שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    מילת נשים ומידת הרחמים של דרעי ושקד

    שר היהודים הנוכחי ושרת המשפטים לשעבר לא חיבבו את החלטת העליון בנוגע למעמד הפליט של הילדות מחוף השנהב, שבבית מחכה להן זוועה

     

    ארכיון. טקס מילת נשים בקניה (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    ארכיון. טקס מילת נשים בקניה(צילום: רויטרס)

    בפתח הדברים אני חייב להזדהות לחלוטין עם איילת שקד ועם שר היהודים בממשלת המעבר אריה מכלוף דרעי: אין מקום לעוד בני אדם במדינת היהודים. צפוף כאן. אי אפשר לזוז. זה ניכר בכבישים, ברכבות, בבתי החולים, במצוקת הדיור, בכך שאין כסף לעזור למי שצריך ובכך שראש ממשלת המעבר הלא נבחר נאלץ אחת לכמה ימים לנסוע לאפריקה על מנת לפנות מקום בלשכתו לאלו שנפגעים מגל הקור.

     

     

    ומכיוון שב-40 השנים האחרונות אני מתנהל כאנתרופולוג מטעם עצמי על פני שש יבשות העולם ושבעת האוקיאנוסים שלו, עוקב ומסתכל באופן לגמרי אובייקטיבי על תרבויות ובעלי חיים מעופפים, מטפסים, זוחלים על פני היבשה ובעומק הים - אני רוצה להעיד באופן חסר פניות לטובת דרעי ומי שהייתה שרת המשפטים הנערצת ורבת ההשפעה, שתמיד ראתה בנשים מקור לכוח, ועודדה את התקדמותן בעזרת הנתונים הטבעיים שבהם הטבע חנן אותן.

     

    אני כמובן מצדיק אותה לחלוטין בכל מה שהיא אמרה, אומרת ותאמר. וגם את השר דרעי. לעולם לא אפלה בין אשכנזייה למזרחי. בין מי שהגיע מאפריקה למי ששורשיו אירופאים. בין מי שהוא שר מעבר למי שעברה כשרה.

     

     

    והנה מה שראיתי בעולם ב-40 השנים האחרונות: יש מקומות שבהם חותכים אנשים מבוגרים את עורם של ילדים וילדות. זה טקס חניכות של כניסה לשבט. יש מקומות שבהם קורעים את אוזניהם ושפתותיהם של ילדים על מנת להכניס שם צדפים ועצמות. יש מקומות שבהם נערים קופצים ממגדלי עץ של עשרות מטרים, קשורים לחבלים שנעשו ממטפסים, על מנת להראות את אומץ ליבם. לא תמיד זה מצליח.

     

    יש מקומות שבהם נערות רוקדות ונערים מצליפים בהן בשוטים עם קוצים כחלק מטקס התבגרות. יש מקומות בהם חותכים את עורלות הזכרים על מנת לסמן אותם לנצח. ויש מקומות שבהם כורתים את ידו של גנב, עוקרים את עינו של מי שחמד ותולים אותו מגרונו עד צאת נשמתו כי ככה הוחלט. אין כמו מסורת. 

     

     

    ויש מקומות, לא רחוק מאיתנו, שבשם החליפות הנאצלת שורפים כופרים, אונסים נשים שאינן בנות דת האמת, כורתים את ראשו של מי שלא מאמין באמונה של הכובש שבידו הכוח, ויורים בראשיהם של אלה שלא נחשבים.

     

    הטלת מום, רצח, אונס, עינויים, הענשה ברוטלית וטקסית הם הצורות האנושיות של זריעת אימה, שליטה ורוע.

    רחמנים בני רחמנים. איילת שקד ואריה דרעי (צילום: יואב דודקביץ', אוהד צויגנברג) (צילום: יואב דודקביץ', אוהד צויגנברג)
    רחמנים בני רחמנים. איילת שקד ואריה דרעי(צילום: יואב דודקביץ', אוהד צויגנברג)

    אנה נבוא אם נפגין רחמים או הזדהות עם החלש, עם זה שהתמזל מזלו והצליח להימלט, עם זה שהרוע והאלימות הם לא מה שהוא רוצה אלא את המקום שבו מאיר לפיד החירות ואוסף אל חופו את מי שמאמין בדיוק בדבר הזה – במבצר שבראש ההר, אותו מגדלור של מוסר, חסד, רחמים וארך אפיים, ושונא אלימות פרטית-דתית-מסורתית וממוסדת?

     

    כל זה כמובן לא מקנה לאף אחד בשום מקום הגנת פליט. זה לא קשור אלינו. אנחנו לא עושים שום דבר מהדברים האלו. חוץ, כמובן, מלהוריד עורלה לזכרים בגיל שמונה ימים. אבל לפני זה אנחנו משקים אותנו בדם האלים – בכוס יין. איזה מנהג יפה. מסורת.

    ויש מקומות בעולם, גם בסמוך מאוד אלינו, בסיני ובחלקים נרחבים באפריקה, ששם מלים את הבנות. "מילה", אתם אומרים. איזה טקס קדום ויפה. כמו אצלנו. כמה יפה ושוויוני. איך קשורה לזה פליטות ולמה זה מאיים על שלום הילד?

     

    כי זה לא קשור לילד, לילדה, לנשים, לעולם השוויוני שאנחנו מנסים ליצור, שבו אין דיכוי והטלת מום שנועץ את האישה במקום שבו גברים אלימים רוצים לשים.

     

    מילת נשים אינה דומה למילת גברים. זו הטלת מום. בהשאלה, זה כאילו חתכו לתינוק או לילד את כיפת הזין. כואב, אה? זה הרעיון של מנהגים ותרבות. שלא תשכח לרגע למי אתה שייך ומי מנהל לך את החיים.

     

    כואב, אריה? מרגישה משהו, איילת?

     

    שאפו לבית המשפט הגבוה לצדק בשבתו במשפט כאבן של ילדות. אפילו שהן פליטות. אפילו בגלל זה.

     

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים