תאוות בשרים: בין קרניבורים לצמחונים
מקורות עתיקים שונים, ביניהם תורת ישראל ותורת הקבלה, דנים במושג הצמחונות ובמוסריות של אכילת הבשר. יצחק אהרון מביא את כל הצדדים ובוחן מהי אכזריות מול מה אומרת התורה וכיצד זה מתחבר לנפש האדם
כשעוסקים בלימוד נושא כלשהו הקשור להנהגות ולאורחות חיים במחשבה היהודית, יש מקום לפתוח בהופעתו הקדומה ביותר - במקרא. תורת ישראל מייחדת מצוות רבות שתכליתן להקל על סבלם של החלשים וחסרי הישע שבחברה, והיא אף מצווה על יחס מרחם ודאגה לרווחתם. פיתוח נרחב ויסודי של נושא זה עוסק ביחס של האדם לטבע ולבעלי החיים.
סוגיית "צער בעלי חיים" מהווה מסגרת רחבה למצוות והלכות רבות שתכליתן להרחיק את האדם מרוע ואכזריות, לעמוד על זכותם ומקומם של בעלי החיים בעולם ולעשות כל שניתן לא לצערם. איסור צער בעלי חיים עומד ביסודן של מצוות אחדות הקשורות באופן מובהק לתיקון מדרגת נפש האדם, ומעיון קצר במקורות נלמד על קיומם של טעמים אחדים לאיסורים פרטניים וכלליים שלא לגרום צער לבעלי החיים.
לטורים נוספים בתורת הקבלה
בראשית מתוארת הבריאה כולה כמצב הנעלה,המתוקן, השלם, הנשגב והאידיאלי ביותר, כך לדברי חז"ל. בסוף ששת ימי הבריאה מובא בקהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הם וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" .
במילים אחרות, כל מה שקיים בבריאה הוא לטוב ונעשה בכוונה להיטיב, וכל התערבות זדונית ופוגענית בטבע ובחי מפרה את האיזון העדין והשביר שבבריאה. האדם הראשון קיבל לידיו את מפתחות הגן "לעבדה ולשמרה" יחד עם הנחיות ברורות מה מותר באכילה ומה אסור.
התפריט שהוגש לאדם הראשון לא כלל בתוכו בשר מן החי ומכאן נדע שהצמחונות מופיעה לראשונה בתורה אצל האדם הראשון, ככתוב "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א', כ"ט). מהכתוב עולה בבהירות שלא רק שבעלי חיים אינם אמורים להופיע על צלחת, ובוודאי שאין מצווה לאכלם, אלא הימנעות מלראות בהם מזון למאכל משקפת את רוח הרחמים שבתורה.
בעוד שתזונה מהצומח מבטאת את קיום המצווה כלשונה בעולם מתוקן ללא דין, אכילת בשר מלמדת על נפילת מדרגה רוחנית שהחלה מדור המבול ועד ימינו. ביהדות מקובלת הדעה שעשרה דורות ראשונים של האנושות היו צמחונים ואכילת בשר החלה רק לאחר דור המבול. אמנם עבודת הקורבנות החלה עוד בתקופה קין והבל, אך בשום מקרה לא מוזכר על שחיטה לצורך מאכל. משמע די בבירור כי בעלי החיים לא הורשו להיכנס למטבח, ורק לאחר המבול הנורא שהגיע על הארץ בחטאם של בני האדם, הותר להם לאכול בשר בעלי חיים: "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאוכלה".
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (המכונה הראי"ה, רבה הראשי של א"י בראשית המאה הקודמת) במאמרו המרתק והאמיץ - 'טללי אורות', כותב: "הסכין, הגרזן... כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת. הנה באו המצות בסדר אכילת הבשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כסוי דם החיה והעוף שהעול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות, הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל יישפך את דמו וכסהו הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר.. כסה הדם! הסתר חרפתך!".
כלומר, הפנמת הבושה הנוראה שבאכזריות הידיים ניטלו חיים מציינת תחילתו של תיקון. מכאן ולדברי הראי"ה אין כל אידיאל או ערך חיובי באכילה תאוותנית של בשר וכל הטעונים המתרצים אכילת בשר בצידוקים, כגון "תיקון ניצוצות" או "תיקון מדרגת סדר חי ומדבר" אינם מספקים, לדברי הראי"ה, כדי להצדיק סבל והריגה מיותרים של בעלי חיים.
לאמיתו של דבר, דבריו משקפים את יחסה המתוח של תורת ישראל למזון מן החי. אסביר, מעיון בין דפי המקרא נתבאר כי התורה לא ציוותה להימנע מאכילת בשר, בדגש על ציווי מובהק וגורף. משום שלדברי חז"ל איסור מוקדם מדי על אכילת בשר, עלול שלא להתקבל בקרב בני האדם, זאת מפני שלדברי האר"י הנפש האנושית במדרגתה העכשווית אינה מתוקנת ורחוקה משיאה המוסרי. אך לא תחדל התקווה הזועקת כי יבוא יום ויחדל האדם המוסרי והמתוקן ליטול חיי בעלי חיים. כך שלצד ההיתר לאכול בשר, בל נשכח לרגע שזה רחוק מלהיות מוסרי, נשגב וטהור.
היכן זה מובא שאלתם? בכל אותם עצבים חשופים המגלים רגישות ואי נוחות עם הנושא - החל בהעדפת תפילה הבוקעת מן הלב על עבודת קורבנות "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ"(הושע יד ג) ואף במנהג פדיון כפרות ע"י החלפת העוף בתשלום כסף וכדומה. כל אלה מלמדים זכות על מקומם של בעלי החיים בעולם ומזכירים לאדם שעליו לחתור ליום שבו יחדל ליטול חיי בעלי חיים. לפיכך עולה שהסדרת החיים והשתתת מערכת היחסים שבין האדם לבעלי החיים הם חלק ממהותה של היהדות ומדרכיה של התורה.
המסוגלות שלנו לגלות אהבה, רחמים, חמלה והקשבה לבעלי החיים מוכחת כמעמיקה את חיינו המוסריים ואף מעניקה להם תוכן רוחני רב. הגישות ההגותיות השונות בציבור הרחב מתייחסות באופן שונה לאכילת בשר. כמו ברוב הנושאים בחיים, גם בנושא הזה הדעות חלוקות וראוי שנסגל דרך אמצע ולא להקצין לכאן או לכאן. כאמור, על פי התורה אין להימנע מבשר לגמרי, אך בהחלט ניתן וכדאי להפחית באכילתו.
הגישה המסורתית לא מזהה כל בעיה מוסרית בכך שהבשר מגיע בעקבות מותו של יצור חי. גישה זו התבססה על כך שהיהדות מתירה ואף מחייבת קיום קורבנות ואף אכילת בשר לצורכי שמחה ובכלל. לכן גורסים בעלי תפיסה זו, ששרשרת המזון היא דרכו של הטבע וכל ניסיון להתכחש לכך אינו אמיתי. כך שכל ניסיון להצביע על אוכלי בשר כמי שאינם חסים על חיי בע"ח נענה בהאשמה נגדית - יכול להיות אדם שרגיש מאד לזכויות בעלי החיים, אבל אכזרי ביותר על אחיו בני האנוש בבחינת "זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן".
המצדדים בתזונה מן הצומח מכוונים לדעת גדולים משום שלדברי מקובלים מצד המצב המתוקן והעילאי כבימי בראשית מן הראוי שלא נכניס בשר לפינו , כתב הרב קוק, שאף שלפי האידיאל השלם לא היה ראוי שנשחט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, ודבר זה אף רמוז בתורה, מדרך הצגתה את עניין התרת אכילה הבשר בהסתייגות וקושי " וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר--בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ, תֹּאכַל בָּשָׂר."
מוסיף ואומר אברבנאל: "אמר הקב"ה למשה הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעיים ותאווה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי". אכילת הבשר מוצגת כתאווה וככזאת נרמזת לשלילה.
חכמת הקבלה מבקשת ללמד את האדם לתעל את כוחותיו הפנימיים לכיוון החסד והרחמים ומלמדת שעלינו לשאוף תמיד לתיקון המידות והעולם וככל שנגדל ונעלה במדרגות הנפש, נראה שבחטיפת בשר יש גועל מוסרי וטינופת, מפני שבכל נתח מדמם מסתתרת נפש כאובה ומיוסרת . כפי שתיאר הרמב"ם "כי צער בעלי-החיים בכך גדול מאוד, כי אין הבדל בין צער האדם בכך ובין צער שאר בעלי-חיים, כי אהבת האם וחנינתה על הבן אינו תוצאה של ההיגיון אלא פעולת הכוח המְדָמֶה המצוי ברוב בעלי-החיים כמציאותו באדם".
יצחק אהרון, "חכמה " מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
