שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    דור שני לטראומה

    בסוף השבוע יצא לאקרנים AFTERWARD, סרטה של היוצרת הישראלית עפרה בלוך. בראיון מיוחד היא מספרת על המסע המצמרר שמתועד בסרט, והמפגש בין דור שני לניצולי השואה, ודור שני לחיילים הנאצים

    עפרה בלוך, ילידת 1950, העבירה את מרבית שנות ילדותה ונעוריה בצילה הכבד של טראומת השואה. היא נולדה וגדלה בירושלים בבית "בורגני"' לאמא צברית ואבא קנדי ממוצא פולני.

     

    דודה של עפרה, בנימין, אשר היה לדמות משמעותית בחייה, בעצמו שורד שואה שאיבד את אשתו ושני ילדיו במחנה ריכוז בפולין. בהמשך גם נישאה עפרה לדוד,
    שילדותו אף היא לוותה בזכרונות השואה. "מאז ילדותי בירושלים בימי משפט אייכמן, הפכה השואה לעיסוק המרכזי בחיי״, היא מספרת לנו בראיון מיוחד השבוע בניו יורק. ״בתור נערה לא הפסקתי ללמוד את הנושא, מאז, ולמעשה עד היום. האווירה בבית ובשכונה בתקופת משפט אייכמן הייתה סביב הסיפורים והעדויות מהשואה. השואה הייתה נוכחת בכל אספקט בחיינו, כולל השנאה העזה שהייתה בזמנו לגרמנים״.

     

    כיום, כמה עשורים לאחר מכן, הבינה עפרה שעיסוקה בשואה כנראה לא עתיד להסתיים, ושזהו חלק לגמרי אינטגרלי ממי שהיא. היא החליטה לצאת למסע בעקבות "הטראומה של הדור השני" אותה תיעדה בסרטה החדש AFTERWARD שיוקרן החל מסוף השבוע בבתי הקולנוע בניו יורק. אותה הטראומה, כמובן, מדברת על הדור השני לשואה, אך לא רק עליו. "הסרט אותו התחלתי ליצור שונה לגמרי מהסרט המקורי שלי", מספרת עפרה. "הרעיון הוא שהסרט יהיה מבוסס על הנושא של העברת טראומה בין-דורית. זה נבע מחשיבה על הבנים שלי - מה אני מעבירה להם? אני גדלתי בבית שהאווירה בו השואה היא משהו נצחי. "לא נשכח ולא נסלח", אמרו כל הזמן. אצלנו בבית למשל, לא היה דבר כזה שייכנס מכשיר חשמלי שיוצר בגרמניה, ובוודאי שלא היינו חושבים לרכוש 'פולקסווגן' או כל מותג אחר מבית היוצר הגרמני. בגלל כל אלו, הייתי רוצה לראות כיצד אני מנחילה לבניי, שבהחלט לא נשכח, אך אולי גם נוכל לסלוח ולהפוך את העולם למקום טוב יותר".

     

    דור שני אחר: מפגש עם בנו של קצין אס.אס

     

    בסרטה עפרה יוצאת למסע של סיפורים וחוויות שרק בני הדור השני מכירים. היא עורכת מפגשים עם אנשים שונים בני ה"דור שני": מצד אחד מפגש עם צאצאי קורבנות, אך גם עם צאצאי מקרבנים. האם אי פעם העלתם על דעתכם כיצד יראה מפגש עם בנו של קצין אס.אס?

     

    דגעגד ()
    "מצנזרים את הקיום שלך", מתוך הסרט

     

    בסרטה היא נסעה לגרמניה ושם נפגשה עם גרמנים שהם צאצאים של נצאים: "רציתי להתמקד בחוויה של צאצאי המקרבנים ולהכיר אותם כבני אדם. באופן הזה, יש יותר יכולת לא לעשות הכללות, אלא לראות אותם כפרטים. האנשים שבחרתי בין היתר עוסקים בחייהם בשואה. נפגשתי למשל, עם יוהנה בודנסטאב, אשר ערכה את עבודת הדוקטורט שלה על יחסי אמהות ובנות יהודיות בתקופת השואה. אביה שרת בוורמכט וישב בכלא הרוסי לאחר המחלמה. לימים נהיינו חברות קרובות. היא הלכה לעולמה והסרט מוקדש גם לזכרה. נפגשתי גם עם אניה בעם - פסיכואנליטיקאית שבמשפחתה לא הזכירו את תקופת השואה בטענה שלא ידעו דבר, אף כי סבה עבד בבית חרושת לצד אסירות יהודיות בתקופת המלחמה. אחד המפגשים הטעונים היו עם ינגו האסלבך - יליד מזרח גרמניה ומנהיגה לשעבר של התנועה הניאו-נאצית בברלין אחרי נפילת החומה. היום הוא כבר עזב את התנועה. הוא הקים ארגון המסייע לאנשים שמנסים להימלט מתנועות ימניות קיצוניות. כנפגשים עם צאצאים של נאצים אי אפשר לנתק באופן מוחלט את ההיסטוריה מהם. אבל מצד שני הם לא אשמים".

     

    דגעגד ()
    עופרה במסע לגרמניה. מתוך הסרט

     

    ֿבאחת הסצנות בסרט, עפרה צועדת בשכונה במרכז ברלין, שנראית במבט תמים, צעירה ובורגנית. ברחובות תלויים שלטים צבעוניים בגרמנית, כאלו המזכירים חוקים שבזמנו עיריית ברלין חוקקה נגד היהודים: "אסור ליהודים להחזיק בחיות מחמד", "אסור ליהודים לשבת על ספסל", "אסור ליהודים להיכנס לספריה", "אסור ליהודים לקנות פרחים", "אסור ליהודים לשיר במקהלה". כל מיני פרטים שמצנזרים את הקיום שלך. אנטישמיות הייתה לפני כן והשואה לא התחילה באושוויץ. אני לא רוצה שנתעורר שם. אני רוצה להאמין שלא נגיע לשם, אבל אי אפשר לדעת. כשלא מכירים את הזולת אפשר לעשות תהליך של דה-הומניזציה".

     

    הפלסטינים- דור שני לכיבוש

     

    על מנת שהסרט יהיה שלם, החליטה עפרה לחקור לעומק עוד קבוצה בחייה שהיא איננה מכירה מקרוב- הפלסטינים. "חשבתי שיהיה מעניין לשוחח עם פלסטינים ממקום קשוב ומכיל". היא נסעה לחברון כשבועיים לאחר המקרה של אלאור עזריה, ובעיצומה של אינתיפאדת הסכינים ב-2016. הפלסטינים, לתפיסתה, הם "הדור השני לכיבוש הציוני": "עם הגרמנים דיברתי כנציגה של הקורבנות. לעומת זאת, עם הפלסטינים הרגשתי שאני הנציגה של המקרבנים. זוהי תחושה מאוד קשה ועמוקה. חשתי תחושת אחריות ואשם מאוד גדולה. על אף שאני לא חיה בארץ כבר 40 שנה, הרגשתי שאני חלק מהכיבוש באיזושהי צורה. אני לא גרה בארץ משום שלא רציתי שילדי ילכו למלחמות מיותרות". אך למרות תחושותיה הקשות, בסרט בעת סיורה בחברון, היא כן חשה מאוימת, וחשה שנוכחות החיילים שם הייתה חשובה ואף הכרחית. במפגשה עם הפלסטינים, שמעה עפרה על חוויתם האותנטית, על הנכבה, וגם על הקשר שלהם לשואה, ומה הם יודעים בעצם: "נפגשתי למשל עם מוחמד דאג'אני דאודי, שהוא פרופסור למדעי המדינה מאוניברסיטת אל קודס בירושלים, אשר לקח סטודנטים פלסטינים לביקור באושוויץ. הוא הקים את תנועת ואסטיה (דרך האמצע) על מנת לגשר בין הדתות השונות באזור. נפגשתי גם עם סמאח ג'אבר, שהיא פסיכיאטרית ומומחית לטראומה שמטפלת בנגעי טראומה פלסיטינים ומנסה להגביר מודעות לסבל הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי ברחבי העולם. נפגשתי גם עם באסם ארמין, שבתו, אביר בת ה-10, נהרגה על ידי חייל ישראלי שירה בה בראשה. באסם הוא ממקימי ארגון "לוחמים לשלום", וממובילי "הפורום למשפחות שכולות", יחד עם חברו הטוב רמי אלחנן אשר שכל את ביתו, סמדר, בפיצוץ במדרחוב בירושלים. פגשתי גם עם באסל אל-יזורי, צלם עזתי שזכה בפרס זכויות האדם של סוכנות הצילומים 'מגנום', על צילומיו ממלחמת 'צוק איתן' בהיותו בן 17 בלבד״. באחת הסצנות שוחחה עפרה עם פלסטינית. היא העידה שהייתה קמה בצפירה ביום השואה, בכל מקום אחר בעולם, משום שהיא מכירה בסבלו של העם היהודי, אך לא בישראל.

