ההרכב הראשון של המילואים

אחרי כל הדיבורים וההלעגות, בחר מרכז מפלגת העבודה רשימת שרים שסביר להניח שהיא כמעט זהה לזו שהיתה מתקבלת בפריימריס, או על ידי ועדה מסדרת. מבין שמונת השרים של העבודה, רק שניים – שלום שמחון, שהיה המועמד הטבעי לשר החקלאות, וסלאח טריף, שמינויו הוא תיקון מבורך של עיוות – לא כיהנו מעולם כשרים; כל ששת האחרים גם היו חברים בממשלת ברק. מי שציפה לפארסה התבדה, ושוב התברר שלדמוקרטיה יש דרכים משלה לסדר עניינים.
שימו לב, אגב, לתופעה מעניינת: מפלגת האליטות האשכנזיות שולחת לממשלה ארבעה מתוך שמונה שרים, כולל שר בטחון, שהם בני עדות המזרח - כמוהם כשני סגני השרים שבחרה העבודה – ושר ערבי אחד. זה לא בא לעבודה, כמובן, מתוך מהפך פנימי אמיתי, אלא כברירת מחדל, אבל בכל זאת מדובר במקרה ראשון.
וכך מוצא אריאל שרון את עצמו עם ההרכב הראשון של נבחרת המילואים של העבודה. נכון, רמון ובן-עמי ובורג וביילין בחוץ, והם יתפקדו משם כמרכז כובד שינסה, אחרי שהמפלגה תתייצב, למשוך את העבודה החוצה (רמון, אגב, יהיה כנראה יו"ר ועדת החוץ והבטחון, שכן כניסתו של טריף לממשלה תעביר לידי הליכוד את ועדת הכנסת, והעבודה תקבל את החוץ והבטחון). אבל זה, מבחינת שרון, היה מצב נתון. בתוך הממשלה ההרכב החלש-יחסית של העבודה יעזור לו לנהל את העניינים עם השותף האמיתי, שמעון פרס, ובסופו של דבר הצלחת הממשלה תלויה בהצלחת הצמד הזה, 171 שנים של פוליטיקה, לעבוד יחד.
בנימין בן-אליעזר היה, בסופו של דבר, הבחירה הנכונה מבין שלושה מועמדים לא-אידיאליים לתפקיד שר הבטחון. לא מפני שנסיונו הבטחוני, שבתפקידים הבכירים עיקרו תפקידי ממשל, הוא העשיר מכולם, אלא דווקא מכיוון שיש לו נסיון אזרחי וממשלי רב יותר. בממשלת שרון-פרס, ומול רמטכ"ל חזק כפי שלא היה לישראל שנים רבות, יזדקק פואד לנסיון הזה כדי לצקת תוכן בתפקיד, שיש לו פופולריות רבה אבל במקבילית הכוחות הזו הוא הצלע החלשה. הצלחתו לא להיות יס-מן של שרון מצד אחד, ולא ראש הלובי של צה"ל מהצד השני, תקבע את מידת הצלחתו כשר הבטחון.