למי חשוב שר בטחון?

"מי יהיה שר הבטחון?", זו לכאורה השאלה הפוליטית הלוהטת של הימים הקרובים. אבל לפני שעונים עליה – ותשובה סופית נתונה בידי הליכי הבחירה המוזרים של מפלגת העבודה – ולפני שבודקים מי מבין שלושת המועמדים עדיף, צריך לענות קודם על שאלה אחרת: מי צריך שר בטחון?
התשובה לשאלה הזו אינה אוטומטית. בניגוד למה שמקובל לחשוב, שר הבטחון אינו קובע את מדיניות הבטחון של ישראל ואיננו מפקדו של הצבא. חוקית, הצבא נתון למרות הממשלה כולה. מעשית, ראש הממשלה הוא הפוסק האחרון בענייני בטחון. לאורך שנים רבות בתולדות ישראל החזיקו ראשי ממשלות – בן-גוריון, אשכול, רבין, ברק (ופרס בחודשים הספורים שלאחר רצח רבין) – בשני התפקידים.
משרד הבטחון הוא פקיד האספקה של הצבא. הצבא קובע מה הוא צריך וכמה, משרד הבטחון קובע איפה ירכשו את זה. יוצא מכל זה שמשקלו של שר הבטחון אינו מעצם הגדרת התפקיד, אלא כגודל משקלו האישי: רבין היה מר בטחון גם תחת ראשי ממשלה כשמיר או פרס, אחרים לא נחשבו להרבה גם כשנשאו בתפקיד. הדבר, אגב, עובד לשני הצדדים: גם בהשפעתו של שר הבטחון על ראש הממשלה, וגם בסמכות שלו מול הצבא.
העברת תיק הבטחון למפלגת העבודה נולדה משלושה טעמים: רצונו של שרון לשמור על תיק האוצר, שבכוחו מנהלים באמת את המדינה, העדר מועמד טבעי בליכוד עצמו (למעט משה ארנס, שיחסיו עם שרון לא מצדיקים קרבן כזה), וכפיתוי לאהוד ברק להפר את הבטחתו לפרוש. לאחר סאגת הפרישה של ברק ביקשה העבודה להמיר את הבטחון באוצר, ושרון השיב בשלילה. אחר כך ביקשה לוותר עליו לגמרי, וכאן קמה המפלגה על הנושאים ונותנים בטענה שאין טעם להיכנס לממשלה עבור תיק התשתיות. וכך נשארה העבודה עם התיק, ובלי ברק.
מועמד טבעי משלה אין לה (למעט פרס, שהוא המועמד הטבעי לכל תפקיד). העבודה לא הציבה אזרח בתפקיד מאז לוי אשכול, ולא תתחיל עכשיו. ומי שהיתה מפלגת הגנרלים נשארה עם אלוף (מיל.) מתן וילנאי, ושני תתי-אלופים, בנימין בן-אליעזר ואפרים סנה, שתפקידיהם הבכירים היו בממשל הצבאי ולא בהנעת אוגדות. השלושה מיהרו, כמובן, להגיש מועמדות.
ספק אם למי מהם יש משקל אישי מול שרון. פואד וסנה לא היו מפקדים ברמה שאריק מתחשב בה. את וילנאי הוא אולי יספור קצת יותר, אבל לווילנאי יש חסרון מהצד השני: מערכת יחסיו העכורה של הרמטכ"ל שאול מופז. אחרי שנה וחצי שבהן לא תיפקד ברק כשר בטחון במובן היומיומי, מופז הוא היום איש חזק. הוא לא יביע התנגדות למינויו של איש, אבל ספק אם מישהו מהשלושה יהיה באמת חוצץ של ממש בינו לבין שרון.
וילנאי הוא השקול מבין השלושה: בן-אליעזר היה החמום של ממשלת ברק בעימות הנוכחי, לסנה יש היסטוריה ארוכה של התבטאויות מאיימות, בעיקר כלפי עיראק ואיראן. אבל רבין חדש, או אפילו ברק חדש, אין כאן. המועמד הכמעט יחיד שיש לו משקל – והמועדף על שרון – הוא אמנון שחק, אבל שחק הוא ראשה של מפלגה מתה, ולא מגלה את האמביציה הדרושה כדי להרים מהלך פוליטי מסובך ולקבל את התפקיד.
ואם כך, נשארנו עם המצב הבא: שר הבטחון הבא יהיה עושה דברו של שרון בדברים שלאריק איכפת מהם, ואת השאר יעשה מופז. הרמטכ"ל, העומד לקבל את ראש הממשלה השלישי בימי כהונתו (ואת שר הבטחון הרביעי) ימשיך להיות כמעט אוטונומי ברוב הדברים, ועדיין לא ברור אם שרון הישן, זה שהיה מנהל לבדו את ענייני הבטחון, עודנו איתנו. מי יהיה שר הבטחון הבא? אף אחד לא יודע, וזה כנראה גם הרבה פחות חשוב ממה שנדמה. ואם המצב הזה לא מוצא חן בעיניכם, אתם לא היחידים.