     

    דגעגד ()
    קשר מסובך. חייל ישראלי מול ילד פלסטיני

     

    פלסטינים- לוחמי חופש או טרוריסטים?

     

    "זה תלוי מאוד את מי שואלים. הם מזדהים כלוחמי חופש, ואנחנו קוראים להם טרוריסטים. אני באופן אישי נגד אלימות באופן מוחלט. עבור הסרט ניסיתי לבחור אנשים שמנסים להתנגד לכיבוש בצורה לא אלימה. אני מאמינה שהפתרון הוא בהתנגדות לא אלימה. מצד אחד אף אחד לא עודד טרור באופן אקטיבי בסרט, אך היו שתי נשים שאמרו "שכל התנגדות היא לגיטימית". דיברנו לדוגמא על השירות שלי: הדפסתי מטרות מתצלומי אוויר, ולא קלטתי שמאחורי המטרות האלה עומדים בני אדם במדים של צבא האויב. ניסיתי להסביר לאותה האישה שהמצב הוא כמובן גם הפוך, אבל היא לא הייתה מסוגלת לראות את זה באותו האופן. מבחינתם הם פוגעים רק בסמלי הכיבוש ולא בבני אדם".

     

    בין כיבוש לשואה

     

    עפרה בהחלט לא באה לעשות השוואות. "אני לא משווה בין השואה והנכבה. אני לא חושבת שאפשר להשוות בין סבל לסבל. על איזה מאזניים נמדוד סבל? על איזה מאזניים נמדוד כאב? כאב הוא כאב כאב, אובדן הוא אובדן הוא אובדן. דמעות של אמא פלסטינית שאיבדה את בנה שוות לדמעות של אמא יהודיה שאיבדה את בנה, ולא משנה באיזה סיבות. למה לא יכולים למצוא מקום בלב להכיל עצב של מישהו אחר? אין לנו לב יהודי רחב? השואה מנוצלת בעיני בציניות רבה על ידי פוליטיקאים. להיתשמש בכך שהיא קורית עוד דקה בידי הפלסטינים והאיראנים זה משאיר את כולם במתח. כולם במגננה, ואי אפשר להקשיב לזולת. היא לא חושבת שמופרך שתקרה שואה שנייה: "הפוטנציאל ברוע האנושי קיים. זה לא רק שואה, זו הכחדה של כל מיני מיעוטים בתנאים המתאימים. יחידים עושים פשעים בעידודה של אווירה. השואה לא התחילה באושוויץ".

     

    הסרט כשלעצמו הוא אינו "קל לעיכול" ומציג זווית לא פופולרית. מסרה העיקרי של עפרה הוא: "אנחנו גדלים על משהו מסוים וזה לא תמיד נכון התמונה מורכבת זה לא צמיד שחור ולבן".

     

     

     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים