המדובר הוא בעמיר פרץ. פעם פוליטיקאי חד ומבריק וכיום, יושב ראש של ספינה טובעת, אשר ביום שלישי האחרון, נדמה היה כי באמת איבד את תחושת הכיוון כשבמסיבת עיתונאים שקיים קרא לאיחוד של מרצ, העבודה וסיעת כחול-לבן.

לפני שננתח את הפעולות האחרונות שלו שהובילו להגדרה הבלתי נמנעת של אובדן כיוון מוחלט, אציין כי להאשים את עמיר פרץ במצבה של מפלגת העבודה יהיה לחטוא לאמת.

שנים של היעדר רלוונטיות, חברי כנסת שלא הבינו את משמעות המילה אופוזיציה ותפקידה, יושבי ראש שניסו בכל כוחם להיכנס לממשלות הימין, חילופי יושבי הראש התדירים והמסורבלים וחברי כנסת מצויינים שלא תמיד תיפקדו, ולא ידעו לעשות שימוש נכון ורלוונטי בכוח שניתן להם – כל אלה גרמו למצביעים לזנוח את מפלגת העבודה ולעבור למחוזות אחרים.

עמיר פרץ בחניכת מטה הבחירות של מפלגת העבודה-גשר(צילום: מוטי קמחי)

לאחר התרסקות מפלגת העבודה בבחירות הראשונות בסבב האחרון, כשבראש המפלגה עמד מי שצפוי כבר להפוך למנכ״ל חברת סלקום, אבי גבאי עוד בבחירות לכנסת ה-21, שהתקיימו באפריל 2019, היה נדמה שיפיקו שם לקחים. עמיר פרץ גבר בבחירות פנימיות על סתיו שפיר ואיציק שמולי הצעירים וחזר לעמוד בראשות מפלגת העבודה. בתחילה נשבה שם קצת אופטימיות ואולם החלפת המנהיגות במנהיג חדש-ישן, לא החזירה את המצביעים המיתולוגים שכבר נטשו את הספינה הרעועה והחבוטה אל היאכטה המצוחצחת של הסיעה הטרייה בשטח, כחול-לבן.

עמיר פרץ זנח את השיח המדיני-בטחוני ועבר אל עבר השיח החברתי, בו הוא שולט, מתוך חשיבה שאנשים בוחרים בימינו על פי מצע. החבירה אל אורלי לוי-אבוקסיס והפיכתם לסיעת העבודה-גשר, אמורה הייתה להשלים כנף חברתית ובכך להגדיל את מספר המנדטים. בפועל, הייתה זו התרסקות. מצביעיה של אורלי לוי-אבוקסיס נדדו למחוזות אחרים ורק מיעוט מקרבם הגיע אל מפלגת העבודה.

בגלל עברו של עמיר פרץ, הוא לא זכה לאמון המצביעים. עמיר פרץ הוא פוליטיקאי שקפץ מספר פעמים מעגלה לעגלה, לרוב בצורה אמוציונלית. לאחר הפסדו לשלי יחימוביץ' בקרב על מפלגת העבודה בשנת 2011 וביום האחרון להגשת הרשימות לכנסת ה-18, הודיע כי הוא חובר לציפי לבני ומפלגת התנועה, בתואנה כי שלי יחימוביץ' סירבה להתחייב כי לא תכנס לממשלת נתניהו. מיותר לציין כי התנועה הייתה לחברה הראשונה בקואליציית נתניהו לאחר הבחירות לכנסת ה-18.

כבר בבחירות לכנסת ה-22 היו שקראו לאיחוד במחנה השמאל, מאחר וסקרים רבים הראו כי גם מרצ וגם העבודה נמצאות בסכנה שלא יעברו את אחוז החסימה, דבר שהיה פוגע לא רק במפלגות עצמן אלא גם בסיכוייו התיאורטיים של בני גנץ להקים קואליציה. עמיר פרץ, התנגד אז בצורה עיקשת לאיחוד בשמאל, דבר שגרם לסתיו שפיר, לחצות את הקווים ולהקים את המחנה הדמוקרטי ביחד עם מרצ ואהוד ברק. עמיר פרץ היה החשוד האוטומטי להיכנס לקואליציה עם נתניהו ובניסיון לשקם את תדמיתו הציבורית ואמינותו גילח את שפמו, סימן ההיכר המיתולוגי שלו לאורך שנותיו בפוליטיקה. הדבר לא סייע בידו להשיב מצביעים הביתה.

אבל פתאום, השבוע, לאחר שהציג התנגדות עיקשת לכל איחוד בגוש השמאל, בעיקר בגלל התנגדות שותפתו אורלי לוי-אבוקסיס, קיים עמיר פרץ מסיבת עיתונאים בה קרא לאיחוד בין כחול-לבן העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי. למה עכשיו?! למה פתאום?!

ובכן, גם הח"מ כמו רבים אחרים חושב כי מדובר בטריק שנועד לגרוף הון פוליטי מסוים ותו לא. הסיכוי לריצה משותפת של כחול-לבן והמחנה הדמוקרטי שואף לאפס. כחול לבן והמחנה הדמוקרטי מכוונים לקהל מצביעים שונה לחלוטין. במחנה הדמוקרטי יושבים אנשי שמאל מובהקים בעוד שבסיעת כחול לבן מתגאים בשותפות עם תל"ם של משה (בוגי) יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל שהם אנשי ימין מובהקים.

בעוד שיש היגיון מסוים לחבירה של העבודה-גשר לכחול-לבן, מאחר וההבדלים האידיאולוגיים בין רוב חברי המפלגות הם מינוריים, בין המחנה הדמוקרטי לכחול-לבן פעורה תהום אידיאולוגית עמוקה ביותר. כמובן שהם יכולים לשתף פעולה בקואליציה ואולם חיבור בים שתי המפלגות הללו הוא מלאכותי ביותר ולא יחזיק מים.

נדמה כי לעמיר פרץ נגמרים הקלפים שהוא יכול למשוך מהשרוול. במצב הנוכחי, התדרדרות מפלגת העבודה וסיעת המחנה הדמוקרטי בסקרים האחרונים באמת מדירה שינה מעיניהם של רבים, כולל בסיעת כחול לבן, אך נראה שהמהלך היחיד שאולי עדיין יכול להצליח ושאליו מתנגדים משום מה גם בכחול לבן, הינו ריצה משותפת בבלוק טכני של כחול-לבן ומפלגת העבודה. דבר זה עשוי להביא מתלבטים לכחול-לבן ובמקביל לחזק את המחנה הדמוקרטי שחלק ממצביעיה יחזרו הביתה.

יתכן כי לא רק עמיר פרץ לוקה בוורטיגו. ימים יגידו.

נמשיך לעקוב ולעדכן.