נשאלת השאלה, באיזה כיוון ילכו המפלגות? האם ירוצו בנפרד? האם יתאחדו לריצה משותפת? אנחנו כאן כדי לנסות ולעשות סדר, וגם להעריך את הסיכויים. גם במחנה הדמוקרטי וגם במפלגת העבודה ישנם כוחות שונים המושכים לכיוונים שונים, כאשר מצד מרצ יש רצון לחבור למפלגת העבודה, אך במפלגת העבודה יש רתיעה והסתייגות ממהלך שכזה.

עמיר פרץ, שגילח את שפמו כדי לזכות באמון המצביעים ועמד במילתו שלא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו, גילה כי המצביעים אולי מחבבים אותו אך מחפשים סוס מנצח. עמיר פרץ שלו זכויות רבות, לא נתפס בעיני הציבור ככזה. הגם שמהלכיו האחרונים מעוררים עליו את כעסם של רבים במפלגת העבודה. לא רק שעמיר פרץ מתנגד לריצה משותפת עם מרצ, הוא גם מבקש לעצמו עוד שני שריונים בעשירייה הראשונה של הרשימה.

כזכור, בבחירות האחרונות קיבלה רשימת העבודה-גשר ששה מנדטים בלבד, וזאת למרות אמונתו של פרץ כי ההמונים יגיעו למפלגה החברתית המחוזקת בדמות כמו אורלי לוי-אבקסיס. בקרב חברי הכנסת של העבודה יש תסיסה. למפלגה הותיקה חברי כנסת טובים ופעילים, אשר גם כך חרדים שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה, והם כעת עלולים להדחק אחורה לטובת מועמדים של יושב הראש. חשוב להדגיש – מפלגת העבודה היא היחידה מלבד הליכוד בה התקיימו בחירות מקדימות לקביעת הרשימה ועל כן טענת חברי הרשימה נכונה וככל הנראה אף צודקת.

עמיר פרץ מהמר על כל הקופה. במובנים מסוימים, אפשר לומר שהוא "מתאבד". את המהלך לקבלת השריונים הוא אמור להעביר דרך ועידת המפלגה, שם מובטח לו רוב, אולם השאלה היא איך יקבל זאת הציבור. האם עמיר פרץ, במעמדה הנוכחי של מפלגת העבודה, שהפכה מהמפלגה המובילה של מחנה השמאל בישראל למפלגת נישה, יצליח לגייס מישהו בעל שם שיש לו ערך מוסף אלקטורלי להצטרף לרשימה, ספק גדול.

גם ההימור של עמיר פרץ על חבירה לאורלי לוי החברתית לא צלח. המפלגה שקיבלה ששה מנדטים בבחירות לכנסת ה-21 שהתקיימו באפריל, קיבלה ששה מנדטים גם בבחירות לכנסת ה-22. אולי הבעיה של המפלגה הזאת הוא לא רק במסר אלא בדרך הפעולה של יושבי הראש שלה?

אך לפני שנעבור אל האפשרויות העומדות בפניו של עמיר פרץ, נעבור לסקירה מהירה של מה קורה במפלגה האחות, או אחות למחצה, מרצ. כזכור את הבחירות לכנסת ה-21 שרדה מרצ בקושי וגם זאת לאחר שחברה לרשימת המחנה הדמוקרטי שהייתה שילוב של שלוש מפלגות – מרצ, המפלגה הירוקה (שאת השלד שלה לקחה סתיו שפיר) וישראל דמוקרטית של אהוד ברק.

על אף שינוי דרמטי בדמות הצבתו של ניצן הורוביץ בראשות המפלגה במקומה של תמר זנדברג ושני חיזוקים בדמות ביטחוניסטים כמו רא"ל במילואים אהוד ברק ואלוף במילואים יאיר גולן ובליווי סתיו שפיר שאמורה הייתה להביא את קולות הצעירים, רשימת המחנה הדמוקרטי שרדו בקושי ושוב עברו את אחוז החסימה רק בזכות המאגר הקשה של שארית פליטת תומכי השמאל וזעקות הגוועאלד שהצילו אותם מהכחדה.

ריצה משותפת. עמיר פרץ

גם במחנה הדמוקרטי הרוחות סוערות, כאשר הרעשים במרצ גורמים להורוביץ לשקול את דחיקתה של סתיו שפיר למקום הרביעי על חשבון קידומה של תמר זנדברג (שלום בית פנימי על חשבון נראות ציבורית), כאשר סתיו שפיר מבחינתה מוכנה גם היא לשבור את הכלים ולרוץ עצמאית, למרות שהדבר עשוי לחסל סופית את מרצ ולהוריד לגוש השמאל 4 מנדטים. האם איומה של שפיר לפרק את החבילה הוא איום סרק או ששפיר תלך עד הסוף במסר של "תמות נפשי עם פלישתים"? הכל תלוי במה שיקרה במרצ.

ובינתיים, מדינת ישראל הולכת למערכת בחירות נוספת. הציבור עייף ויעדיף לחזק את המפלגות הגדולות, כאשר הבין שאמנם הגוש חשוב, אולם צריכים גם לקבל הכרעה: מי ינהיג את המדינה ויעדיף לתת את קולו לטובת נתניהו מימין או גנץ משמאל.

המחנה הדמוקרטי. הורוביץ

מה האפשרויות העומדות בפני עמיר פרץ (העבודה-גשר) וניצן הורוביץ (המחנה הדמוקרטי)? להלן שלושה תרחישים אפשריים:

1. ריצה בנפרד – התעלמות מוחלטת מן המציאות מצד מנהיגי המפלגות. בתרחיש שכזה, מרב הסיכויים שלפחות אחת מהמפלגות לא תעבור את אחוז החסימה והמשמעות המיידית היא אובדן מידי של כארבעה מנדטים, לפחות לגוף השמאל.

2. ריצה משותפת – איחוד של העבודה-גשר עם המחנה הדמוקרטי עשוי לקרוץ לחלק ממצביעי השמאל אולם עשוי לדחוק מצביע שמאל-מרכז לכיוונה של כחול-לבן. גם במצב זה אין ערובה לכך שהרשימה החדשה תשיג יותר מנדטים ביחד.

בכל מקרה, נכון לעכשיו עמיר פרץ דוחה לחלוטין את האפשרות הזאת ועל-כן היא אינה על השולחן.

3. הקמת בלוק טכני של העבודה עם כחול לבן – במצב שכזה מרצ תהפוך לשחקנית היחידה על המגרש של השמאל הטהור ועשויה למשוך אליה מצביעי שמאל אנשי מפלגת העבודה, כאשר חבירה של מפלגת העבודה אל כחול-לבן תחזק את המסר ה"מרכזי" של כחול-לבן ועשויה למשוך עוד מספר קולות מהימין הרך שעייף ממנהיגותו של בנימין נתניהו.

נכון להיום הן עמיר פרץ והן בסביבת הנהגת כחול-לבן דוחים את האפשרות של ריצה משותפת כגוש טכני, אך כבר הוכח כי הפוליטיקה היא אמנות הבלתי-אפשרי והבלתי-הגיוני (מחקו את המיותר) ועל-כן אני נוטה להאמין כי אם הסקרים יוכיחו כי ריצה כגוש טכני עשויה לעזור לצדדים, הלחץ יגבר והמהלך יצא לפועל.