נדיה קומאנצ'י: הכי גמישה בכיתה

תביטו בהן כשהמשחקים יתחילו. בכל אחת מהן, לא חשוב איזו מדינה הטיסה אותה לאולימפיאדה בסידני. תנסו להבחין ביניהן, מעבר לזיהוי התלבושת הלאומית. זה לא יהיה קל. הן נורא דומות. תמיד נמוכות מאד לגילן, שטוחות חזה, מצויידות בראש זעיר יחסית, בצוואר קצר ועבה שיושב על כתפיים משונות למדי, ברגליים עתירות שרירים עד כדי בהלה: הן הגמדות של האולימפיאדה. הן מתעמלות הקטנטנות הללו שחולמות על מדליה בעודן מנסות לעוף ולא ליפול, להתגלגל באוויר ולא לשבור עצמות, ולנחות תמיד ברגליים צמודות ובהנפת זרועות של מנצחות מאושרות. גם כשכאב הכשלון צורב את עיניהן מדמעות, הן מחייכות באומץ למצלמה. ברגעים האלה הן פועלות על טייס אוטומאטי, אחרי שנים מפרכות של אימונים. יש מי שאומר שמדובר בעינויים. גם אם הן עושות זאת מרצונן ובשל אמביציה לוהטת שמלווה כשרון טבעי, כל אחת מהן משועבדת לסיפור של האלילה, הגדולה מכולן, המתעמלת הטובה בהיסטוריה.

קומאנצ'י אלופה

אם אתם לא זוכרים ש ב – 1976 היתה אולימפיאדה והיא התקיימה במונטריאול, אם התעמלות קרקע משעממת אתכם למוות, עדיין לא ייתכן ששכחתם את השם שהן משננות על משכבן בלילות: נדיה קומאנצ'י.
ואלה העובדות: 1975, אליפות אירופה, סקיין, נורבגיה. ילדה בת 13 זוכה בשלוש מדליות זהב אישיות ואחת כללית. חוץ מזה היא גוברת, לראשונה בהיסטוריה של הספורט, על ההגמוניה של ברית המועצות. בשובה הביתה, צ'אושסקו עצמו נושק לה על לחייה. יש אומרים שבנו מתעניין באנטומיה של המתעמלת הקטנה קצת יותר מזה. לימים, כמו תמיד סביב אלילים, הסיפור הזה יצמח לממדים מפלצתיים. ייתכן מאד שניקי צ'אושסקו, איש חסר כל כשרונות אבל בנו של רודן, באמת התעלל בה. ייתכן עוד יותר שהמאמנים שלה, בני הזוג קארולי, גרמו לה להרטיב את הכרית בדמעות, לילה לילה במשך שנים, עד שהיתה אלופה. במזרח אירופה מקובל היה לשבור לא רק את גופם של ספורטאים מוכשרים אלא גם את רוחם, עד שזו התחשלה.

אגדה על ברזלים

מעט לפני אולימפיאדת מונטריאול, במדיסון סקוור גארדן בניויורק, זכתה באליפות אמריקה וגם בשני ציונים מושלמים, 10.00. בתום האליפות קיבלה נשיקה מיוחצנת לטובת המצלמות, מן הזוכה בתחרויות הגברים, בארט קונור. כמו באגדות, עשרים שנה מאוחר יותר נישאו השניים. המעצבת של שמלת החתונה של הנסיכה דיאנה תפרה גם לקומאנצ'י. שניהם חיים היום בנורמן, אוקלהומה. קונור מנהל שם אקדמיה להתעמלות. יש להם חברת הפקה לארועי ספורט, הם נואמים מבוקשים, ואם אתם מאמינים לאתרים-מטעם, הם מאושרים נורא.
במונטריאול, עדיין בת ארבע עשרה, עדיין ילדה גמדה, היא זוכה ב "עשר" המושלם הראשון בתולדות תרגילי החובה על המקבילים המדורגים, ובעוד שישיה של "עשר", ובשלוש מדליות זהב, כסף אחת וארד אחת.
ומה אחרי התהילה, שפעת האדרנלין, כאבי הפרקים, מאות הראיונות לעיתונות, השיבה לרומניה והחיים בפיקוח צמוד של סוכני הסקוריטטה שפוחדים מפני עריקה של הנכס הלאומי למערב? מה קורה לילדונת שהיא אלילה?

שירת הברבור

כשקופצים מקורת האגדות ונחבטים במציאות, אין שם מזרן מנחם שמלטף אברים דוויים. נדיה קומאנצ'י גדלה. בגיל 16 יוחסו ביצועיה הלא-מושלמים ל"בעיות משקל". שנה לאחר מכן, הבעיות נעלמו באורח פלא, או בדיאטת רעב הרסנית. בגיל 17 זכתה בפעם השלישית באליפות אירופה, אבל אלופת עולם לא היתה. היא ניסתה, והצליחה, להעניק לארצה מדלית זהב קבוצתית באליפות העולם של 1979, אבל מיד הובהלה לבית החולים בשל דלקת כרונית בפרקי כף היד.
בארבע השנים שבין מונטריאול למוסקבה למדו כל הילדות הקטנות והשאפתניות של הגוש המזרחי, שפחות מעשר מושלם לא מקנה תהילת עולם. נדיה קומאנצ'י, אשה קטנטונת בת 18, רשמה לעצמה רק עשר אחד על הקורה, אבל גרפה שתי מדליות זהב אישיות ושתיים מכסף. שוב מסע תהילה ברחבי בוקרסט, שוב הקונפטי, הזרים, החיוכים – והידיעה שעוד מעט כל זה נגמר.

קשישה בת עשרים

כשהיתה בת 19 התחרתה בפעם האחרונה ברצינות, במשחקים הבין- אוניברסיטאיים ברומניה. חמש מדליות זהב אישיות, ובגידה אחת: זוג המאמנים שלה ערק למערב מבלי לשתף אותה בתוכניות שלהם. לשם מה, בעצם? הם כבר לא היו זקוקים לה. הם ישגיחו בסידני על אלופת ארצות הברית והמועמדת החדשה שלהם לתהילה. אבל העריקה העכירה את חייה של קומאנצ'י. השמירה עליה תוגברה. חוץ מכמה מסעי יחצנות למערב, היא שקעה באלמוניות של מאמנת. בת עשרים, כבר היתה קשישה. ב –1989 הצליחה לברוח לארצות הברית. היא חידשה את היכרות שלה עם בארט קונור, וכל השאר, אם תרצו, הוא רק אגדה.
תביטו בהן צועדות בסך בפתיחת המשחקים האולימפיים. בצד השחיינים והכדורסלנים הן נראות אפילו זעירות מן הממדים האמיתיים שלהן. מאחורי כל אחת מהן עומדת תעשייה משומנת היטב של מאמנים ורופאי ספורט ותזונאים ופסיכולוגים והורים ומועדוני מעריצים. מתישהו, כשהיו בנות ארבע בערך, מישהו גילה בהן גמישות יוצאת דופן ונטייה להתגלגל ולקפוץ ולטפס בחדווה גדולה. אחר כך כל זה נדחק לסד הדוק מאד, אולי הדוק מדי, של אימונים מפרכים, של שיחות מוטיבציה וגערות, של נפילות וחבלות ושבירת עצמות, של משמעת אוכל מופרעת, של ייאוש עצום ושל רגעים ספורים בחיים בהם המוח מוצף נאורו-אדרנלין של נצחון.
תביטו בהן כשהן נופלות ונחבטות ויודעות מייד שלא יהיו נאדיה קומאנצ'י השנייה. שימו לב לרגע לעוויתות הבכי המטלטלות גוף זעיר, נטול פרופורציות מציאותיות. אומרים שרק שידור הלוויה שהנסיכה דיאנה שבר את שיאי הצפייה של האולימפיאדה האחרונה. הילדות האלה ימותו לעיניכם בשידור חי. רק הגוף הקטן ימשיך, על טייס אוטומטי, לקוד קידה אחרונה של תבוסה ולחייך לשופטים.

עוד על ילדי פלא בכתבות נוספות