זה כולל שירות, אבל לא בערבית
שפת אמי היא ערבית. גם שפת אמה של ראניה המוקדנית בחברת הביטוח היא ערבית. אז למה היא סירבה לדבר איתי בשפת אמנו? שמעו סיפור
(צילום: shutterstock)
"אנא חכו בסבלנות, עוד מעט נתפנה ונשמח לתת לכם שירות". לא הייתה לי הרבה ברירה, יום אחרון לסיום מועד ביטוח הרכב והייתי חייב לחדש אותו טלפונית. יותר מ-20 דקות חיכיתי למענה. "שלום, מדברת ראניה, איך אני יכולה לעזור לך?", אמרה המוקדנית בעברית. שמה והמבטא שלה הסגירו את זהותה. "מרחבא ראניה, אח'יראן רדייתו" (סוף סוף עניתם), התבדחתי בערבית. "אני מעדיפה לדבר בעברית. איך אני יכולה לעזור?", אמרה בקול נמוך. רתחתי מזעם אבל לא יכולתי להאשים אותה. "אני אדבר בערבית ואת תעני בעברית", אמרתי. הסכימה. היה ברור שמישהו מקשיב מאחורי גבה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מיד הבנתי למה היא מבקשת לדבר בעברית אף שהערבית שפת אמנו. של שנינו. יותר ויותר מעסיקים דורשים מעובדיהם לדבר רק בעברית, אפילו בין העובדים עצמם, ומחמירים מאוד עם הנושא כאשר מדובר בערבית. לטענתם, השפה גורמת להרבה לקוחות לחשוש. כי שירות טוב, ככל הנראה, הוא שירות בשפת הרוב, עם מחיקה מוחלטת של שפתו וזהותו של מי שנותן אותו.
ניתן היה לצפות שזה יהיה בדיוק להיפך, שירצו לתת שירות לקהלים מגוונים ככל האפשר, גם למי שלא דובר את עברית היטב. הרי במוקדי שירות רבים מגייסים עובדים עם רקע מגוון בשביל לתת שירות לקהלים במגוון שפות: רוסית, אמהרית, אנגלית וגם ערבית. אני לא יודע מה החוויה של דוברי רוסית או אמהרית, אבל לא מעט פעמים כשהתקשרתי לקבל שירות ובחרתי את השפה הערבית, הגעתי בסוף למוקדנית דוברת עברית. או, כמו במקרה של ראניה – דוברת ערבית שמתן שירות בשפת אמה נאסר עליה.
האיסור על שימוש בערבית פוגע לא רק ב"חוויית השירות", אלא גם בעובד/ת הערבי/ה. כששוחחתי עם ראניה, היה ברור שהמפקחים עליה דורשים ממנה לשים בצד את הזהות שלה, תוך מחיר אישי כבד. לא ידעתי מה אני הייתי עושה במקומה. להשלים עם המציאות ולהישאר בעבודה? אולי זו עבודה זמנית שלה והיא זקוקה לכסף למימון הלימודים? או לעזוב ולמצוא עבודה אחרת? אך מי יכול להבטיח לי שהמעסיק החדש לא ידרוש ממני אותו דבר?
ראניה ממש לא לבד, והתופעה הזו לא ממש חדשה. עובדים כמו ראניה התבקשו לדבר בעברית גם בעבר, למשל בבית חולים הגליל המערבי בנהריה, בסניף של רשת השיווק רמי לוי, ברשתות ארומה, קפה קפה ובמקומות אחרים, אך הדבר נעשה בסתר ואולי קצת בבושה. אולי חוק הלאום נתן את הדחיפה הקטנה אך משמעותית לדחפים הגזעניים.
מעולם לא הרגשתי ששפתי, חלק מזהותי, היא רשמית במדינה, אולם מעמדי כאזרח בה מושפע גם בהתאם למעמד השפה. מעטים המוסדות הרשמיים והמשרדים הממשלתיים שמעמידים לרשותי, כאזרח המדינה, מידע בשפת האם שלי. גם באינפורמציה שכבר מתורגמת יש לא מעט טעויות לשוניות, לעיתים מהותיות - סיטואציה שמעצימה את חוסר האמון של האזרחים הערבים במדינתם וגורמת להם להגיש טפסים ממשלתיים בעברית כדי למנוע טעויות בתרגום בקשתם או עיכובים בטיפול.
הדרך לחיים משותפים מתחילה בהיכרות עם שפתו ותרבותו של האחר. כשמוחקים את התרבות שלי, כשמסרבים אקטיבית לתת שירות בשפת האם שלי, אומרים לי: "אתה לא שייך לכאן". אבל אני שייך לכאן – נולדתי כאן וכך גם הוריי, סביי וסבתותיי, וגם הורי סביי וסבתותיי.
השבוע מציינים את היום הבינלאומי לשפה הערבית, וזה הזמן לשים לזה סוף. הגיע הזמן שהנורמה הזו תיעלם, הגיע הזמן לתת את המקום הראוי לשפה הערבית.
- יעקוב איברהים הוא מנהל שותף במחלקה הציבורית - יוזמות אברהם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
יעקוב איברהים
מומלצים
