדו לשעבר ג'ון היקנלופר, מושל מדינת וושינגטון ג'יי אינסלי, חבר הקונגרס ממסצ'וסטס סת' מולטון, והדמות הבכירה ביותר שפרשה עד כה- הסנאטרית מניו יורק קירסטן ג'יליבראנד. ועדיין, בנוסף לעשרה שעלו על הבמה ביוסטון, נשארו במירוץ עוד עשרה מועמדים שלא ויתרו על החלום.
אבל לא הכול ורוד במפלגה הכחולה. לשיטת הסינון הזו היו גם כמה תוצאות בלתי צפויות שגררו ביקורת חריפה. ראשית, הסתבר שגיוס תרומות רבות וקטנות עולה הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. ע"פ נתונים שפורסמו בתקשורת האמריקאית, כדי שמועמד יוכל לגייס באינטרנט תורם קטן אחד שיסכים להעניק לו דולר בודד, עליו להוציא 70 דולר בעלויות פרסום. משמעות מעשית אחת היא שהרבה מהמועמדים מצאו את עצמם מקדישים זמן רב מאוד במעיין "קיבוץ נדבות" אינטרנטי במקום להתמקד בנושאי מדיניות ופיתוח הקמפיין. בנוסף, כדי לממן מסע פרסום אונליין לגיוס מספר רב של תורמים קטנים, היה עליהם לבקש הרבה מאוד כסף מתורמים גדולים, עובדה הסותרת לכאורה את מטרת המהלך של המפלגה.
אבל התוצאה אולי הקשה ביותר למפלגה עלולה להוביל להפסד של הדמוקרטים בבחירות הכלליות. בגלל שיטת הבחירות הייחודית הקיימת בארה"ב, הדרך לבית הלבן עוברת תמיד במספר "מדינות מאבק" בהן הפער בין מספר הדמוקרטים והרפובליקנים קטן מאוד, כמו פלורידה, אוהיו, פנסילבניה, מישיגן, ויסקונסין, קולורדו, ועוד. בגלל הפערים הקטנים הללו, קיים יתרון גדול בהצבת מועמד מתון שיוכל להביא קולות צפים, ואפילו רפובליקנים מתונים, להצביע בעד מועמד דמוקרטי, ובכך לנצח באותן מדינות מתנדנדות.
מועמדים כמו מושל מונטנה סטיב בולוק ומושל קולורדו ג'ון היקנלופר נחשבו בעבר מועמדים אטרקטיבים מאוד למפלגה ובעלי סיכוי טוב להתקדם, או אפילו לנצח, בשל היותם פוליטיקאים מתונים ממדינות "אדומות" או מתנדנדות. אבל בולוק לא הצליח להעפיל לעימות השלישי (וגם לא לראשון וכנראה גם לא לרביעי בחודש הבא) והיקנלופר פרש מהמרוץ לפני כשבועיים. נראה כי המיגבלות החדשות העניקו יתרון משמעותי דווקא למועמדים פופוליסטים בעלי קהל מאמינים אדוק כמו ברני סנדרס ואליזבת' וורן שהצליחו להניע את ה"בייס" הפרוגרסיבי של המפלגה.
צמצום גדול של מספר המועמדים זמן כה רב לפני הפריימריז הראשונים גרר גם ביקורת בשל החלפת ההליך הדמוקרטי האמיתי בשיטה המסתמכת על סקרים וגיוס כספים, במקום על קולות הבוחרים והסיכוי לנצח בבחירות הכלליות. ניתן אפילו לשער כי לביל קלינטון לא היה כלל סיכוי להגיע להצבעות הראשונות בפריימריז באיווה ובניו המפשייר לו היה מתמודד היום לפי חוקי המשחק החדשים. האם עשתה המפלגה טעות קריטית? בעוד שנה (בערך) נדע.
פרטים נוספים באתר הקונגרס היהודי האמריקאי "המדריך היהודי לפוליטיקה אמריקאית" www.JewishPoliticalGuide.com
אבידע לנדאו הוא ראש תחום תקשורת ופעילות ציבורית בקונגרס היהודי האמריקאי. במשך כ-10 שנים כיהן כיועץ תקשורת בשגרירות ארה"ב בישראל ולפני כן ככתב חדשות בסוכנות הידיעות רוייטרס.
