שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    חוק הגיוס והתנגשותו בעולם האמיתי

    לאן נעלם הוויכוח על החוק? האם הפוליטיקה שלנו ננעלה במשעול הצר של שנאות אישיות ומלחמות שבטיות, ואין יותר מקום לנושאים ערכיים?

     

     (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    (צילום: מוטי קמחי)

    בין כל הוויכוחים על "כן ביבי לא ביבי", כולל התוספת החדשה בצורת סוגיית החסינות, נשתכחה מאיתנו העילה שבגינה אנו הולכים לבחירות בפעם השלישית תוך שנה: חוק הגיוס. זוהי סוגיה כבדת משקל, שמשקפת עניין עקרוני וערכי שנוגע בליבת הקיום של החברה הישראלית – הרי לא הגיוני שציבור ערכי כמו הציבור החרדי יהיה פטור מעול השירות בצבא. השאלה, אם כן, היא לאן נעלמה הסוגייה הזו. האם הפוליטיקה שלנו ננעלה במשעול הצר של שנאות אישיות ומלחמות שבטיות, ואין יותר מקום לנושאים ערכיים?

     

     

    היעלמות שאלת הגיוס מהשיח הישראלי משקפת יותר מכל דבר אחר את המחיר שאנו משלמים על עולם שבו האינדיבידואליזם הוא ערך עליון, העכשוויזם שולט בשיח, ומה שיקרה מחר כבר לא מעניין. הוכחה לכך ניתן למצוא בידיעה שפורסמה ב-ynet בשבוע שעבר, שבה התלוננו הורים לחיילים מיחידה צבאית חשובה, האחראית על זיהוי שיגור הטילים, כי מזה לפחות ארבעה חודשים בניהם ובנותיהם "מקבלים שכר חודשי של כ-1,000 שקל, שלו זכאים תומכי לחימה, ולא שכר חודשי של כ-1,600 שקל, שאותו קיבלו כלוחמים מהשורה".

     

    לא צריך להיות חוקר חברתי או סוציולוג מדופלם כדי להבין מה עומד מאחורי זה: מנקודת מבטם של ההורים אין יותר מדרג והיררכיה בין חיילים שמסכנים את חייהם מדי יום לבין חיילים שעם כל חשיבות תפקידם, רובם אינם מסכנים את חייהם. הוריהם, ככל הנראה, ישנים יותר טוב מאשר הוריהם של חיילים בגבעתי, בצנחנים או בגולני. רק מי שסיכן את חייו בעת שירותו הצבאי יכול להבין את הפער הזה, הנוגע בשורשי הקיום של האדם. אך מה שיותר חמור הוא שההורים אינם קובלים על כך שבניהם אינם מוגדרים כלוחמים – חשובה להם לא פחות המשמעות הכספית של ההגדרה.

     

    המשבר בשיעורי הגיוס ליחידות הקרביות ידוע, אבל הוויכוח שמתואר בידיעה הזו הוא הסיפור האמיתי. ס. יזהר ז"ל, במאמרו "קריסת היותר", ציין שבעולמנו הפוסט-מודרני אין מקום לייצר סדרי עדיפויות – מה ערכי יותר ומה יפה יותר או נכון יותר. וכך, בעולם כזה אין מקום להערכת יתר ללוחמים של צה"ל, וכל שירות נחשב שווה למשנהו. התוצאה היא שמתגייסים רבים מעדיפים לעשות את שירותם הצבאי ביחידות שהשירות בהן יתגמל אותם לאחר השחרור, בשוק האזרחי.

     

    מה הבעיה עם זה? שאנחנו נמצאים בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי, ליבת השירות היא בשורות הלוחמים, במקומות שבהם מסכנים את החיים. במקומות כאלה מושגים כמו ערבות הדדית והקרבה אינם בגדר מליצות – וכאשר הערכים הללו מתפוגגים לטובת עולמות אסקפיסטיים ותועלתניים, משמעות השירות מיטשטשת.

     

    בעידן שכזה קריאה לגיוס חרדים נשמעת מתחסדת, תלושה ולא כנה – וכנראה הפוליטיקאים שקידמו את הקריאה לגייסם יותר מכל אחד אחר, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד, הפנימו זאת. ולכן, במקום להתמודד עם התהליך המסוכן והמדאיג של זילות השירות הקרבי, השיח הפוליטי מעדיף ללכת למחוזות אחרים, שמתאימים יותר לעולם הריאליטי.

     

    • מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים