הדחיפה

פגשתי אותו יום אחד בתור בדואר, הוא עמד שם עם מעטפה בגודל סטנדרטי ורצה לשקול אותה אצל הפקידה. "אהלן," אמרתי לו, עוד לפני שהצלחתי לחבר אותו לשום דבר. "אהלן," הוא חייך מתוך הפרצוף המפורק שלו. הסתכלנו אחד על השני. "ספיר!", הוא אמר פתאום. גם לו קראו ספיר. עברו עלינו פעם כמה שבועות ביחד באיזה מקום מטונף. לא משנה כרגע בדיוק איפה.
דיברנו קצת על היתרונות של הדואר לעומת הבנק, עד שיצאנו משם ביחד והתקדמנו אל המכוניות: שנינו נהגנו בדייהטסו אפלאוז 93', צבע לבן. החלפנו בדיחות פרידה ואני ריחמתי עליו קצת על הספיר הזה, הוא נראה כל-כך חלש ועזוב בתוך המגרש חנייה. ואז נזכרתי פתאום במשהו שגירד לי כל השנים האלה במוח. משהו מטריד מאוד, אפשר לומר, שאלה גורלית. רק שבשמש הזאת של יום שני בצהריים, על סף רחוב סואן, לא הצלחתי אפילו להתקרב אתו לעניין האפל ההוא. ספיר הוציא כרטיס ביקור. "תתקשר, אחי," הוא אמר במה שנשאר לו מהקול. הוא עבד בסוכנות ביטוח. הכרתי את הסוכנות ביטוח שלו, גם אני עבדתי בסוכנות ביטוח.
אחרי שבוע התקשרתי. קבענו לשתות משהו. ספיר, משום מה, הגיע עם החברה שלו. קראו לה שקד והיה לה שיער חום. בהתחלה לא הבנתי מה זה השם הזה, שקד, אבל היא שמחה להסביר לי. "ביום שנולדתי, לאבא שלי נתקע שקד." "ומה קרה לו?" שאלתי. "כלום," היא חייכה, "בהתחלה הוא כמעט מת, אבל אז אמא שלי הזמינה אמבולנס, ומרוב לחץ כבר התחילו לה הצירים, אז לקחו את שניהם על האמבולנס לבית-חולים, ושמה נולדתי ולאבא שלי הוציאו את השקד." "איך נתקע בכלל שקד?" שאלתי. "אה," היא אמרה, "אבא שלי, לפעמים הוא לא היה לועס".
ספיר ואני הזמנו בקבוק של קרלסברג לכל אחד, ושקד שתתה תה עם נענע. המקום שישבנו בו היה די מגעיל לטעמי, אולי בגלל העיצוב, אולי בגלל המוזיקה. כן, משהו במוזיקה היה מגעיל. זה היה איזה ג'אז כזה, ביוב של צלילים. מהתחלה רציתי לעוף משם, אבל כבר הייתי חייב לשאול את השאלה השחורה הזאת שישבה אצלי במוח. רציתי להוציא את זה מהמערכת. רציתי לשאול אותו, "ספיר, תגיד לי, למה דחפת את הג'ינג'י לתוך ההר געש?"
יצאתי פעם לטיול במקסיקו, כל מיני תרמילאים ואני, הייתי פעם בנאדם כזה, מה לעשות. הגענו להר געש אחד, סיטלאלפטל-אוריסבה קראו לו. טיפסנו שלושה ימים, עד שהגענו אל הדופן של החור, ושם עמדנו והסתכלנו למטה. המדריך אמר שההר הזה אמור להתפרץ בעוד חודש, וכבר באמת הרגישו את הבלגן בתוך האדמה. ואז ספיר, שהיה איתי בקבוצה, נתן מין דחיפה כזאת, קצת בצחוק, אבל בעצם זאת היתה דחיפה מאוד רצינית, כמו דחיפה בצחוק של בחור שרוצה כאילו לעשות את עצמו שהוא מנסה להפיל את הבחורה לתוך הירקון, נאמר, או נהר פחות מסריח, אבל בעצם הוא באמת רוצה שתיפול, רק בשביל שגם הוא יוכל לקפוץ איתה למים, או אולי בשביל להשאיר אותה שם ולעשן סיגריה, או אפילו פשוט כדי לראות אותה יוצאת מהמים רטובה, שזה בדרך כלל מראה די משמח. אז ספיר נתן לג'ינג'י מין דחיפה כזאת, והג'ינג'י איבד לגמרי את השיווי משקל שלו, צעק "ווואאוו, ספיר, וואאוו, מה קורה לך?" והתחיל להתגלגל למטה. צעקנו לו "זהירות, ג'ינג'י!" אבל הוא לא שמע אותנו והמשיך להתגלגל, עד שהפך לנקודה קטנה מאוד, ונעלם. אחר-כך שלחו מסוק לשלוף אותו משם, רק שלא מצאו כלום. אחרי חודש וחצי ההר-געש הזה התפרץ. ראיתי בעיתון.
שקד כבר גמרה עם הנענע, ולספיר ולי נשאר מעט מאוד בירה בבקבוק. אני לא שותה בדרך-כלל יותר מבקבוק אחד ביציאה, אבל הפעם הזמנתי עוד אחד. גם ספיר הזמין. איך הוא מצליח לרוקן משהו לתוך הפה המקומט שלו, את זה לא הצלחתי להבין, למרות שבתאורה העמומה של המקום ספיר נראה יחסית בסדר, והסימנים של המחלה הזאת שלו כמעט לא נראו. הוא דיבר כל הזמן על דברים שקורים בארץ, ואני הסכמתי בהנהונים קטנים עם כל מה שהוא אמר. זה נראה כאילו יש לנו אותה מחשבה, אותו דיבור, כאילו גדלנו ביחד באיזה מושבה. הוא בטח גם היה מזמין אותי לחתונה שלו שתהיה עוד מעט, ואני בטח גם הייתי בא. הייתי גם נותן 250 שקל: ספיר המכוער הזה מתחתן, מה, שאני לא אבוא? המוכה-גורל הזה, הבנאדם עם המחלה הכי נדירה על כדור הארץ?
"תגיד לי ספיר, אז מה זאת בדיוק המחלה שלך?"
החיוך על הפרצוף שלו קפא. "זוכר את סיטלאלפטל-אוריסבה?", הוא שאל. "זוכר", אמרתי. "זוכר את הג'ינג'י?" הוא שאל. דם הציף לי את הגוף. "כן", אמרתי. שוב נפער לו החיוך על הפרצוף. "הג'ינג'י היה בנאדם טוב," הוא אמר. "אתה, גם לך הרי קוראים ספיר, לא?", הוא שאל פתאום. "כן", אמרתי. "גם אתה כמוני, בהכל אתה כמוני, נכון או לא נכון?". שקד בחשה בספל הריק. "נכון," אמרתי. "הייתה טעות," הוא אמר, לקולו התגנב איזה עצב, "הג'ינג'י, הוא היה שלך". הסתכלתי לו לתוך העיניים. "מה?" שאלתי. "הג'ינג'י", הוא אמר, "אני בדקתי, הגורל שלו, אתה מבין, זה היית אתה צריך לדחוף אותו, בנאדם, הייתה טעות חמורה, מישהו עשה טעות, אחי, טעות ברישום, אני לקחתי לך את התפקיד, זה הדבר הכי גרוע שיש, גם שקד תגיד לך את זה, נכון שקד? הכי גרוע, הכי גרוע, הכי גרוע."
המשכנו לשבת שם במקום המגעיל ההוא, ספיר עם העיניים שלו בתוך הבקבוק בירה, שקד עם הכפית בתוך הספל, אני עם הזיעה שלי זורמת בכל מקום. אחר-כך קמתי והלכתי לאיזה כיור שהיה תקוע מאחורי דלת ליד אסלה שבורה ופתחתי על עצמי את הברז. לאט לאט באו אנשים וניסו למשוך אותי משם אבל אני תפסתי את הכיור הזה חזק, האצבעות שלי עשו חורים בתוך החרסינה. לא יודע למה, אהבתי את הכיור הזה. מכל המקומות שהייתי בעולם, הכיור הזה היה הכי יפה.