המדינה שהיא אלופת העולם בלגמור מהצלחת
פחים חכמים, שקיות זבל מתכלות, עיבוד אשפה מתקדם וחוות של זבובים שמפרקים פסולת. כך דרום קוריאה הפכה את עצמה למעצמה עולמית בתחום צמצום בזבוז המזון. אז מה אנחנו יכולים ללמוד מסיפור ההצלחה הזה?
מדי שנה מושלכות ברחבי העולם כ-1.3 מיליארד טונות של פסולת מזון, שמהוות בעיה כפולה: הן מגדילות את הקף הפסולת שבה יש לטפל ומייצגות אובדן מזון עבור כמעט מיליארד רעבים. היום (ה') מצוין יום צמצום בזבוז המזון (צמבו"ז) העולמי ולקראת היום הזה אפשר ללמוד כמה דברים מאחת המדינות בעולם המתמודדות היטב עם הבעיה: דרום קוריאה.
על פי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, כשליש מהמזון בעולם אובד כפחת בתהליך הייצור או כפסולת על ידי משווקים, ספקים או צרכנים, מדובר בבזבוז משאבים עצום, באובדן הון עתק ובטביעת רגל סביבתית גדולה מאוד. הפורום הכלכלי הבינלאומי סימן את צמצום אובדן המזון ב-20 מיליון טונות בשנה, בעיקר באמצעים טכנולוגיים, כאחת מ-12 אסטרטגיות להשגת קיימות במערכות המזון עד 2030.
עוד כתבות בזווית - סוכנות ידיעות למדע ולסביבה :
הכול בגלל חיידק קטן
סופה של מלחמת המפרץ?
הטיפול בפסולת המזון בדרום קוריאה החל כחלק ממדיניות מקיפה של ניהול פסולת שנועדה לצמצם את הכמות הכוללת ומקורותיה עד 2030. הסיבות העיקריות לכך הן התיעוש המואץ במדינה ועליית רמת החיים במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה, שהובילו לעלייה בכמות הפסולת בהיעדר אסטרטגיה להתמודדות. כיום, קוריאה "מייצרת" כקילוגרם אשפה ליום לאדם, ירידה מ-1.3 קילוגרמים ב-1994.
מנות קטנות שמצטברות לפסולת גדולה
אך לפסולת מזון שמור מקום מיוחד. כמו שמוכר לנו מאגן הים התיכון, גם המטבח הקוריאני מלווה את המנות העיקריות לשולחן באוסף של מנות קטנות הקרויות באנצ'אן וכמו אצלנו הן נאכלות רק באופן חלקי. המנהג הזה, שמקובל גם באכילה בבית וגם במסעדות מצטבר לכמויות גדולות. ב-2012, למשל, הושלכו מדי יום כ-17 אלף טונות פסולת מזון, שהיוו יותר מרבע נפח האשפה במדינה.
כבר ב-2005 נאסר בדרום קוריאה להשליך פסולת מזון במטמנות, אבל ב-2013 החל מיזם צמצום הפסולת לגדול. אז הונהגה חובה להשתמש בשקיות מתכלות-ביולוגית לפסולת מזון. שקיות אלו עולות כסף למשתמשים (משפחה ממוצעת תשלם כ-30 שקל בחודש על השקיות) ובנוסף, כל שקית מלאה נשקלת והתושבים מחויבים בהתאם (על פי מודל של "שלם כפי שתזרוק").
התשלום מניע את האזרחים לשינוי התנהגות וצמצום השלכת מזון וההכנסות מסייעות לממן כ-60 אחוז מעלויות המיזם. לשקים יש גם חלופה בדמות "פחים חכמים": כ-80,000 מתקנים מיוחדים פזורים ברחבי המדינה והמשתמשים בהם שוקלים את הפסולת וקורא אלקטרוני מחייב את כרטיסם. באמצעים אלו ממחזר כיום המיזם כ-95 אחוז מפסולת המזון (לעומת 2 אחוזים ב-1995). כך, ב-2016 יוצרו בדרום קוריאה 14,388 טון של פסולת מזון מדי יום, מהן מוחזרו 13,936 טון, בעוד רק 135 טון הגיעו להטמנה ו -316 טון נשלחו למתקנים להפקת אנרגיה בשריפה.
"הפחתת בזבוז המזון על ידי מחזור מצמצמת את החותם הסביבתי, כמו, למשל, את פליטות המתאן, גז חממה שהשפעתו גדולה בהרבה משל פחמן דו-חמצני, שנוצר מהטמנת פסולת אורגנית", אומרת מיכל ביטרמן מנכ"לית ארגון The Natural Step - ישראל. "צריך לזכור שלצד המשאבים האקולוגיים שאובדים עם השלכת המזון, יש לבעיה זו גם היבט חברתי, בדמות הפערים העצומים בין אלו אשר משליכים מזון לבין אלו החיים באי בטחון תזונתי ורעב, והיבט כלכלי של הפסדים כספיים גבוהים למשק הלאומי ולמשקי בית".
זבובים למכביר
לפסולת המזון המטופלת בדרום קוריאה יש שני שימושים עיקריים: דשונת (קומפוסט) והאבסת בעלי חיים. את הפסולת מעבדים הן גופים ממשלתיים והן חברות מסחריות. כך, למשל, חברת Naen הופכת 300 עד 400 טונות ביום למזון לבעלי חיים המופנים לכ-200 חוות חקלאיות והיא מציגה מאזנים כלכליים רווחיים במרבית שנות פעילותה.
במתקני הטיפול נדחסים שקי הפסולת כדי להוציא מהם את הנוזלים (כ-80 אחוז מפסולת המזון הם נוזלים) ואלו מועברים, לאחר טיפול נוסף, לייצור ביו-גז. לתושבים מוצע לסחוט את הפסולת במקור וכך נחסכות להם הוצאות בגלל המשקל המופחת וגם קטנות הוצאות התפעול של העיר. אגב, במסגרת החקיקה, הנוזלים חייבים להיות מנוצלים כי אסור להזרימם כחלק מהשפכים העירוניים לים.
אגב, זמינות הקומפוסט הובילה לא רק להפחתת כמויות הפסולת, אלא גם לפריחת החקלאות העירונית במדינה - שגם אותה מסבסדות הרשויות - כך שלמיזם יש תרומה עקיפה לייצור מזון מקומי וקהילתי ולצמצום צריכת משאבים בחקלאות המתועשת.
הפסולת מנוצלת גם לפרויקט נוסף, שנראה לא אטרקטיבי במבט ראשון, אבל הוא מעניין למדי. הפסולת משמשת כמצע לגידול פגיות (לָרְוֹות) של זבוב החייל השחור (Black soldier fly).
הפגיות צורכות פי ארבעה ממשקל גופן מדי יום במהלך גדילתן לאורך 14-10 יום. בתום גדילתן הן מומתות באמצעות שינוי טמפרטורה ולאחר ייבוש הן הופכות למזון עתיר חלבון ושומנים עבור בעלי חיים. לשמן המופק במהלך הייבוש יש תכונות אנטי-בקטריאליות עבור בעלי החיים הניזונים מהם ואפילו את הפרשותיהם ניתן לנצל כדשן. המפעל הניסיוני מכיל 2 מיליארד זבובים שהפגיות שלהם מפרקות כ-100 טון פסולת ביום.
השלב הבא של הצמבו"ז
כדי להצליח במיזם הושקעו מאמצים בשיפור הידע והמודעות של התושבים, בעיקר בנוגע להפרדה במקור, משום שחשוב לא רק לנצל את הפסולת אלא גם לצמצם אותה בשלב הצריכה.
"הפתרון הקוריאני הוא פתרון קצה ולא פתרון מערכתי המתמודד עם אובדן המשאבים בייצור המזון, בשינועו ובפינויו כפסולת", סבורה ביטרמן. "פתרון כזה מתחיל מצמצום במקור ורק הכמויות שלא ניתנן לצמצם, מטופלות בחלופות כמו בקוריאה. פתרון מערכתי כרוך בהעלאת המודעות בקרב כל רכיבי שרשרת יצור המזון וצריכתו. בקרב הצרכנים יש לכלול קנייה על פי צורך ולא על פי מבצעים, אחסון ושימוש נכון להארכת חיי המוצר, בישול מודע, שימוש בשאריות לבישול משני, והפחתת ההשלכה בסוף חיי המוצר".
דרום קוריאה לא לבד במאבק בצמצום המזון. ב-2012 העבירה ממשלת צרפת חקיקה שאפתנית להפחתת היקף אובדן המזון, שעמד אז על 10 מיליון טונות בשנה, עם עלויות טיפול של 16 מיליארד יורו ו-3 אחוזים מפליטות גזי החממה במדינה. יישום החקיקה מתחיל להראות תוצאות ראשונות של שינוי התנהגות בקרב המשווקים והצרכנים. העיר סיאטל בארה"ב, הובילה שינוי עירוני מקיף בטיפול בפסולת העירונית, שמזון מהווה כ-30 אחוז מהיקפה, ומאז 2015 השלכת מזון לפח האשפה היא עבירה שקנס בצידה.
"פתרונות מהסוג הזה מצריכים תשתית הפרוסה ברחבי המדינה ומלווה בקמפיינים של הסברה. פתרון כזה אינו ישים כיום במדינת ישראל, שמפגרת למדי בכל הקשור למדיניות מיחזור ושבה הפרדת הפסולת במקור אינה כוללת כמעט פסולת אורגנית. גם פתרונות הקצה אצלנו מועטים ביותר ולכן העמסת האחריות על האזרחים והשתת העלויות עליהם אינם רלוונטיים למציאות הישראלית. השקעת המשאבים בשינוי צריכה להיות בהעלאת המודעות הציבורית לצמצום במקור לצד צעדי מדיניות כמו תמריצים לרשתות קמעונאיות להפחתה במקור, איסור השלכת מזון על יצרניות, קמעונאיות וחברות הסעדה מוסדיות, חיוב מדידה וניטור, והשקעות בטכנולוגיות חדשניות. אנו רואים עלייה מסוימת במודעות לנושא בזבוז המזון אך זו אינה מתרגמת לצעדים בשטח או הפחתה בכמויות המבוזבזות. דו"ח מבקר המדינה בנושא משנת 2015 לא הוביל לאימוץ רגולציה מחייבת, למתן תמריצים, או להנעת תהליכים אפקטיביים במשרדי הממשלה. המגזר העסקי החל להתעניין בנושא, בין השאר מתוך ההבנה כי מהלכים כאלו יחסכו הוצאות תפעול, אך באיטיות. התרבות, המשמעת והמנטליות הישראליות לא יאפשרו לדעתי יישום זהה לקוריאה, אך אני מצפה שהרצון להפחית את יוקר המחייה או האהבה לטכנולוגיות יובילו לשינוי דפוסי צריכה ושינוי התנהגות".
הכתבה הוכנה על ידי "זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה "
לפנייה לכתב/ת 
